"כל התנועות הגדולות מתחילות מהושטת היד,
/ מן הרווח הצר".
ספר הביכורים הנפלא של אדם רצון "צריך להילחם במובן מאליו"
(ידיעות אחרונות 2019) היה זכאי לרשימה הזו מזמן ואני מנסה להשלים כעת בדחילו
ורחימו פערי כתיבה כלומר פערי תגובה שהצטברו אצלי בתיבת הדואר הלא וירטואלי ועל
השולחן אבל זו גם הזדמנות לומר משהו כללי יותר על ספרי שירה לכאורה לא חדשים ויותר
מזה, על ביקורות שירה לכאורה מאוחרות על אודות ספרי שירה שהם לכאורה לא חדשים. וגם
לפתיחה גילוי נאות, אדם הוא חבר טוב שלי וקולגה.
הנטייה להשחיז את המקלדת שבוע אחרי צאת הספר ולשכוח מהספר שבועיים
לאחר מכן מפאת ספרים חדשים רבים אחרים המתדפקים על תשומת ליבנו ומקשי מקלדתנו, כמו
גם הנטייה לסיכומי שנה אשר חותמים את הגולל על ספרים בהתאם לשנה הקלנדרית המוטבעת
על הכריכה הפנימית שלהם - כל אלה עושים עוול למקצב הקריאה הטבעי שלי לפחות, אשר
מתנהל בגלים. לעיתים הדגל שחור הגלים גבוהים וכדאי להיזהר ממערבולות קריאה הבולעות
ספרים במחי יד וחורצות את דינם במהירות אכזרית לשבט או לחסד אך גם מאפשרת סערות
נפש חזקות בעקבות הקריאה וחשבונות נפש נוקבים, ולעיתים הים רגוע ומאפשר שיכשוך
נעים במי תכלת רדודים וחמימים מה שמאפשר קריאה איטית ורגועה בקצב לב סביר. מאחר
שכבר סיכמתי ביני לבין עצמי שלא אצליח בחיים האלה לקרוא את כל מה שהייתי רוצה, וזה
בסדר גמור, נפרדנו אנו וה FOMO הספרותי שלי ברוח טובה
ואנחנו שומרים על יחסי ידידות בריאים כבר הרבה שנים ואני מאפשרת לגלי הקריאה לבוא
וללכת.
אז הגל הגיע והנה אני בתוך קריאה מסוג מערבולת והספר הזה מעורר בי
געגוע מוזר לבני אדם שאף פעם לא הכרתי שהם הרקע האחורי של אדם החבר והקולגה. אדם
רצון הוא חוקר ספרות תיעודית שכתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בן גוריון
בהנחייתה של פרופ' אילנה רוזן ושיריו הם דוגמה נהדרת לאופן שבו החיים והספרות
מתערבבים מתוך השלמה הדדית שכן אין ספק שה"אוטו" ה"ביו" וה"גרפיה"
– שלושת רכיביה של הכתיבה האוטוביוגרפית נוכחים בספר שלו במלוא הווייתם, כולל
המשחק המודע שלו עם שמו "אדם" – אדם המשורר כדמות ממשית, ויחד איתו תמיד
גם אדם האדם באשר הוא וכמושא לחיפוש אקסיסטנציאליסטי: "אדם מחכה בתחנה /
לאוטובוס שסיים את שירותיו להיום" (עמ' 39). המשחק המתעתע הזה בין אדם
ל"אדם" הוא גם לב ליבו של הספר שכולו נטוע בשאלת הזהות, חיפוש הזהות אובדן
הזהות ובניית הזהות של כל דמות בספר ושל הדובר עצמו: "זיכרון הטפטוף שמור
אצלי / כמו אצל עב עצוב / כי הכל קורה לי / שוב ושוב, רק / שינויים מזעריים בהרכב
הנוזל" (עמ' 58).
אדם רצון מתגלה בשיריו כגנאולוג פואטי מקונן – הוא משורר אשר חוקר את שורשי
הווייתו המשפחתיים במעגל הקרוב ביותר: סבתא, סבא, אמא, אבא ואחות ומקונן על מי
שהיו ומי שהם ומי שהם היו יכולים להיות לא רק למען עצמם אלא גם למענו – למען הילד שהיה
והגבר שהפך להיות. בראש ובראשונה הוא מקונן על הסבתא הממלאה את דמות האם הגדולה של
המשפחה ועל תהפוכות גורלה: "מצרים, סוף שנות הארבעים / עודה נערה היושבת
בגנים, מהתלת במחזריה [...] כפות ידיה החלקות יתכסו עם השנים ורידים סגולים /
נפוחים מעבודה קשה, מכביסות". בשיר הנפלא "איש הצל" הוא משרטט את
קורות משפחה בת שלושה דורות ואת נסיבות הבאתו לעולם כמעין גיבור מיתולוגי שנולד
מהתעברות של נס או של אסון ובשיר העוצמתי "אמא כאן" תמונות באלבום
מספרות ומתעתעות בזיכרונו של מי שמתאמץ לזכור את אמא שנפטרה בגיל 48: "כאן
אמא [...] כאן אמא לא / רק אני [...] כאן אמא שוב [...] כאן אמא" כמעין מנטרה
המנסה להשלים עם האובדן הנורא והיתמות המוקדמת מדי. גם על הסבא שהאלצהיימר שלל
ממנו את אישיותו הוא מקונן: "סבא שלי ידע שבע שפות / ושכח אותן אחת,
אחת" (עמ' 12). ובשיר אחר: "כי סבא שלי אף פעם באמת לא מת, / הוא התרוקן
לאט כמו תה מסדק לא נראה" (עמ' 26). מרבית שירי הספר הם שירים המבליטים חסר
ואובדן, געגוע וזיכרון לא רק למי שמת, אלא גם למי שטכנית חי אך חייו היום תלויים
על בלימה. הגעגוע הוא לפיכך געגוע למפרע, געגוע דמה שמתאמן להיות געגוע
כשהפיזיולוגיה תכריע את ההיסטוריה.
אדם רצון הוא גם אדריכל פואטי – אשר מחולל מהלך של דה-קונסטורוקציה של
מה שמכונה לקרוא לו בית כדי להגיע אל פרטי הפרטים של החומר המרכיב את הבית רק כדי
לגלות שהמכלול שווה יותר מסך כל חלקיו וכי החזרה הריתמית על יסודות הקיום שלנו היא
מייאשת ומנחמת בו זמנית: "זה שארון זה ארון / ועץ זה עץ, אין בזה / טיפת
השראה. כמו גם / שאדם הוא אדם. / אבל זה שהגרזן / מונף והעץ נכרת / ומעובד ומנוסר
לפי מידות / ומשוייף ומתברג / קורת עץ לקורת עץ / והופך לארון בגדים ישן, / שבו
מקופלים קורותיו, / זה כבר עניין." הבית הוא גם בית ילדות וגם בית של הווה
וגם בית של שיר, הבית הוא המרחב המכונן את זהותו של הדובר: "בניין חיי. עשוי
/ לבנה על לבנה, הבניין / כמו בקובייה הונגרית: / לידה, נטישה, מוות, חרדה קיומית
/ לידה, מוות, נטישה, חרדה קיומית / נטישה, מוות, חרדה קיומית, לידה / חרדה קיומית,
נטישה, לידה, מוות / מחדש: שוב ושוב ושוב / זה כל הסיפור". חוקר הדתות מירצ'ה
אליאדה טבע את הביטוי "המיתוס של השיבה הנצחית" ככותרת לספרו כדי לתאר
את המשיכה האנושית אל דפוסים חוזרים של חשיבה המכוננים ריטואלים חברתיים. ספרו של
אדם רצון מנהל דיאלקטיקה עדינה עם הרעיון של הדפוס החוזר. מצד אחד הוא נלחם בו ומן
הצד האחר הוא מתמסר אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?