יום שישי, 1 באוקטובר 2021

הגיע הזמן שהספרות תאמץ את משבר האקלים מאת ורד טוהר ועדי וולפסון

 

המגפה שמכחידה את האנושות אצל מרגרט אטווד, הקשר בין ארוחת הבוקר לפליטת גזי חממה לפי ג'ונתן ספרן פויר, וגם ליאונרדו די קפריו, שמלת רצועות הבקר של ליידי גאגא ומערכות היחסים בין אנשים לעצים בסיפורים של ריצ'רד פאוורס. שינויי האקלים הצליחו לחדור לעולם הספרות בשנים האחרונות: האם האידיאולוגיה באה על חשבון היצירה, מה קורה בישראל ביחס לעולם והאם האמנות תצליח במקום שבו הפוליטיקה והמדע נכשלים

 

ראה אור במוסף ספרים של ידיעות אחרונות לשבת 1.10.2021

 

בשנת 2014 הושקה בנורבגיה "הספרייה של העתיד" — מיזם תרבותי־סביבתי עתידני של האמנית הסקוטית, קייטי פטרסון. המיזם מתעתד לחבוק מאה יצירות שיכתבו במשך מאה שנים וינעלו בכספות, מבלי שאיש יוכל לקרוא אותן או לדעת במה הן עוסקות, כאשר רק שם המחבר והיצירה יחשפו. אלה יודפסו בשנת 2114 במהדורה מוגבלת, על נייר שייווצר מאלף עצים צעירים שניטעו במיוחד לשם כך בנורדמרקה, סמוך לאוסלו.

המיזם, אשר דומה כי נוצר בהשראת פרויקט "כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד" — כספת שבה מאופסנים במבנה מיוחד באתר הקרוב לעיר לונגיירביאן בנורבגיה, מגוון זרעים מהעולם שיוכלו לשמש במקרה של אירועי הכחדה — מבקש להבטיח גם לספרות חיי נצח, לאתגר את הדורות הבאים עם ספרות עכשווית. אך הוא גם מבקש לומר משהו על הצורך של האנושות להגן על יצירות ספרותיות בדיוק באותו אופן שבו היא מגוננת על זרעי צמחים.

מיזם "הספרייה של העתיד" מעלה כמה שאלות מרתקות: האם יהיו קוראי ספרים בעוד מאה שנה, כיצד בכלל ייראה טקסט בעוד מאה שנה, והאם טכנולוגיית הדפוס תהיה זמינה — כלומר האם מלאכת ההדפסה תהיה מוכרת (ולשם כך נוסד גם פרויקט צדדי לשימור אומנות הדפוס). אבל מעל לכל, האם זה אתי למנוע מקוראים בני זמנן של היצירות להיחשף אליהן?

כל אלה הן שאלות אשר כבודן במקומו מונח, אך לאחרונה נוספו להן שאלות מסדר גודל שונה לחלוטין, שאלות אשר חורגות מתחום האתיקה של הקורא ומעשה הקריאה ונוגעות לשינויי האקלים של כדור הארץ. שאלות הנוגעות להישרדות הפיזית של היצירות — האם כספת הספרים תשרוד ותישמר או שמא תוצף, תישרף או תחרב חלילה בשל שינויי האקלים? האם היער בנורדמרקה ישרוד את השינויים הגלובליים? ובכלל, האם האנושות עצמה תשרוד עד 2114?

היצירה הראשונה שהופקדה בכספות הספרייה היא 'ירח משרבט' של מרגרט אטווד. הסופרת הקנדית, שנדמה כי ניחנה ביכולות נבואיות, המשלבת בספריה התפתחויות טכנולוגיות שונות כסוג של טריגר להתפתחות העלילה. אטווד כתבה לא מעט יצירות דיסטופיות, שהמוכרת ביניהן עובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה 'סיפורה של שפחה' (1986). אחד הפרויקטים הספרותיים המרתקים שלה הוא הטרילוגיה 'בז וניאלה' (2006), 'שנת המבול' (2012) ו'אדם האחרון' (2015), שבה מתואר העולם לאור איום אקלימי ולאחר מגפה שהכחידה את מרבית המין האנושי — דבר שב־2015 עדיין נראה היה כמו אקספרימנט ספרותי־בדיוני אשר נרקם במוחה ההוזה של סופרת נוירוטית ופסימית.

אטווד טוענת שהיא לא כותבת מדע בדיוני אלא רק מקצינה מציאות קיימת, וכבר ב־2009 פרסמה מאמר בשם "העתיד ללא נפט" לעיתון הגרמני 'די צייט'. היה זה כאשר הפקת נפט מחולות נפט באלברטה קנדה תפסה תאוצה והעולם עסק בסכנה שלא תהיה יותר אספקת נפט סדירה. במאמר שרטטה אטווד שלושה תרחישים עתידיים של מצב משבר הנפט העולמי. הראשון, חלום אוטופי, המתאר כיצד ייראה העולם אם האנושות תוותר מרצון על התלות שלה בנפט; השני, סיוט דיסטופי, המתאר מה יקרה אם הנפט לא יהיה זמין, אך מדינות חזקות ייערכו מבעוד מועד למשבר באמצעות אגירה שלו לעומת מדינות חלשות שלא יעשו זאת; והשלישי, המשלב בין שני התרחישים הראשונים, מציג מצב שבו חלק מהמדינות יעברו למקורות אנרגיה חדשים בשל הדאגה לסביבה והחשש משינויי האקלים, בעוד מדינות אחרות ימשיכו לצרוך נפט לצורך רווחים כלכליים קצרי טווח — מצב כזה יחלק את העולם בין מדינות המגלות אתיקה של איכפתיות כלפי העולם על אף הפסד כלכלי בטווח הקצר, לעומת כאלה הרואות לנגד עיניהן אך ורק מאזנים כספיים.

כמה שנים לאחר כן, ב־2015, פרסמה אטווד בכתב העת MEDIUM מאמר נוסף, שכותרתו: "זה לא האקלים שמשתנה — הכל משתנה", שבו התייחסה לידיעה שהאנושות לא תוכל להסתפק בוויתור על דלקים פוסיליים כדי להפחית פליטות גזי חממה ולהתמודד עם שינויי האקלים, ולכן תצטרך לבצע שינויים מרחיקי לכת בצריכת המשאבים ובראשם מים, מזון, ביגוד ואנרגיה. אטווד תיארה את השינויים האקלימיים והסביבתיים שכבר קשה להתעלם מהם: הצפות, החמצת האוקיינוסים, הכחדת מינים ועוד, וטענה ששינויי האקלים אינם עניין תאורטי אלא מציאות שמחייבת תגובה מיידית, לרבות שינוי בטכנולוגיות, במבנים הכלכליים ובשיטות החברתיות. כמו כן טענה אטווד שהמונח "שינויי אקלים" אינו מספיק חזק כדי לתאר ולהמחיש את מה שמתרחש, ואת ההשלכות המורכבות של ההתחממות הגלובלית, מפני ש"שינוי" הוא מונח פוליטקלי קורקטי, נייטרלי לכאורה, וכזה שמרמז כי האקלים משתנה מכוח עצמו, ובכך מיטשטשת העובדה שבני האדם הם האחראיים לשינויים הללו.

במאמר זה הצליחה אטווד לנסח את מה שרבים ממדעני האקלים ופעילי הסביבה העוסקים בתחום הרגישו זה מכבר. המושגים "התחממות גלובלית" או "שינויי אקלים" אינם מתאימים לתיאור מה שקורה סביב. כולם הבינו שדרושה התנסחות בוטה וקיצונית יותר, וכך למעשה נטבע בשיח העולמי המושג "משבר אקלים", אשר מרמז לכך שבני אדם, כולנו, אחראיים לו — ולא כוחות טבע נשגבים ובלתי נשלטים.

משבר האקלים הוא ללא ספק האיום הגדול ביותר על כדור הארץ ועל האנושות. משבר זה מתייחס בראש ובראשונה לפליטות גזי חממה בתהליכים מעשה ידי אדם, פליטות שמקורן בשריפה של דלקים מאובנים לייצור חשמל ולהנעת כלי תחבורה, פליטות במגזר החקלאות ובייצור מזון מהחי ועוד. כשמם כן הם, הגזים הללו כולאים את החום קרוב לפני כדור הארץ, במעין חממה, ולכן התהליך מכונה "אפקט החממה", וגורמים להתחממות גלובלית, כלומר לעלייה מתמדת ומתמשכת של הטמפרטורה הממוצעת של האטמוספירה ולשינויים קיצוניים במזג האוויר. שינויים אלה מתבטאים בגלי חום וקור, סופות, הצפות, שריפות, המסת קרחונים, עלייה בגובה פני הים, והידלדלות מהירה של המגוון הביולוגי בטבע.

למעשה, הכחדה דרסטית זו של מינים בחי ובצומח, המכונה "ההכחדה השישית" במניין שנות כדור הארץ — היא אירוע ההכחדה הראשון שכולו מעשה ידי אדם. כל אלה יחד יצרו משבר אקלימי שהוא נוכח וקיים כאן ועכשיו. אמנם במשך שנים המשבר דווח בדוחות מדעיים (דוחות של האו"ם, נאסא, ארגון המטאורולוגיה העולמי ועוד), נחקר במסגרת דיונים אקדמיים (במחלקות למדעי הטבע, לגיאוגרפיה ולאיכות סביבה), ונדון בפסגות משמימות של מנהיגים ושועי עולם (פסגת האקלים השנתית של האו"ם). אך בשנים האחרונות, ולמרבה האירוניה ביתר שאת בחודשים האחרונים, משבר האקלים הפך מוחשי וממשי, בדמות אירועי מזג אוויר קיצוניים ואסונות טבע בכל רחבי הגלובוס.

יתרה מכך, הסגרים השונים סביב התפרצות הקורונה, בארץ ובעולם כולו, המחישו את אחריותה של האנושות למצבו של הכדור: זיהום האוויר בערים הגדולות פחת באופן דרסטי, נרשמה ירידה משמעותית בפליטת גזי חממה, מי נהרות ונחלים הפכו נקיים יותר ובמקביל נרשם שגשוג יוצא דופן של בעלי חיים סביב ובתוך מרכזים אורבניים. אך כל אלה חזרו למצבם הקודם במהרה עם היציאה מהסגרים. 

המצב נכון להיום הוא שעל אף התחייבותם של מנהיגי העולם כבר בפסגת האקלים של האו"ם בפריז בשנת 2009 להוביל להפחתת פליטות פחמן, עדיין ממשיכה האנושות לפלוט גזי חממה בקצב מדאיג. רק לאחרונה הוצג דוח אקלים מקיף של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויים אקלים (IPCC) של האו"ם, על פיו האנושות היא זו שאחראית למשבר האקלים, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על מערכות אקולוגיות ועל הסביבה הטבעית, אך גם משמעויות חברתיות וכלכליות יומיומיות.

על פי הדוח החדש, כבר בעשורים הקרובים הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ תעלה ב־1.5 מעלות יחסית לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית. היום כבר ניתן להעריך שמרבית הציבור בעולם המערבי מודע לשינויי האקלים, אך הפער בין מודעות לבין שינוי התנהגות הוא עדיין גדול. בתוך כך מתבררת תופעה תרבותית מרתקת והיא זליגה של מידע הסברתי משולחנות הדיון של האו"ם אל הספרות הפופולרית, הקולנוע והרשתות החברתיות. במיוחד מעניין לשים לב לתפקידם של ידוענים בארץ ובעולם בתיווך ובהנגשה של משבר האקלים מתוך שליחות והתמסרות לנושא. למעשה בעשור האחרון נוצר מעמד חדש של ידועני אקלים, ביניהם אל גור, ביל גייטס, גרטה תונברג, ליאונרדו דיקפריו, ג'ונתן ספרן פויר והעיתונאי, האקטיביסט והסופר ג'ורג' מונביוט.

אמנם אין לבטל את נוכחותם בשדה השיח של משבר האקלים, אך יחד עם זאת אי אפשר לומר שצופי הסרט הדוקומנטרי של דיקפריו או קוראיו של ספרן פויר הפכו למסה קריטית מובילת שינוי התנהגותי. נהפוך הוא — הקהל של מונביוט, גייטס ודומיהם מן הסתם מגויס מראש לנושא. יתר על כן, ספרי מדע פופולרי וסרטי הדוקו של הסלבס הם דווקא עדות לדיסוננס הקוגניטיבי שלהם עצמם; מצד אחד ברצונם לייצר חומר איכותי שיילקח ברצינות על ידי מבקרים ויירשם מעל דפי ההיסטוריה ככזה, ומצד שני להפגיש בין עולמות בדרך פשוטה וקליטה ולהגיע לכמה שיותר קהל.

נדמה כי הדיסוננס בין מה שנתפס כאיכותי לבין מה שנתפס כטריגר לרייטינג, מעולם לא היה יותר הרה גורל מזה. בספר העיון 'אנחנו האקלים — הצלת כדור הארץ מתחילה בארוחת בוקר' (2020) כותב ספרן פויר על מגוון אירועים היסטוריים, מושגים פילוסופים, פרטי טריוויה ואישים שונים, כדי להדגים כיצד ניתן לשנות את ההיסטוריה, שינוי שהוא מקשר לצורך להפסיק לאכול בשר מהחי על מנת להפחית את פליטות גזי החממה ממשק החי ולמתן את משבר האקלים. בהמשך ספרן ספויר מתאר במפורט, תוך הסתמכות על דוחות מדעיים, את תרומתו המפוקפקת של גידול תעשייתי של בעלי חיים למשבר האקלים. אלא שספרן פויר לא מספר את הסיפור הגדול, ואף נסמך על מחאה תרבותית אחרת, נגד הרג בעלי חיים. האם הוא מצליח לפרוץ את החומות ולהגיע לעוד קהלים בדרך זו? מדוע בחר לעסוק בנושא בספר עיון ולא בספר פרוזה?

בהקשר זה מעניין להפנות את המבט אל אירוע אחר, שיכול להאיר את הצורך בדיון אקלימי תרבותי פופולרי. בחודש ספטמבר 2010 עולם הבידור האמריקאי רעש וגעש כשליידי גאגא עלתה לבמה בטקס פרסי המוזיקה של ה־MTV בלוס־אנג'לס, כשהיא עוטה שמלה עשויה מפיסות דקיקות של בשר בקר המטולאות זו לזו, משל היו שמלת הוט קוטור מחוייטת, נועלת נעליים המצופות פילטים של בשר וקשורות בחוטי קצבים, אוחזת בידה תיק קלאץ' מנתח בקר ענקי וחובשת כובע וינטג' מסוג CALOT, למי שתהתה, אף הוא תפור מבשר נא. גאגא, אשר הפכה בן לילה לאחת האומניות המשפיעות בתחומה, העזה להביע אמירה בצורה נוקבת ביותר ותוך כך לעורר סקנדל, כהרגלה, בשאלה האם שמלת הבשר הייתה אקט של מחאה כנגד יצרני הבקר, או שמא היא עצמה היוותה פרפורמנס של התעללות בבעלי חיים? כך או כך, היה זה מיצג בלתי נשכח אשר הדגים את האופן שבו יש לנהוג כדי לחולל שינוי. פשוט מאוד: לזעזע את הצופים.

פעילי "המרד בהכחדה", "נוער למען אקלים" ו"הורים למען אקלים" — תנועות מחאה שקמו בשנים האחרונות בעולם כולו בקריאה למנהיגים ולראשי החברות הגדולות לומר את האמת על משבר האקלים מבלי ליפות את המציאות ולהפסיק לדבר ולהתחיל לעשות — אימצו את הגישה הפרואקטיבית של גאגא, והם מקיימים בשנים האחרונות מחאות קבועות, צעדות ומיצבים חיים מול משרדי החברות האחראיות לפליטות פחמן ופרלמנטים בכל העולם.

לאורך השנים, מאז הטרילוגיה של אטווד ועוד לפני כן, וביתר שאת בשנים האחרונות, נכתבה גם ספרות אקלים שאינה עיונית או מסאית, כזו שלרוב מערבבת בין מדע בדיוני, אוטופיה או דיסטופיה, בניסיון לתאר את ההתמודדות של החברה האנושית בעתיד הקרוב והרחוק עם ההשלכות של משבר האקלים. לאחרונה היא אף הוגדרה כתת סוגה ספרותית חדשה (climate fiction-Cli-fi), וקיבלה יותר חשיפה והערכה.

הרומן The Overstory של ריצ'רד פאוורס (שעוד לא תורגם לעברית), לדוגמה, מציג תשעה סיפורים על מערכת יחסים בין אנשים ובין העצים, ומעלה שאלות גדולות על מקומנו בעולם, בטבע ובזמן. הרומן זיכה את מחברו בפרס פוליצר (2019), ובמדליית ויליאם דין האוולס לספרות (2020). בדומה לסרטי הדוקו האקלימיים, גם יצירות הפרוזה בסוגת ה־Cli-fi מעצבות שוב ושוב את אותו סיפור של התרחקות והתנתקות האנושות מהטבע. הן גם נוטות לייצר נרטיב הפחדה בהתמקדן באיום הקיומי לפתחו ניצבת האנושות, אולם דומה שהן טרם הצליחו לפרוץ את המעגל הראשון של פעילי האקלים.

ומה לגבי הספרות העברית? נדמה שמרבית הכותבים אינם ששים לאמץ את המשבר ביצירתם. אמנם כמה משוררים כותבים שירה המכונה אקופואטיקה, אך זו אינה שירת אקלים מובהקת. פה ושם מבליחות נגיעות, כמו הידרומניה של אסף גברון (2008) ולאחרונה מירלה משה אלבו בספרה ארמון הטרמיטים (2021), ועדיין הנושא רחוק מן המהלך העולמי בשנים האחרונות.

השינוי האמיתי יתרחש כשהספרות והאמנות יצליחו בגיוס דעת הקהל של ההמונים במקום שבו המדע והפוליטיקה כשלו. כאשר מתוך המשבר והשבר נצליח, באמצעות האמנות דווקא, למצוא חיבור אחר בין אנשים ולאומים, וביניהם לבין הסביבה הטבעית. כאשר נצליח לשים מאחורינו את עידן האנתרופוקן, העידן שבו האדם הפך לכוח המעצב את כדור הארץ והסביבה הטבעית, ולהתחיל עידן חדש, עידן שבו נספר לעצמנו סיפור חדש. סיפור שבו לא האדם עומד במרכז שבוי בתוך מערך של אינטרסים כלכליים, אלא אדם הרואה עצמו חלק מהסביבה ונוקט אחריות כלפי הסביבה מתוך חשיבה על עתיד רחוק ולא רק על עתיד קרוב. אולם כדי שהסיפור הזה יהיה גם אותנטי וגם יניע את הקוראים לפעולה ולשינוי, הוא חייב להמשיג ולהמחיש את המשמעות של המשבר ואת האחריות של כל אחת ואחד מאיתנו למשבר, כמו גם את היכולת שלנו כיחידים לשנות. כדי לעשות כך יתכן שהספרות צריכה לנטוש את עולמות העיון והדיסטופיה הרחוקים והמנוכרים ולהכיל את המשבר על חיי היום יום של הדמויות, מפני שהקרוב והמוכר יש בכוחו לזעזע הרבה יותר מאשר הרחוק. אנחנו נמצאים במלחמה על הבית, ובמלחמה כמו במלחמה כל האמצעים כשרים. דיונים אסתטיים על הקשר בין המחוייבות של היצירה לבין איכותה ניתן במקרה זה להניח בצד. נראה שמה שאנו זקוקים לו כרגע הוא שינוי תודעתי, ולשם כך יש צורך לדבר בשפה של הקהל ולפנות אליו בכל אפיק אפשרי. אמנות צריכה לרגש, לזעזע, להדהים, להפעיל רגש. אם היא פועלת הרי שהיא אומנות טובה. תנו לאמנות לעזור לפוליטיקאים להעביר את המסרים הללו.

בשונה מהמדען, האמן אינו חייב לספק הסברים או להוכיח הוכחות. האמן כוחו בהבעת רגש ובהנעת הקהל לרגש. האמנות מסוגלת לייצר נרטיב של אחריות סביבתית באפקטיביות רבה. האם יהיה מי שיכתוב נרטיב כזה? האם האנושות תוכל לאמץ את הנרטיב ולהתחיל לפעול למענו? אומרים כי הנבואה ניתנה לשוטים, אבל כרגע נדמה כי כולנו שוטים ודרוש לנו נביא שהוא גם מנהיג. אנחנו מאמינים שהאמונות יכולה לנצח את המאבק התודעתי הזה.

 


יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

על ספרו של אדם רצון "צריך להילחם במובן מאליו"

 



"כל התנועות הגדולות מתחילות מהושטת היד, / מן הרווח הצר".

ספר הביכורים הנפלא של אדם רצון "צריך להילחם במובן מאליו" (ידיעות אחרונות 2019) היה זכאי לרשימה הזו מזמן ואני מנסה להשלים כעת בדחילו ורחימו פערי כתיבה כלומר פערי תגובה שהצטברו אצלי בתיבת הדואר הלא וירטואלי ועל השולחן אבל זו גם הזדמנות לומר משהו כללי יותר על ספרי שירה לכאורה לא חדשים ויותר מזה, על ביקורות שירה לכאורה מאוחרות על אודות ספרי שירה שהם לכאורה לא חדשים. וגם לפתיחה גילוי נאות, אדם הוא חבר טוב שלי וקולגה.

הנטייה להשחיז את המקלדת שבוע אחרי צאת הספר ולשכוח מהספר שבועיים לאחר מכן מפאת ספרים חדשים רבים אחרים המתדפקים על תשומת ליבנו ומקשי מקלדתנו, כמו גם הנטייה לסיכומי שנה אשר חותמים את הגולל על ספרים בהתאם לשנה הקלנדרית המוטבעת על הכריכה הפנימית שלהם - כל אלה עושים עוול למקצב הקריאה הטבעי שלי לפחות, אשר מתנהל בגלים. לעיתים הדגל שחור הגלים גבוהים וכדאי להיזהר ממערבולות קריאה הבולעות ספרים במחי יד וחורצות את דינם במהירות אכזרית לשבט או לחסד אך גם מאפשרת סערות נפש חזקות בעקבות הקריאה וחשבונות נפש נוקבים, ולעיתים הים רגוע ומאפשר שיכשוך נעים במי תכלת רדודים וחמימים מה שמאפשר קריאה איטית ורגועה בקצב לב סביר. מאחר שכבר סיכמתי ביני לבין עצמי שלא אצליח בחיים האלה לקרוא את כל מה שהייתי רוצה, וזה בסדר גמור, נפרדנו אנו וה FOMO הספרותי שלי ברוח טובה ואנחנו שומרים על יחסי ידידות בריאים כבר הרבה שנים ואני מאפשרת לגלי הקריאה לבוא וללכת. 

אז הגל הגיע והנה אני בתוך קריאה מסוג מערבולת והספר הזה מעורר בי געגוע מוזר לבני אדם שאף פעם לא הכרתי שהם הרקע האחורי של אדם החבר והקולגה. אדם רצון הוא חוקר ספרות תיעודית שכתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן גוריון בהנחייתה של פרופ' אילנה רוזן ושיריו הם דוגמה נהדרת לאופן שבו החיים והספרות מתערבבים מתוך השלמה הדדית שכן אין ספק שה"אוטו" ה"ביו" וה"גרפיה" – שלושת רכיביה של הכתיבה האוטוביוגרפית נוכחים בספר שלו במלוא הווייתם, כולל המשחק המודע שלו עם שמו "אדם" – אדם המשורר כדמות ממשית, ויחד איתו תמיד גם אדם האדם באשר הוא וכמושא לחיפוש אקסיסטנציאליסטי: "אדם מחכה בתחנה / לאוטובוס שסיים את שירותיו להיום" (עמ' 39). המשחק המתעתע הזה בין אדם ל"אדם" הוא גם לב ליבו של הספר שכולו נטוע בשאלת הזהות, חיפוש הזהות אובדן הזהות ובניית הזהות של כל דמות בספר ושל הדובר עצמו: "זיכרון הטפטוף שמור אצלי / כמו אצל עב עצוב / כי הכל קורה לי / שוב ושוב, רק / שינויים מזעריים בהרכב הנוזל" (עמ' 58).

אדם רצון מתגלה בשיריו כגנאולוג פואטי מקונן – הוא משורר אשר חוקר את שורשי הווייתו המשפחתיים במעגל הקרוב ביותר: סבתא, סבא, אמא, אבא ואחות ומקונן על מי שהיו ומי שהם ומי שהם היו יכולים להיות לא רק למען עצמם אלא גם למענו – למען הילד שהיה והגבר שהפך להיות. בראש ובראשונה הוא מקונן על הסבתא הממלאה את דמות האם הגדולה של המשפחה ועל תהפוכות גורלה: "מצרים, סוף שנות הארבעים / עודה נערה היושבת בגנים, מהתלת במחזריה [...] כפות ידיה החלקות יתכסו עם השנים ורידים סגולים / נפוחים מעבודה קשה, מכביסות". בשיר הנפלא "איש הצל" הוא משרטט את קורות משפחה בת שלושה דורות ואת נסיבות הבאתו לעולם כמעין גיבור מיתולוגי שנולד מהתעברות של נס או של אסון ובשיר העוצמתי "אמא כאן" תמונות באלבום מספרות ומתעתעות בזיכרונו של מי שמתאמץ לזכור את אמא שנפטרה בגיל 48: "כאן אמא [...] כאן אמא לא / רק אני [...] כאן אמא שוב [...] כאן אמא" כמעין מנטרה המנסה להשלים עם האובדן הנורא והיתמות המוקדמת מדי. גם על הסבא שהאלצהיימר שלל ממנו את אישיותו הוא מקונן: "סבא שלי ידע שבע שפות / ושכח אותן אחת, אחת" (עמ' 12). ובשיר אחר: "כי סבא שלי אף פעם באמת לא מת, / הוא התרוקן לאט כמו תה מסדק לא נראה" (עמ' 26). מרבית שירי הספר הם שירים המבליטים חסר ואובדן, געגוע וזיכרון לא רק למי שמת, אלא גם למי שטכנית חי אך חייו היום תלויים על בלימה. הגעגוע הוא לפיכך געגוע למפרע, געגוע דמה שמתאמן להיות געגוע כשהפיזיולוגיה תכריע את ההיסטוריה.

אדם רצון הוא גם אדריכל פואטי – אשר מחולל מהלך של דה-קונסטורוקציה של מה שמכונה לקרוא לו בית כדי להגיע אל פרטי הפרטים של החומר המרכיב את הבית רק כדי לגלות שהמכלול שווה יותר מסך כל חלקיו וכי החזרה הריתמית על יסודות הקיום שלנו היא מייאשת ומנחמת בו זמנית: "זה שארון זה ארון / ועץ זה עץ, אין בזה / טיפת השראה. כמו גם / שאדם הוא אדם. / אבל זה שהגרזן / מונף והעץ נכרת / ומעובד ומנוסר לפי מידות / ומשוייף ומתברג / קורת עץ לקורת עץ / והופך לארון בגדים ישן, / שבו מקופלים קורותיו, / זה כבר עניין." הבית הוא גם בית ילדות וגם בית של הווה וגם בית של שיר, הבית הוא המרחב המכונן את זהותו של הדובר: "בניין חיי. עשוי / לבנה על לבנה, הבניין / כמו בקובייה הונגרית: / לידה, נטישה, מוות, חרדה קיומית / לידה, מוות, נטישה, חרדה קיומית / נטישה, מוות, חרדה קיומית, לידה / חרדה קיומית, נטישה, לידה, מוות / מחדש: שוב ושוב ושוב / זה כל הסיפור". חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה טבע את הביטוי "המיתוס של השיבה הנצחית" ככותרת לספרו כדי לתאר את המשיכה האנושית אל דפוסים חוזרים של חשיבה המכוננים ריטואלים חברתיים. ספרו של אדם רצון מנהל דיאלקטיקה עדינה עם הרעיון של הדפוס החוזר. מצד אחד הוא נלחם בו ומן הצד האחר הוא מתמסר אליו.

יום שישי, 2 ביולי 2021

לזכרו של דני קרוון

 




דברים שאמרתי באזכרה במלאת שלושים לפטירתו של האמן דני קרוון באנדרטת הנגב בתאריך 30 ביוני 2021 לעת ערב. האירוע אורגן על ידי מכון מנדל למנהיגות בנגב.

 

דני קרוון.

אנחנו לא ידענו מי זה דני קרוון. לא שמענו עליו. גם לא שמענו על חטיבת הנגב ולא על מלחמת העצמאות כי היינו צעירים מדי.

דני קרוון קיבל גבעה שלמה לבנות עליה אנדרטת זיכרון ובתמורה הוא העניק לנו, לילדי באר שבע, את המרחב הפרטי של חוויות הילדות שלנו.
אנדרטת חטיבת הנגב שהגה דני קרוון בנויה כדי להזכיר את מי שחיו - והחיים של ילדי באר שבע נבנו על גבי האנדרטה.
הוא נתן לנו פארק אתגרי.
הוא נתן לנו את המחוץ לעיר שהוא בתוך העיר.
הוא נתן לנו את המקום הכי חשוך הכי מבודד הכי מפחיד והכי כייפי בעיר.
הוא נתן לנו את המקום הכי גבוה בבאר שבע שבשבילנו הוא היה גם המקום הכי גבוה בעולם.
הוא נתן לנו את המקום הראשון שנוסעים אליו אחרי שמקבלים רישיון נהיגה ואת המקום הראשון שחושבים עליו כשמחפשים היכן להתבודד עם אהבה ראשונה או שניה או שלישית.

כשדני קרוון נפטר כתבו עליו המון פוסטים מנומסים וידעניים שתיארו את הסימבוליזם של האנדרטה ואת קרבות מלחמת השיחרור בנגב ואת שאר העבודות שלו  - ואני הרגשתי שהפוסטים האלה  פיספסו את המהות של המקום הזה, של האנדרטה, בשביל ילדי באר שבע.

 

החלטתי לכתוב שיר על מה באמת היתה האנדרטה בשבילנו. כתבתי שיר על נייר שתלשתי מפנקס והעליתי צילום שלו בכתב יד לפייסבוק שלי. כתבתי שם כך: בהערכה עצומה לדני קרוון, פסל גאון, אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על הסקיי ליין של באר שבע של פעם.


כבר באותו יום המון אנשים קראו והגיבו ושיתפו.
כולל אנשים שנמצאים כאן בקהל.

 

המוזיקאי דויד פרץ ציטט את השיר בטור השבועי שלו בגיליון סוף השבוע של ישראל היום:

https://m.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/1734160

 

ליאן וילדאו קרא את השיר בתכניתו כאן דרום של רשת ב' בתאריך 28 ביוני 2021 כשראיין את אריאל עמית ממכון מנדל על מיזם האזכרה

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=217382

(דקה 1:10:40)


ואריאל עמית עצמו שכתב לי שכל הבאר שבעים שקראו את השיר התמוגגו מנחת ומזיכרונות. ואולי זה מה שספרות צריכה לעשות, לומר משהו אמיתי על העולם.
גם אני שמחתי, מפני שגיליתי, שוב, את השפה הפרטית של ילידי המקום.

 

הנה השיר:

דני קרוון יא מלך
זכר צדיק לברכה
אם היית יודע
מה כל הבאר שבעים עשו
באהבה גדולה ובהתכוונות
בתוך כיפת הזיכרון
ומאחורי המגדל
ולצד הנחש המבותר
ובמגרש החניה כמובן
אני בטוחה שהיית עכשיו
שמח מאוד מאוד.

אחד המגיבים בפייסבוק כתב לי: הוא ידע, הוא ידע.









צילום: ורד טוהר

יום שישי, 11 ביוני 2021

על "ארץ נוודים"

 




פראן: יש מישהי שחשובה לך במיוחד?

נער: האמת שכן. יש מישהי. היא חיה בחווה עם ההורים שלה. אני כותב לה מכתבים.

פראן: זה דבר חכם לעשות.

נער: אבל אני לא מצליח לכתוב לה על שום דבר שמעניין אותה.

פראן: ומה עם שירה? ניסית לשלוח לה שירים?

נער: לא. אני לא מכיר אף שיר. את מכירה שירים אולי?

פראן: כן. יש שיר אחד. רוצה לשמוע?

נער: בטח.

פראן: בוא נראה אם אני זוכרת אותו נכון.

ואז פראן, גיבורת הסרט "נוודים" מתחילה לדקלם לו את סונטה 18 של שייקספיר. והנער מקשיב לה. ואני מרשה לעצמי להניח שזה השיר הראשון שהוא מקשיב לו באמת בחייו.

מהנה לגלות ששירה, קריאת שירה, דיקלום שירה ממלאים תפקיד משמעותי בסרט המופתי הזה שכולו סביב אנשים שהם לא Homeless אלא Houseless כפי שפראן מגדירה את עצמה. אנשים שהחלום האמריקאי פלט או שהם בחרו להיפלט ממנו, אנשים ונשים שחיים בשולי החברה לא קצת אחרת אלא הרבה אחרת, מפני שהם תובעים לעצמם את החופש – להיות מי שהם, לא להיכנע למכונה הקפיטליסטית, לא להיכנע למסגרות כובלות ואפילו לא למערכות זוגיות ומשפחתיות רק מטעמי נוחות נוחיות ונינוחות. פראן וחבריה מחפשים אחר החופש האולטימטיבי ומוצאים את הפתרון בחיי נוודות שאינם דומים לחיי השוטטות של גיבוריו של ג'ק קרואק "בדרכים" והם ודאי לא חיי מסע או חיי הרפתקאות או חיי תיירות.  נוודות היא ז'אנר מיוחד לעצמו שמתאפיין בתנועה מחזורית במרחב – כפי שנראה היטב בסרט ובמקרה הזה היא תוצאה של משבר כלכלי עמוק.

הפנטזיה של החופש האולטימטיבי של הנוודים בעל כורחם נתקלת במיכשולים של יומיום: גלגל תקול, מחלה, חורף קשה. על הפנטזיה מעיבים גם רגעים קשים של בדידות ולבדיות, במיוחד בלילות. אך דומה שמעל הכל מעיבה מעל חיי הנוודות שאלת הזיכרון והקשר שלו לחיים ושאלת השיכחה והקשר שלה למוות. פראן מתאמצת להחיות בזיכרונה את היקרים לה שכבר אינם בחיים ותוך כך מבינה היטב שכל עוד יש מי שחושב על יש גם מי שחי את. השאלה הזו קריטית במיוחד עבור אנשים שבחרו או נאלצו לחיות לבד וללא רכוש או עזבונות שיוותרו אחריהם. מה יישאר אחריהם ומי יזכור אותם?

סונטה 18 של שייקספיר מנסחת בדרכה את דילמת הזיכרון של פראן עצמה ונותנת לה פתרון: "כל עוד אדם חי ועינו פקוחה, חי השיר ומחייה אותך". התנועה המחזורית בין המשורר-נושא השיר-הקורא היא זו הנותנת חיים לשלושתם: למשורר, לשיר ולקורא – את התובנה הזו מנסה פראן ללמד את הנער. לאומנות יש כוח לפרוץ ולהתעלות מעל עליבות החיים ולתת להם משמעות, לנסח אמיתות גדולות ולאפשר להן חיי נצח, אפילו בזיכרונה של אהובתו בחווה.

כמו המפגש עם הנער הנווד, מפגשיה של פראן עם נוודים אחרים והמחוות הקטנות של רצון טוב ביניהם, מבלי לצפות לתמורה, מבלי לבקש, מבלי לנצל – אלה הם המפגשים האנושיים שמייצרים את כמוסות הזיכרון המשמעותיות ביותר.




 סונטה 18 של שייקספיר בתרגומו של שלמה זנדבנק


יום שישי, 7 במאי 2021

הכיסים של לאה גולדברג

 

וְכַאֲשֶׁר אֵינֶנִּי יְכוֹלָה

לִצְעֹק בְּקוֹל

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר.

וְכַאֲשֶׁר אֵינֶנִּי יְכוֹלָה

לִקְרֹא בְּשֵׁם

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר

אֶחָד אִלֵּם

שֶׁאֵין בּוֹ צְעָקָה

וְאֵין בּוֹ שֵׁם.

(השירים הגנוזים, ערך גדעון טיקוצקי, עמ' 216)

בסוף מאי נציין 110 שנים להולדתה של המשוררת, הסופרת, המתרגמת, העורכת, החוקרת, המבקרת, הציירת והמחזאית לאה גולדברג. לאה גולדברג נולדה בב' בסיון תרע"א, 29 במאי 1911 בקניגסברג (כיום: קלינינגרד, רוסיה) אך עברה את ילדותה ונעוריה בקובנה (קאונס), ליטא. את עבודת הדוקטורט שלה בנושא הניב השומרוני כתבה באוניברסיטת בון בגרמניה. בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב ובשנת 1950, עם קבלת משרת הוראה באוניברסיטה העברית, עברה להתגורר בירושלים עד פטירתה מסרטן בינואר 1970 והיא בת 58 בלבד. הותירה אחריה אם, צילה גולדברג, אשר קיבלה במאי אותה שנה את פרס ישראל בשמה.

מאז פטירתה ועד היום הולך ומתגבר העניין בחייה וביצירתה של לאה גולדברג, במיוחד לאור המגוון הרחב של שדות העיסוק ותחומי העניין והפעילות שלה, ולאור העובדה שהותירה אחריה ארכיון מלא וגדוש בחומרים גנוזים שלא פרסמה בחייה. ליומניה המלאים אשר פורסמו בשנת 2005 , נוספו בשנים האחרונות גם אסופות מכתבים שכתבה לידידיה, כרך המכיל לא פחות משלוש מאות שירים שגנזה בעודה בחייה וכן גם רומן, מבחר סיפורים ועוד כמה מחזות שכתבה ומעולם לא ראו אור.

לאחרונה בנתה הספריה הלאומית אתר יפהפה המוקדש לעולמות התוכן של לאה גולדברג, והוא כולל מבחר מיצירותיה לילדים ולמבוגרים, יצירות אומנות שלה, מאמרי ביקורת על יצירתה, ראיונות עם חוקרים אודותיה וסריקות של מסמכים ותעודות נדירים. בין היתר נמצאת באתר נמצאת סריקה של תעודת סיום שלה מן הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה משנת 1928, מוסד שזכה ללמוד בו גם עמנואל לוינס, מי שלימים יהפוך להיות אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים, אשר מסלול חייו הוביל אותו, בשונה מגולדברג, מליטא ארץ הולדתו לצרפת. תעודת הסיום של לאה גולדברג מלמדת, כמה לא מפתיע, שהצטיינה בלימודי דת ותנ"ך, עברית וספרות, גרמנית, היסטוריה ופילוסופיה, ציור ושרטוט, אך כפי הנראה התקשתה בשיעורי התעמלות, מלאכת יד ומתימטיקה. משעשע לגלות שהיא כותבת על קשייה במקצועות הללו ביומנה. בתאריך ט"ו בשבט 1921 היא מספרת את הסיפור הבא, בעל הארומה הפרוידיאנית, אשר ודאי מוכר לרבים מאתנו מחוויות בית הספר הפרטיות שלנו: "בבית הספר היה היום אצלנו שיעור למלאכת יד, לשיעור הזה שכחתי את עבודתי בבית. המורה קצפה עליי מאוד בעד דבר הזה, וכשהלכתי הביתה ראיתי שעבודתי בכיסי."

סיפור קטן הזה, שהוא לכאורה לא יותר מאירוע זניח מתקופת ילדותה, עשוי ללמד למעשה על כוחם של זיכרון ושכחה ובד בבד גם יכול גם לשמש כמטאפורה ליחסי היוצר ויצירתו. זהו גם בזעיר אנפין הסיפור של עזבונה של לאה גולדברג, אשר במרוצת השנים נחשפים עוד ועוד חדרים נסתרים שלו. שכן בעודה בחייה דאגה לאה גולדברג לעצב במו ידיה את מפעלי הפרסום שלה ולשלוט בתכנים שהיא מפרסמת ובמינוניהם, אולם לאחר פטירתה נחשפים ומתפרסמים עוד ועוד חומרים שבחרה לא לפרסם, או שלא הספיקה, והחומרים הללו מעצבים מחדש את הזיכרון הציבורי שלה. מחד גיסא הם מרחיבים ומעמיקים אותו, והם משפיעים באופן מכריע על מיצוב מעמדה כיוצרת מרכזית בתרבות העברית של המאה העשרים. אך בד בבד הם גם מבטאים את תשוקתו של הקהל לחשוף את העבודה שנותרה בכיסה של המשוררת, עבודה שנותרה בכיס בין אם מתוך בחירה ובין אם בשוגג. כך נוצר מצב בו כל היצירות שנותרו בכיסי ארכיוני לאה גולדברג הופכות היום אט אט היום לנחלת הכלל.

אין לנו אלא לשער מה היתה היא עצמה חושבת לנוכח העניין המתגבר בחייה וביצירתה ושטף הפרסומים מן המגירה, חלקם ודאי לא חשבה שהם בשלים או ראויים לפרסום. אפשר שהדבר היה מחמיא לה, ואפשר שהיה מביך אותה. אין ספק שהשיח המתמשך והפורה אודות היצירות שפרסמה בחייה היה משמח אותה.

ברם, ניתן בהחלט להבין את תשוקתם של חוקרות וחוקרים בני זמננו להפוך כל אבן בתוך האוצרות שהותירה ולתת להם במה כחלק מהעשייה המקצועית והאינטלקטואלית שלהם. דרך אגב, תהליך דומה נעשה לאחרונה גם עם חומרים גנוזים משל דליה רביקוביץ, תרצה אתר ואחרים. יש אפילו שיאמרו שהטיוטות והגנוזות שלאה גולדברג בחרה שלא לפרסם ראויות יותר לדפוס מהרבה חומר ספרותי אחר שראה אור מאז.

מקרה לאה גולדברג מלמד שהשיר האילם אשר בא במקום הצעקה ובמקום השם, אתו פתחתי, איננו אילם כלל וכלל. קולו נוכח והקוראים צמאים אליו.

יום רביעי, 17 בפברואר 2021

על לנגד עיניים מזרחיות: זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי מאת מירב אלוש לברון

 


המשיכה שלי לסרטי דוקו בדרך כלל מצליחה לעצבן עד לשעשע את כל מי שמכיר אותי. עד ימי הקורונה ועד שסגרו לי את הקמפוס היה לי מנהג קבוע לנסוע לסינמטק תל אביב בין ההרצאות, לפעמים לבית ציוני אמריקה, לשבת לבד באולם, מסביבי עוד כמה כמוני שברחו מהעבודה או מהחיים עצמם או משניהם ולהתמכר לפיסות חיים של בני אדם אחרים, בני אדם ממשיים, שהחיים האמיתיים שלהם הם התסריטים הכי טובים שיש בעיניי.

ספרה החדש של ד"ר מירב אלוש לברון, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שכותרתו: "לנגד עיניים מזרחיות: זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי" (עם עובד 2020) מעניק חווית קריאה מרתקת ומלמדת לא רק לחובבי הז'אנר. אמנם צפיתי בזמן אמת במרבית הסרטים שהיא מנתחת, אך אלוש לברון משרטטת בספר מפת דרכים מעמיקה על כמה מיצירות הקולנועיות החשובות והמטלטלות שנעשו פה בז'אנר הדוקומנטרי, תוך מיקוד בקולנוע מזרחי, ומכניסה אותן לתוך מסגרת תיאורטית שמעניקה להן ממד נוסף של מורכבות.

כמה לא מפתיע, אך מילת המפתח לטיפול בנושא היא אכן מורכבות. בעיקר מורכבות הזהות של יוצרים מזרחים ומזרחיות, בני הדור השני והשלישי להגירות הגדולות, אשר מאז שנות התשעים ועד היום יוצרים קולנוע שבליבו שאלות של הגירה וזהות. מורכבות נוספת שעולה בבירור מן הספר היא מורכבות הזיקה המתגלה ביצירות הקולנועיות הללו לאתוסים המשפחתיים והקהילתיים, למרחבי נוף ותרבות, מרחבי שפה ושיח מעמדי וכמובן מגדרי.

בעיני עיקר כוחו של המחקר ונקודת החוזק של הספר הוא בהדגשת המנעד הרחב של ההזדהויות, ההשתקפויות והייצוגים, ולא בהשטחתם למקשה אחת. כל סרט תיעודי שנדון במחקר בטווח הזמן שבין שנות התשעים ועד היום, הוא מופע אינדווידואלי של ייצוג עצמי ומייצר קול ותימה סיפורית שלא רק מתבונן בעצמו אלא גם מתבונן בישראליות ההגמונית במבט חוזר מבעד לעצמו כדי להבין באמצעותו את החוויה המזרחית - ויחד עם זאת מספר סיפור יחידני. כך, רמי קמחי בסרטיו "סינמה מצרים" (2002) ו"שפת אב" (2006) מבנה מחדש דיאלוג ביוגרפי עם אמו ועם אביו, אתי בוגנה מעבדת את סיפור רווקותה המאוחרת ונישואיה לאשכנזי, ונועם אדרי מתעדת את סבתה.

נועם אדרי מספרת בראיון: "הידיעה שסבתא עליה מגיעה מעולם כזה עשיר ורחוק, שהולך ונעלם, וההיטמעות של ילדיה בתרבות הארץ-ישראלית, גרם לי תמיד לנצור אותה עוד יותר, לראות בה מעין צוהר למשהו פלאי וקדום, מיסטי כמעט, שייעלם יום אחד. הפחד הזה שהיא, הדבר האמיתי, ייעלם, היווה לדעתי את הדחף הבלתי נלאה שלי לתעד אותה, את סיפוריה, את הבעות פניה, קולה, ידיה, שירתה" (עמ' 303). ויחד עם זאת, בכתוביות של הסרט, היא מעבדת את העברית המשובשת של סבתה. לפי אלוש לברון מקבל העיבוד ממד חתרני, מפני שהוא דווקא מגביר את הקשב לקולה של הסבתא, עליה, ומבליט באופן פרדוכסלי את עברית הכלאיים שלה ואת הפער הכואב בין שפתם של המהגרים לבין זו של נכדיהם בני הדור השלישי. עליה – הסבתא, ונועם – הנכדה, שתיהן חוו אובדן תרבותי, והכתוביות הן המטאפורה לאובדן הזה. הכתוביות הן גשר, אך הן גם סימון גבול.

קישור לקטע קטנטן מתוך הסרט "עליה" שהוא בעיניי התמצית של כל היופי והכאב האנושי הטמון בקולנוע הדוקומנטרי:

https://www.youtube.com/watch?v=w2JXGdArCxo

 

  


יום שישי, 29 בינואר 2021

על ספר השירה החדש של טלי וייס "דבר מה נעלם"

 


"דבר מה נעלם" ספר שיריה החדש, השישי במספר, של טלי וייס (הוצאת עמדה, 2021) , שונה מאוד מספרה הקודם "השעה היפה". האופטימיות והאסתטיקה של "השעה היפה" נסדקו מעט, ופינו מקום לשירה מלנכולית, קודרת ובמובנים רבים גם אינטימית יותר. 

זהו ספר שרבים משיריו מביעים געגוע גדול אל נמען שהוא נוכח-נעדר מחייה בהווה, מגיח לפרקים ונעלם כלעומת שבא. שירי הספר עוסקים בכאב, בגעגוע, בצער. המוטיב כפול הפנים של הסתרה-חשיפה הוא ביטוי לגעגוע בלתי ניתן למימוש זה, ובא לידי ביטוי גם בכותרת הספר: "דבר מה נעלם". חוסר היכולת להגדיר את הדבר הזה, הדבר הנעלם, הוא חלק ממשחקי הכיסוי והגילוי של המשוררת. 

בשיר הנושא של הספר, המתאר סיטואציה של פער בלתי נסבל כמעט בין הדוברת לבין הגבר שלה, שככל שהיא מודעת לפער הזה כך גם איננה יכולה להימנע ממנו. יש יאמרו גברים ממאדים ונשים מנגה, אך בעיניי הפער כאן הוא לא רק מגדרי אלא נוגע בשורשי הידיעה אודות חוסר היכולת של האדם לצאת מעצמו ולראות את זולתו – לכן הדוברת מודעת לכך שהגעגוע לא יתממש מתוך הקירבה הארוטית אלא יש לו חסמים אחרים, מורכבים יותר, ומכאן גם היסוד הטראגי שבכל מערכת יחסים. 

יש בספר שירים יפים רבים, בחרתי להביא לכאן את השיר "לילה לבן".

במאמר מוסגר אציין שהוצאת עמדה, בה ראה אור הספר, בהנהגתו של רן יגיל, עומדת מאחורי כמה קולות שיריים מהמעניינים ביותר בשירה המקומית העכשווית: טלי וייס, שלומי חסקי, טל איפרגן, חן יסודות, צדוק עלון, יחזקאל נפשי, גל קוסטריצה ואחרים – משוררים אשר כל אחד בסגנונו ובדרכו מוכיחים את הצורך בהוצאות ספרים קטנות, גמישות ובעלות יכולת לזהות כישרונות וללוות אותם.



יום חמישי, 28 בינואר 2021

שתיקה אינה אופציה: הנצחת שואת טרנסניסטריה בספר ללימוד עברית

 פורסם לראשונה ביקום תרבות בתאריך 24 בינואר 2021

http://www.yekum.org/2021/01/%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a0%d7%9a-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%aa%d7%a7-%d7%94%d7%a0%d7%a6%d7%97%d7%aa-%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%91/



ביום 27 בינואר נציין את יום השואה הבינלאומי כשהסמל הגדול המייצג את השואה ושבעטיו נקבע התאריך הזה, הוא יום שחרור אושוויץ.

חשוב לי להזכיר במועד הזה את שואת יהודי בוקובינה, בסראביה, צפון מולדובה ודרום טרנסילבניה, במסגרתה בוצעו פשעי מלחמה נוראיים אשר עדיין לא התבררו עד הסוף, שואה אשר התרחשה על אדמת טרנסניסטריה – משמע, "מעבר לנהר הדנייסטר" – ונמצאת היום בתחומי אוקראינה.

שואת טרנסניסטריה החלה בצו גירוש של היהודים, אשר צעדו ברגל מאות קילומטרים ושוכנו במכלאות מעבר לנהר. מי מהמגורשים אשר שרדו את המצעדים הנוראיים, ביניהם זקנים, נשים וילדים רבים, רוכזו בעשרות מחנות ריכוז מאולתרים בתנאים מזעזעים כשהם סובלים מקור, רעב, מחלות ומעשי אונס והתעללות אשר בוצעו על ידי חיילים רומנים, גרמנים ואזרחים מקומיים.

אל אירועי טרנסניסטריה, בין השנים 1941 – 1944, נקלעו מי שלימים הפכו לסופרים, משוררים ואנשי רוח חשובים ומשפיעים: קלמן ברתיני, אהרן אפלפלד, פאול צלאן, דן פגיס ואחרים – אשר אימת טרנסניסטריה המשיכה ללוות אותם ואת יצירתם.

את אירועי טרנסניסטריה ליוותה שתיקה. שתיקה של בושה, של אשמה, של חוסר יכולת להכיל, של מבוכה. משני הצדדים – הן זה של הרומני והן זה של היהודי. כבר בשנות הארבעים, כשהניצולים חזרו אל תחומי רומניה, נעשה הכל כדי לטשטש מהתודעה הציבורית את פשעי טרנסניסטריה ולמחות אותם כאילו לא היו.

הסיפור הרשמי שסופר אודות אירועי המלחמה בציבור הרומני היה שממשלת רומניה לא שיתפה פעולה עם הדרישה הנאצית להסגיר את היהודים שלה ובכך מנעה את שליחתם להשמדה על אדמת פולין. סיפור זה, אשר מתעלם מאירועים קשים שאירעו על אדמת רומניה עצמה, כגון פרעות דורוחוי (1940), הטבח בגאלאץ (1940), פרעות בוקרשט (1941) ופוגרום יאסי (1941) מגמד את אירועי טרנסניסטריה לכדי תקריות אנטישמיות מקומיות כביכול, ולא נותן להם את המשקל הראוי.

למעשה, אירועי טרנסניסטריה, בסדר הגודל שלהם, ובפרק הזמן הממושך שבו התחוללו, ובהסכמת הממשל הרומני ובארגונו, הם לא פחות קשים משורה של אירועי רצח עם מאורגנים אחרים שהתחוללו במהלך השואה. אל ההדחקה והשתיקה של הניצולים מצטרפים היסטוריונים מכחישי שואת יהודי רומניה בני זמננו, כגון פאול גומה, ולדימיר איליאסקו, מוניקה לובינסקו ואחרים, המייצגים קולות לאומניים רומנים שאסור להתעלם מהם ומתגברים היום.

בניגוד למחנות הריכוז וההשמדה שנבנו על ידי הגרמנים על אדמת פולין, אשר משמשים היום מוזיאונים או אתרי זיכרון מתויירים, מחנות הריכוז של טרנסניסטריה היו למעשה מחנות מאולתרים שלא נותר מהם זכר לאחר המלחמה. אלה מבין ניצולי טרנסניסטריה שעלו לישראל לא הוכרו באופן גורף במסגרת הסכמי השילומים כניצולי שואה מפני שלא היה להם "מספר על היד" או תעודה או מסמך או רישום חיצוני שיוכיח מה עברו. היעדר עדויות ממשיות של ניצולים, והיעדר מסמכים היסטוריים אחרים אשר היו יכולים לאמת את העדויות בשל מסך הברזל הקומוניסטי, השכיחה את השם "טרנסניסטריה" מהתודעה הציבורית - ולכן גם הנחלתה של שואת טרנסניסטריה בישראל היתה מוצנעת וזכתה רק לאזכורים חטופים בתוכניות הלימודים ובמוזיאון יד ושם.

רק בעשרים השנים האחרונות החל להיסדק קשר השתיקה סביב שואת יהודי רומניה ובמיוחד סביב ההשמדה בחבל טרנסניסטריה. מי שתרמו לכך היו מחקריהם ההיסטוריים החשובים של ז'אן אנצ'ל (2002) וגלי מיר-תיבון (2013), וכן גם ממוארים של ניצולים שראו אור במסגרת הוצאת יד ושם: רות גלסבג-גולד (1996), יואל אלפרן (2005), לאה קאופמן (2007), טובה למברגר-שנפ (2008), הרמן שולמן (2009), צ'רנה ווילי ברקוביץ (2016) ופני ולד (2016).

קשר השתיקה של שואת טרנסניסטריה נסדק לאחרונה גם עם יצירות שירה ופרוזה של בני הדור השני והשלישי: גלי מיר-תיבון (2017) בפרוזה ריאליסטית, ואילן ברקוביץ' (2016) וורד טוהר (2018) בביטויים ליריים אקספרסיביים.

לפיכך אחת התופעות המרתקות בתולדות החינוך העברי במזרח אירופה היא איזכוריה של שואת יהודי רומניה בכלל וטרנסניסטריה בפרט במקראה ללימוד עברית שראתה אור כבר בשנת 1945 בבוקרשט.

'מקראה תרבות' שערך נטע בן אידל רויטמן (רומניה 1897 – תל אביב 1966) נועדה ללימוד עברית ברשת החינוך העברית 'תרבות' ברומניה, שהיתה חלק מרשת חינוך מזרח אירופית שנוסדה בשנת 1907  במטרה להכשיר את הילדים לחיי חלוציות ויצרנות בארץ ישראל. הרשת כללה גני ילדים, בתי ספר, הכשרת מורים, השאלת ספרים, קורסי ערב למבוגרים ועוד.

ההוראה ברשת החינוך "תרבות" התקיימה בשיטה שכונתה אז "הטבעית" מיסודו של המחנך יצחק אפשטיין. המטרה הייתה ללמד את כל המקצועות בשפה העברית כדי שהיא תהפוך להיות לשון טבעית וחיה, נכתבת ומדוברת, שתשמש בסיס משותף לחינוך היהודי. כך נתן אפשטיין ביסוס לשאיפה לשלב את המודרניזציה בחינוך היהודי עם הנחלת הערכים הציוניים. שאיפה שכבר קנתה לה מהלכים במקומות שונים.

ברומניה עצמה פעלה רשת "תרבות" בשיטת "עברית בעברית" מאוחר מאוד יחסית, במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה, בהשתדלותו של הרב הראשי של רומניה דאז, הרב ד"ר יהודה שפרן. בית ספר עברי של "תרבות" פעל אז בבוקרשט (מנחם בראייר 1957).

'מקראה תרבות' היא אחת המקראות האחרונות שראו אור על אדמת אירופה לפני קום המדינה ומיועדת לפי הכתוב בשער "לשנת הלימודים הרביעית בבתי הספר העממיים ובשביל המחלקות הנמוכות בבתי הספר התיכוניים".

העורך, רויטמן, חיבר ארבע מקראות לימוד אשר כולן ראו אור בבוקרשט לאחר מלחמת העולם השנייה: "שפתנו בית" (1945); "מקראה תרבות" (1945); "מקראה אלף" (1945, 1947).

'מקראה תרבות' לשנת הלימודים הרביעית היא מקרה נדיר של שילוב מידע אודות אירועי טרנסניסטריה שנתיים בלבד לאחר התרחשותם, כשהוא מוטמע, למרבה ההפתעה, בתוך פרוזה סיפורית לילדים.

את ארבעת הטקסטים מהם אצטט להלן חיבר רויטמן עצמו.

במבוא למקראה (עמ' 3 – 4) יוצר המספר הזדהות של המיעוט היהודי עם המולדת הרומנית כשהוא מגדיר ומסמן את העם הגרמני כאוייב של היהודים והרומנים גם יחד:

עשרים ושלושה אויגוסט הוא יום של הצלה, שחרור וחירות. יום בו ניצלו יהודי רומניה מלחץ האויב היותר נורא שהיה לנו מיום היותנו לעם. עד 23 אויגוסט – סכנת מוות ריחפה על כל הקהילות היהודיות שבארץ זו. הגרמנים תחת הנהלת מנהיגם העריץ היטלר, החליטו להרוג, להשמיד ולהחריב את היהודים מכל ארצות אירופה. בעינויים קשים נהרגו מיליונים אנשים, נשים וילדים מעמנו בפולניה, הונגריה, אוקראינה ועוד. במשך של ארבע שנים חיו גם יהודי רומניה בפחד תדיר תחת עול העריצים האלה ומשרתיהם הרומנים. כל הקהילות היהודיות מבסרביה ובוקובינה נשמדו. האם נשארה לנו עוד תקוה להינצל? אבל העמים אוהבי החירות התארגנו. כולם התקוממו נגד האכזרים והעריצים הגרמנים. ביניהם גם גדודים עבריים מארץ ישראל, צעירים וצעירות הנלחמים נגד אויבי האנושות בכלל ואויבי עמנו בפרט. הגדודים העבריים האלה הנלחמים באיטליה רוצים לנקום את דם עמם השפוך. והנה קרה הנס גם ברומניה. העם הרומני החליט גם הוא להשתחרר. ביחד עם הצבא הרוסי גרשו הרומנים את הרשעים והאכזרים הגרמנים. ואנחנו חיים שוב חיי חירות מבלי לפחוד יותר מה יביא יום. ילדים, אל תשכחו את היום הנפלא הזה: עשרים ושלושה אויגוסט!

והמשך, בסיפור "ראש השנה" (עמ' 6) מתוארים חיי המלחמה בעורף, כשגם כאן ההדגשה היא על כך שההשמדה בוצעה יל ידי גרמנים ולא על ידי רומנים, מה שכמובן אינו נכון עובדתית, אך עולה בקנה אחד עם הנרטיב הרומני של שנות הארבעים והנרטיב הקומוניסטי המאוחר יותר ואפילו עם הצהרותיהם ומחקריהם של היסטוריונים רומנים מכחישי שואה בני זמננו, כדוגמת פאול גומה וולדימיר אליאסקו:

ראשית הוא רוצה להודות לקדוש ברוך הוא בעד הנס הגדול ביום ההוא ניצלו כל יהודי רומניה מידי הגרמנים שופכי דם יהודי. ושנית שבו אביו ואחיו הגדול מ"עבודת החובה", אמו אינה זקוקה יותר לקבל מזון בבית האוכל הציבורי ולו, למאיר, יקנו בקרוב בגדים חדשים.

ובסיפור "בזמן החופש" (עמ' 10) כבר חלה התקדמות מבחינת דרכי המבע והמספר הופך להיות ישיר וספציפי, בציינו במפורש את השם "טרנסניסטריה":

כאשר באו היתומים מטרנסניסטריה נהפכו כל בתי הספר העברים לבתי ילדים. גם בבית ספרו של נחום גרו הרבה ילדים וילדות. הוא התחיל לבוא שמה כמעט בכל יום. בין היתומים האלה מצא הרבה חברים טובים ומעניינים. כמה מהם ידעו גם עברית. הם סיפרו לו את כל מה שקרה להם מיום גירושם עד שובם. איך שהוריהם מתו מרעב, מקור וממחלות שונות. בדרך נס נשארו הילדים האלה בחיים.

קטע זה מתייחס לכמה עובדות היסטוריות ידועות, אחת, אודות התנאים התת-אנושיים בהם הוחזקו היהודים במחנות הריכוז של טרנסניסטריה – תנאים אשר רק הולכים ומתבררים לאשורים כאמור בשנים האחרונות. השניה, שאכן מאות ילדים יתומים חזרו בגפם מטרנסניסטריה לאחר שמשפחותיהם לא שרדו. הם הושבו לתוך גבולותיה של רומניה הקומוניסטית משנת 1943 ואילך, ושוכנו בבתי יתומים ואצל משפחות אומנות בבוקרשט ביוזמתו של הרב אליעזר זוסיא פורטוגל "אבי היתומים". והשלישית, היא משלוח יתומי טרנסניסטריה בשנת 1944 לישראל בספינת המטען התורכית קזבק. עובדה זו זוכה אף היא לציון ישיר בסיפור הבא "השינוי בבית הספר" (עמ' 11):

במשך ימי החופש הפליגו כמה אוניות עם יהודים לארץ ישראל. נסעו הרבה פליטים, ילדי טרנסניסטריה ועוד.

כאמור, אירועי שואת יהודי רומניה ובפרט אירועי חבל טרנסניסטריה התאפיינו בקשר שתיקה הן מהצד הרומני והן מהצד היהודי. חרף זאת, איש החינוך העברי נטע רויטמן החליט, כבר בשנת 1945, לא לשתוק.