יום רביעי, 14 בספטמבר 2016

זהבה והדובים עושים עליה לארץ ישראל






היה זה מאיר שלו בספרו "סוד אחיזת העיניים" ששאל לתומו כיצד זה גדלנו כולנו לאורה של מעשיה שבה אבא ואמא לא ישנים באותה מיטה ומה הפלא שיש להם רק גור אחד. בכל אופן, איש מאיתנו לא שם לב אף פעם שמשהו במשפחה הזו ממש לא תקין.
הסיפור "שלושה דובים" עובד לראשונה לעברית בשנת 1930 וכדאי לומר מספר מילים על המעבד ועל הקובץ בו נתון הסיפור.
בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים, מיד לאחר עלייתו לארץ ישראל, החל שלמה זלמן ליבוביץ-אריאל (1895 – 1970) לאסוף סיפורים שתרגם ועיבד לעברית לקראת הוצאתם כספר קריאה לילדים. ליבוביץ, אמנם החל לפרסם ספרי לימוד עבריים לילדי ישראל עוד טרם עלייתו לארץ, אך פרויקט גדול כזה הוא טרם ביצע.
הוא נפגש עם ד"ר שושנה פרסיץ, מייסדת ובעלת הוצאת הספרים "אמנות" והראה לה את הטיוטות שלו. הוצאת "אמנות" הייתה מוכרת כהוצאה לאור של ספרי ילדים בעלי נייר וכריכה איכותיים, המשלבים ניקוד ואיורים צבעוניים במטרה לחבב את הקריאה על הילדים, ולהעשיר את עולמם. פרסיץ התלהבה מאוד ומיד הסכימה להוציא את הספר לאור, ואף נתנה לו מקדמה. החוזה בין פרסיץ לליבוביץ נחתם בשנת 1929 והספר "101 מעשיות, אגדות וסיפורים" ראה אור בשנת 1930. על הספר היה חתום ז. אריאל, שם העט של ליבוביץ (שם עט נוסף שלו על גבי ספרים אחרים היה: ז. בהרב).
"101 מעשיות, אגדות וסיפורים" הודפס לפחות בשמונה מהדורות בהוצאת אמנות ולמעשה המשיך להיות מודפס עד סוף שנות הששים. מכאן גם השפעתו וכובד משקלו בשדה ספרות הילדים העברית כקובץ מוּכּר, נמכר ואהוב. הקובץ לווה באיורים צבעוניים יפהפיים מאת ג. ברגר.
בין הסיפורים המפורסמים שכלל הספר היו: "פרח לב הזהב", "זהבה ושלושת הדובים", "הענק וגנו", "הדייג ודג הזהב", "נעלי הזהב", "כיפה אדומה", "הזמיר" ועוד.
לליבוביץ', שהיה דודו של המשורר נתן אלתרמן, רשימת תארים ארוכה ומגוונת במיוחד: סופר ומתרגם, מעבד ומביא לדפוס, מורה ומחנך, איש יהדות ומסורת ישראל, ולצד זה גם איש מדעי הטבע והמדעים המדויקים. סופר לילדים ועורך ספרי מידע לכל המשפחה. מחיבוריו הבולטים: "תנ"ך אריאל", "אנציקלופדיה מאיר נתיב", "אנציקלופדיה מעין", "מקראות ישראל", "אלפוני", "שבילים", "המקראה שלי", "לקסיקון לתודעה יהודית", "נוצת זהב", "שבלי פז" ועוד. במהלך השנים עבד בשיתוף פעולה עם סופרים, משוררים, עורכים ואנשי חינוך, ובהם: לוין קיפניס, נתן פרסקי ואחרים.
ליבוביץ' פעל משנות העשרים ועד סוף שנות הששים, תקופה שבה ספרות הילדים העברית ביססה את עצמה בארץ ישראל והניבה פרץ אדיר של יצירה הכוללת כמובן לא רק יצירות מקור, אלא גם עבודות תרגום ועיבוד מספרות המופת העולמית. עיקר כוחו טמון ביכולתו למזג באופן אינטגרטיבי והרמוני בין עבר והווה, מזרח ומערב, קודש וחול, הומניסטיקה וראליסטיקה. אין כמעט דיסציפלינה שלא תרם לה את תרומתו, וספריו ליוו דורות של תלמידים במגוון רחב של שיעורים: תנ"ך, ספרות, תושב"ע, טבע, חשבון והיסטוריה. דרך העריכה והעיבוד שלו היא דידקטית אך לא דמגוגית, מעודנת ולא מתלהמת. ספריו היו גשר נגיש וכמעט יחיד אל פנינים מספרות העולם ומאוצרות התרבות היהודית, ודומה שבאמצעותו נחשפו דורות של תלמידי ישראל לאוצרות אלה.
בתפקידיו כעורך, מעבד ומתרגם, וכמי שהיה אחראי שנים רבות על אופיין של המקראות ללימוד עברית בבתי הספר, תרם רבות לעיצוב הקנון של ספרות הילדים העברית. הספקו היה אדיר. במהלך חמישים שנות פעילותו המקצועית כתב וערך עשרות ספרים. חלקם הוסיפו להתפרסם במהדורות דפוס רבות גם לאחר מכן.
פועלו של ליבוביץ' הוזן משני מניעים שהפרו זה את זה: הראשון הוא אידיאולוגי: להנגיש לקורא העברי הצעיר את מירב ומיטב הידע שניתן להביא לפניו, ולהפוך את העברית לשפה דינמית וחיה. השני נבע מצורך ומחסור אמתיים בשטח. בהיותו מורה ומחנך בבתי ספר עבריים עוד טרם עלייתו לארץ ישראל, נתקל במחסור בשירים, סיפורים, תרגילי הבעה, וספרי לימוד בעברית בכל מקצועות הלימוד. מאחר שלא הייתה לפניו ברירה, החל לכתוב בעצמו את ספרי הלימוד לתלמידיו. לאחר עלייתו לארץ הפכו ספריו לספרי הלימוד המרכזיים במקצועות רבים והדומיננטיות שלהם הוסיפה להתקיים עוד שנים רבות לאחר הקמת המדינה ולאחר כינונן של מערכות לימוד מסודרות.
הקובץ "101 מעשיות, אגדות וסיפורים"  נכתב כדי לספק לילדי ישראל, להורים ומחנכים חומר קריאה בשעות הפנאי כתוב עברית ומותאם לילדים.
חלק מהסיפורים בספר, שזו היתה להם הופעתם הראשונה בעברית, הפכו להיות מוכרים ואהובים עד כדי כך, שלימים החלו להופיע בעיבודים משניים בספרונים נפרדים – כפי שעלה בגורלו של הסיפור הפופולרי "פרח לב הזהב" אשר עובד לאחר מכן גם על ידי רפאל ספורטה, אוריאל אופק, בינה אופק ואחרים וזכה גם לעיבודים לתיאטרון ולטלוויזיה.
אחד הסיפורים המעניינים בספר הוא עיבוד של הסיפור המכונה בעברית "זהבה ושלושת הדובים", אשר רבים סוברים בטעות שמקורו בקובץ המפורסם של האחים גרים "מעשיות לאם ולבית", אולם למעשה אין הוא קיים באוסף הסיפורים הגרמני, ואף לא בסיפוריו של שארל פרו הצרפתי המוקדם יותר – אלא זכה לעיבוד ספרותי אמנותי דווקא אצל המשורר האנגלי רוברט סאותי ופורסם לראשונה בכתובים בשנת 1837.
הגרסה של סאותי, אשר כפי הנראה מבוססת על מסורת סיפורית אוראלית קדומה יותר, מספרת על אישה זקנה הנקלעת לביתם של שלושה דובים זכרים ביער, ורק בעיבודים מאוחרים יותר הופכת הזקנה לילדה בעלת שיער בלונדיני הנכנסת לביתם של אבא דב, אמא דובה וילד דב. מאחר שבאנגלית שמה של הילדה היה Goldilocks היא הפכה בגרסאות העבריות של הסיפור ל"זהבה".
הסיפור המרתק הזה, בו הילדה שופטת את קערות האוכל של שלושת דיירי הבית ("חם מדי", "קר מדי") ואת מיטותיהם ("קשה מדי" "רכה מדי") תורגם אחר כך לחוק המכונה Goldilocks Effect שיש לו השלכות בתחומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הרפואה, הכלכלה ועוד. החוק מציג עיקרון שבו דגימה של תופעה מציגה דווקא את תכונות הקיצון שלה, בניגוד לנטייה הטבעית של האדם לחפש את הממוצע. מאחר שאובחנה הנטייה של בני האדם לבחור בממוצע, נוצרו גם המון מניפולציות פסיכולוגיות שיווקיות על איך לגרום לאנשים לחשוב שהם מבצעים בחירה מושכלת בעוד למעשה הם נווטו לבחור כך ולא אחרת - והבחירה שלהם היא למעשה אשליה. האם נווטה זהבה "לבחור" באופן סדרתי באפשרויות הטמונות בדב הקטן מבין שלוש האפשרויות שהוצגו לה?
סיפור זה ניתן לתרגם גם לחוק האריסטוטלי שאומץ על ידי הרמב"ם והמכונה בעברית "שביל הזהב" – ולפיו האדם המוסרי הוא האדם המנהל את חייו במתינות ובאיזון. בדיוק כשם שזהבה בוחרת לאורך כל הסיפור בדייסה של הדב הקטן, בכסאו ובמיטתו, שהם הערבים והנוחים לה ביותר.
בחזרה לגרסה העברית. למרבה ההפתעה, היתה זו גרסתו של שלמה זלמן אריאל, המכונה "שלושה דובים", הגרסה הראשונה של הסיפור בעברית ושם הילדה כבר מכונה בשם "זהבה". 
הסיפור בנוי כמו חלום בלהות והוא קיצוני יותר מגרסאות מאוחרות יותר שלו: ילדה מתפרצת לתוך בקתה ביער בה שוכנים שלושה דובים בעודה יודעת שבעלי הבית הלכו לעיסוקיהם. היא טועמת מקערות המרק של הדובים באמצעות הכפות המצויות שם ואוכלת את כל מה שהיה הקערה של הדב הילד. לאחר מכן היא יושבת על כסאותיהם של כל בני הבית ושוברת את רגלו של הכסא הקטן השייך לדב הילד, ולבסוף היא הולכת לחדר השינה, שוכבת על כל המיטות ונרדמת על המיטה הקטנה השייכת לדב הילד. כשחוזרים הדובים הם מבחינים בכך שמישהו היה בביתם והבן מגלה את זהבה ישנה במיטתו. כשכל בני הבית מתקרבים למיטה זהבה מתעוררת, קופצת מן החלון ורצה לביתה כשהדובים רודפים אחריה אך לא יכולים להשיגה.
מדוע פרצה זהבה לבית? האם בלשה אחר הדובים? כיצד הרשתה לעצמה להירדם ביודעה שהדובים עומדים לחזור? האם היתה עד כדי כך רעבה ועייפה? ומדוע רדפו אחריה הדובים – כדי לפגוע בה? או כדי להתיידד עמה?
סיפור זה הוא אחד מסיפורי הקובץ שעוררו את זעמם של מחנכים כשראה אור לראשונה בשנות השלושים. עשרות האדפטציות שהוא קיבל מאז בתרבות הילד העברית מלמדות שגם במקרה זה טעם המבקרים לחוד וטעם הקהל לחוד. ובכל אופן הסיפור טומן בחובו מנעד רחב של פרשנויות ארוטיות, חברתיות ופסיכולוגיות העומדות בסתירה לפשטות או אפילו סתמיות העלילה.



לקריאה נוספת:
ורד טוהר, "שלמה זלמן אריאל: הערות ראשונות לפועלו של סופר, עורך, מעבד ומתרגם לילדים", ספרות ילדים ונוער 137 (2014), עמ' 32 – 62.
http://www.dyellin.ac.il/images/stories/pirsumim/sifrut_yeladim/ChildrensBooks137-Rev1.2_LR.pdf

שלמה זלמן אריאל בלקסיקון הספרות העברית החדשה:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/03028.php



























יום חמישי, 1 בספטמבר 2016

"שבע שנים מהבית"







דברים על על ספרה של אילנה רוזן:
Ilana Rosen, Soul of Saul, The Life, Narrative, and Proverbs of a Transylvanian-Israeli Grandfather, Proverbium Supplement Series vol.31, Vermont: Vermont University Press, 2011.

פורסם בשפה האנגלית ובנוסח מעט שונה בתוך:
Vered Tohar, "Soul of Saul: The life, narrative and proverbs of a Transylvanian-Israeli grandfather" [Ilana Rosen], Journal of Indian Folkloristics 12 no. 1/2 (2010), 109-112.


מבין כל ספריה של אילנה רוזן דומה שזהו האישי ביותר. ואין בכך פליאה שכן מדובר בספר שהוא גם יד זיכרון לאישיותו המיוחדת של חמיה המנוח שאול רוזנצווייג (1917 – 2004) ובו ניתוח של פתגמיו ואמירותיו בשלוש שפות: הונגרית, יידיש ורומנית. ספר זה משתלב במסגרת מחקריה הנרטיביים-פולקלוריים של רוזן אודות יהדות מרכז ומזרח אירופה, אלא בעוד שבספריה הקודמים היא אספה סיפורים אישיים וסיפורי חיים, בזה הנוכחי היא מתרכזת בעיקר בפתגמים ואמירות מפיו של מידען יחיד.
אותי עניינו כמובן ביותר פתגמיו של שאול ברומנית, אליהם אף אני נחשפתי כבת להורים ילידי חבל מולדביה הרומנית. הנה כמה דוגמאות מייצגות מאלה שהיא מצטטת בספר:
șapte ani de acasă
משמעות מילולית: "שבע שנים מהבית"
משמעות מושאלת: החינוך בשנות החיים הראשונות הוא שקובע את התנהגותו של אדם

Dai un ban dar face
משמעות מילולית: אתה נותן כסף וזה פועל
משמעות מושאלת: הדבר היקר הוא טוב יותר

Dacă-i bal, bal se fi
משמעות מילולית: אם זו מסיבה, אז זו מסיבה
משמעות מושאלת: אם אדם נכנס למצב מסויים עליו להתאים את עצמו אליו
  
בכל הנוגע לפתגמיהם של יהודי מזרח ומרכז אירופה במאה העשרים, הרי שלאחר השואה הופך הפתגם לנשא של אתוס מרוכז הנושא עמו עולם שאבד ואיננו עוד. בריכוזו ובצמצומו הוא מהווה את קצה הקרחון של תרבות שלמה, והוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. לא רק הפתגם עצמו, אלא גם ובמיוחד שפת ההיגוד שלו, היא ביטוי לַנעדר. לכן לעצם היגודו של הפתגם יש לא רק פונקציה פרקטית נקודתית, אלא הוא גם מעשה שחזור של אותו עולם, כמעין כמוסת זמן מרוכזת. אילנה רוזן לוקחת את כמוסות הזמן הללו ומשחזרת סביבן את עולמו של המספר, שסביב פתגמיו נפרשת מסכת חיים שלמה.
איסוף החומר נעשה בשלבים והתמשך על פני מספר שנים. כבר בשנת 1989 תיעדה רוזן את סיפור חייו של שאול. במהלך שנות חייו האחרונות היא התחילה לתעד מפיו פתגמים שאמר באופן מזדמן. לאחר מותו היא איחתה את הפרטים לתמונה כוללת על ידי ראיונות עם שלושת ילדיו. סיפור חייו של שאול הוא גם סיפור חייה של הקהילה היהודית האוסטרו-הונגרית שבטרנסילבניה לאורך מאה רבת תהפוכות. יוצאי קהילה זו שהיגרו לישראל הם קבוצה מובחנת שהשפה ההונגרית היא שפת הדיבור הדומיננטית שלה, גם לאחר שנות חיים רבות בישראל, בתרבות עברית.
לא זו בלבד ששאול היגר בשנות הארבעים שלו מרומניה לישראל. לשאול יש מראש זהות תרבותית-אתנית מעורבת הנובעת מכך שבמהלך חייו הוא נע בין טרנסילבניה האוסטרו-הונגרית לשעבר (בעיר מרושהיויז, Maroshéviz, שלימים תחת השלטון הרומני נקראה טופליצה,Topliţa), ובוקרשט הבירה, כאשר כל אזור הוא חבל ארץ מובחן מבחינה לשונית, תרבותית ושלטונית עד לפני מלחמת העולם השנייה, ולאחריה כולם הופכים לחלק מהגוש המזרחי הקומוניסטי המזרח-אירופי שייצר אף הוא מאפייני תרבות מובחנים משלו.
עוד ברומניה הוא נושא לאשה את ארז'י (ארז'יבט), שם גם נולדו שלושת ילדיהם. בתחילת שנות השישים המשפחה היגרה לישראל והתגוררה בעיר הרצליה. בעודה בחייה מילאה ארז'י תפקיד דומיננטי מאוד במערך המשפחתי הרב-דורי, אולם היא לא הותירה אחריה קורפוס סיפורים משמעותי. לאחר מות רעייתו קיבל על עצמו שאול את תפקיד ראש המשפחה, ובכך נחשף צד חדש באישיותו, צד שבני המשפחה לא היו מודעים לו עד כה. שאול הפך למספר בעל רפרטואר עשיר של פתגמים, ביטויים ואמירות בשלוש שפות. הדבר נובע אולי מכך שהתאלמן, אולי מפאת גילו המבוגר ואולי מן הרצון להנחיל לדור הבא את מורשתו. במובן זה הפך שאול לסוכן הזיכרון של ארז'י לאחר פטירתה, בכך ששימר והעביר הלאה לדורות הבאים גם את המורשת התרבותית העממית שלה.
רוזן ממיינת את רפרטואר הפתגמים של שאול על-פי ארבעה נושאים: כרונולוגיה, אתוס, טופולוגיה וסגנון. את פתגמיו ואמירותיו של שאול היא מקשרת אל סיפור חייו ואל סיפורים אנקדוטיים נוספים שהוא סיפר על עצמו.  
פרק הכרונולוגיה מתייחס לסיפור חייו של שאול, ממנו נעדרות תקופות הילדות, הנעורים והזקנה. לעומת זאת מודגשת בו תקופת הבחרות, החיזור והנישואין. כל אלה מקבלים חיזוק גם על ידי פתגמיו של שאול בענייני זוגיות ונישואין המובאים בפרק זה. לפתגמים הללו יש מבנה דקדוקי דומה המצביע על פרספקטיבה אוטוריטטיבית, המאפיינת את מכלול הרפרטואר של שאול. הפתגמים מתקשרים אל סיפור החיים אך גם מקשרים אותו אל מימד כללי ונצחי. דוגמה לכך היא פתגם מס' 7: "רע עם האשה הרעה אבל רע עוד יותר בלעדיה". בפרק זה מביאה רוזן אף את פתגמיו של שאול אודות זקנה ומוות, שנאמרו בערוב ימיו, והם מתאפיינים בפרטי חיים מזרח אירופיים. בנוסף, הם נותנים ביטוי אלגי להבנתו כי חייו שלו קרבים לקיצם. כזה הוא למשל הפתגם הציורי "קשה לטפס במעלה ההר עם שוורים קטנים" (מס' 11).
פרק האתוס מכיל פתגמים ואמירות המשקפים את אידיאולוגיית החיים של שאול: פרנסה, פעלתנות, מעשיוּת ואיזון. אלה הם הערכים שלאורם חי והתנהל, וחשיבותם מתבטאת גם לאור מספרם הגדול יחסית בתוך הרפרטואר שלו. הפתגמים מבטאים גם את אופן ההתמודדות שלו עם החיים ברומניה הקומוניסטית שאחרי מלחמת העולם השנייה, במציאות של עוני, סכנה, חוסר סובלנות ואנטישמיות. המרחב הציבורי המנוכר בו התנסה שאול ברומניה ממשיך ללוות אותו גם בישראל, כפי שעולה מתוך שלושה סיפורים אישיים שהוא מספר ושמובאים בפרק זה. עם הקונפליקטים אותם הוא מתאר בסיפוריו הוא מתמודד באמצעות פרגמטיזם ושליטה עצמית, וזוהי אף דרך ההתמודדות המומלצת העולה מתוך פתגמיו בנושאים הללו, למשל בפתגם מס' 35: "פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה".  כפי שבנוי פתגם זה, אף מרבית הפתגמים האחרים בנויים בצורת תקבולת של שני מצבים או דימויים, לעיתים מנוגדים, שיש ביניהם גם קשר מצלולי, והמבטאים את המצב הקיומי הבסיסי של חוסר היציבות של האדם בחייו.
פרק הטופולוגיה מתמקד בחיים היהודיים בחברה טוטליטרית. בפרק זה בוחנת רוזן את הדרכים שבהן תפישתו של שאול את סביבתו הפוליטית משפיעה על סיפוריו ופתגמיו ומשתקפת באמצעותם. סיפוריו של שאול על רומניה הקומוניסטית והאנטישמית מסוף מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1961, שנת הגירתו לישראל, הם סיפוריו של האזרח הקטן אשר נקלע שלא ברצונו לתוך מערכת דכאנית ודורסנית אך בסופו של דבר הוא מצליח להיחלץ ממנה באמצעות העלייה לישראל.  פתגם מס' 44 "אם אתה נכנס למעגל אתה צריך לרקוד" מבטא את הסתגלנות של אדם הנמצא בתוך סביבה מדכאת. דרך ההתמודדות שהפתגמים מבטאים היא מראית עין של שיתוף פעולה עם השלטונות כדי להימנע מפגיעה.
פרק הסגנון מבטא את תגובתו של שאול למורכבות החיים. האסטרטגיה המתגלה באמצעות פתגמיו היא של קבלה, דריכות ותקשורת בין-אישית. פתגם מס' 53: "יש הרבה חיות בגן החיות של אלוהים" מבטא גישה של פתיחות וקבלה של השונה, תוך סימפטיה כללית ואהבת אדם.
אתגר זה שרוזן נטלה על עצמה: לתעד, לשחזר ולנתח את הרפרטואר של אבי בעלה לאחר פטירתו, מציב אותה על הגבול הדק שבין האובייקטיבי לסובייקטיבי ובין הרציו לרגש ומאלץ אותה לחפש כל הזמן את מקומה כחוקרת וכבת משפחה בתוך המערך המחקרי. מחד גיסא אין היא נמנעת מחשיפת קרבתה ואהדתה לדמות הנחקרת, ומאידך גיסא היא מסוגלת להתרחק מספיק כדי לבחון את הרפרטואר של שאול בכלים אנליטיים. במובן זה מהווה הספר דגם לחוקרים שיבואו בעקבותיו ויציבו במרכז מחקרם נחקרים מן המעגל המשפחתי הקרוב להם ביותר. שכן המסגרת המתודולוגית שבונה רוזן מספקת מודל יישומי לעבודה פולקלוריסטית בתוך המשפחה.
רוזן מדגימה כאן עבודת שטח הכוללת תיעוד ואיסוף של חומרים, בניית קטגוריות אנליטיות לשם מיון החומרים, ולאחר מכן חקירת המכנה המשותף של הפרטים שנכללו באותה קטגוריה. במקרה של המחקר הנוכחי היא בוחרת להצליב בין סיפור החיים לבין הפתגמים והאמירות של המספר. כמו כן היא מצליבה בין דבריו לבין דברי ילדיו עליו וקוראת זו לצד זו את השפות השונות בהן השתמש.  
הסוגיה המרכזית הנעדרת מן הדיון קשורה לסיטואציה הבעייתית הבסיסית של מהגרים רב-לשוניים כמו שאול. סיפור הביוגרפיה המפותל שלו מבחינה תרבותית כיהודי שחי במספר חבלי ארץ מובחנים במזרח אירופה, חווה את מלחמת העולם השנייה ואת המהפכה הקומוניסטית, ולאחר מכן היגר לישראל, הוא מצב מיוחד לכל הדעות. למרות זאת שאול רוזנצווייג אינו היהודי היחיד שחווה את כל המעברים הללו, אלא הוא מייצג מהגרים יהודיים רבים. שאול חי בתוך מרחב מנטאלי רב מימדים של אדם הדובר שתי שפות נוצריות-אירופיות (רומנית והונגרית), שפה יהודית אחת (יידיש) ושפה לאומית אחת (עברית) – אותה היה צריך לסגל לעצמו בגיל מבוגר יחסית.
ארבע הלשונות של המספר (כשהעברית היא נוכחת-נעדרת בקורפוס שלו, סוגיה אשר דורשת תשומת לב בפני עצמה), הן ביטוי לארבעה עולמות, ארבעה מרחבים תרבותיים. אלה מאפשרים אמנם גמישות, רוחב יריעה ועושר תרבותי, אך הם גם עשויים להצביע על הווייתו של אדם הנע ונד כמהגר נצחי ממרחב לשוני אחד למשנהו ושהחוויה הבסיסית שלו היא של חוסר שייכות תרבותית ואתנית. נושא זה לא נדון בספר באופן ישיר, אך ניכר שרוזן רגישה לעניין הזהות התרבותית, שכן היא מדגישה שהשפה הדומיננטית של שאול ומשפחתו היתה ונותרה הונגרית, גם לאחר ארבעים שנות חיים בישראל. האם יש בכך כדי להצביע על קיומו המתמשך של משבר הסתגלות, או שמא זהו מצב שנוצר מתוך בחירה לשם שימור תרבותי? האם היאחזות בשפה ההונגרית גם אחרי ארבעים שנות חיים בישראל מצביעה על מצוקה או שמא היא מונעת מתוך נוסטלגיה?  
מעניין לציין ששאול איננו מבטא בסיפוריו ובפתגמיו זהות חצויה סביב הדיגלוסיה הלשונית שלו. כמו כן לא ניכר על פי סיפור חייו שההגירה לישראל הותירה בו חותם טראומטי. כך גם פתגמיו ואמירותיו, שהמשותף להם הוא מימד בולט של הישרדות, הסתגלות ומעשיוּת. אולי זו גם הסיבה לכך שמנקודת תצפיתו שלו ומכוח אישיותו האופטימית אין הוא חווה את מציאות חייו כשבר או קרע. כך אף רוזן מנתחת את הקורפוס הסיפורי: בראייה המדגישה את הצדדים ההרמוניים והאופטימיים שבאישיותו ובהשתקפותם ברפרטואר שלו.

ייתכן שהיאחזותו של שאול בפתגמים בשלב המאוחר יותר בחייו היא ניסיון לאחות את שברי הזהויות ואת הביוגרפיה המפותלת שלו לכדי מקשה אחת באמצעות ז'אנר אתני מובחן, בעל צורה מרוכזת במיוחד, שהוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה.