יום שלישי, 18 ביולי 2017

רקדן מחפש משמעות: הוראה כמרפא לנפש – לכבוד המורים שבינינו


פורסם לראשונה בגרסה מקוצרת בבלוג של ד"ר ענת שפירא-לביא "די לחינוך" 
בתאריך 12.7.2017
http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?p=5566





מה עושה רקדן הבלט הטוב ביותר בעולם, מכוסה קעקועים, צרכן סמים, חיית מסיבות שמרגיש שהוא לא יכול יותר לרקוד ערב ערב את אגם הברבורים אל מול קהל בורגני שבע? עוזר לצופה להבין משהו על גדולתם של מורים גדולים


סרטו הדוקומנטרי של סטיבן קנטור "רקדן" DANCER  (2017) מגולל את סיפור חייו יוצא הדופן של סרגיי פולונין, יליד 1989 (חרסון, אוקראינה) שכבר בגיל 19 נחשב לאחד מרקדני הבלט הקלאסי הטובים ביותר בעולם, בוגר האקדמיה למחול של קייב ושל האקדמיה למחול של לונדון, סולן לשעבר של להקת הבלט המלכותית של לונדון ולהקת הבלט של מוסקבה, רקדן עטור פרסים שכל עתידו היה לפניו עד שבעט בכל הישגיו ועזב הכל באמצע קריירה פנומנלית.
בראשית הסרט מתארים הוריו, ובמיוחד אמו, את נחישותם לאפשר לו עתיד טוב יותר מזה שהבטיחה לו עיר הולדתו האפורה. עד כדי כך שאביו וסבתו יצאו למערב אירופה לשנים ארוכות לעסוק בעבודות דחק כדי לממן את שכר הלימוד והמחייה שלו ושל אימו בעיר הבירה קייב, שם יכול היה עד גיל 13 לקבל הכשרה טובה יותר ההולמת את כישרונו, ומגיל 13 ועד גיל 18 לממן את לימודיו באקדמיה המלכותית לבלט של לונדון. התגייסותה של משפחה שלמה בת שלושה דורות כדי להביא את כישרונו של הילד למיצוי מכסימלי היא מכמירת לב – אם כי בדיעבד לא ניתן היה לצפות עד כמה תיפגע נפשו של סרגיי הצעיר מן הפרידות שנכפו עליו, כולל גירושי הוריו איתם דומה שעדיין לא השלים, ומשבר ההגירה אל המערב בגיל ההתבגרות שחשף אותו כפי הנראה לחיי בדידות קשים ללא דמות הורית מלווה.
ילד הפלא האוקראיני המאושר הפך בלונדון למתבגר זועם. סמים, קעקועים, אלכוהול, מסיבות פרועות. עד גיל 22 צבר יותר כותרות שליליות בעיתונות הבריטית ממה שנדמה היה שרקדן בלט קלאסי "מרובע" יכול לצבור. התפטרותו המפתיעה ממשרת חייו היא לא פחות מבעיטה במפעל החיים של משפחתו. איש לא יכול היה לדמיין שהילד החמוד בן התשע הרוקד בחדווה מול המצלמה בסרטונים המשפחתיים יסיים את הקריירה שלו כל כך מוקדם ובנסיבות כאלה.
אמנם הבמאי מתקשה, או שמא לא מעוניין, לרדת לשורשי המשבר שפקד את פולונין. מה מביא גבר צעיר, מוכשר באופן נדיר, יפה תואר באופן נדיר גם כן, ואינטליגנטי להפליא, להשחית את גופו באלימות כזו ולהרוס לעצמו במו ידיו קריירת חלומות בסך הכל שנה וחצי אחרי שהיא החלה ולאחר שעמל לקראתה כל חייו?
פולונין עצמו התייחס לכך בכמה ראיונות וכן רמז לכך בסרט עצמו. הוא אומר שנעשה רקדן בלט רק כדי להגשים את חלומותיה של אימו. שכלל לא בחר במקצוע שלו. שנמאס לו להיות נתון לשליטתה המנצלת של הנהלת הבלט הלאומי. שחווה שחיקה. ההסברים הללו מן הסתם סבירים והגיוניים, אך אני מבקשת להעלות כאן הסבר נוסף למשבר בהסתמך על אחת הסצינות החזקות בסרט, סצינת המפגש עם מורתו הראשונה לבלט בעיר חרסון.
שנים רבות לאחר שלא נפגשו, מגיע ערב אחד פולונין, מלווה במצלמות הבמאי, אל הסטודיו בחרסון. הוא מגיע לתוך שיעור בלט למתחילים בו משתתפים ילדים צעירים מאוד, ילדי גן מלווים באמהותיהם, לובש מעיל יוקרתי, נושא זר פרחים. מורתו לשעבר נבוכה, מבויישת, אין ספק שזהו זר הפרחים הגדול והמפואר ביותר שקיבלה מימיה, על פניה ניכר חיוך של אושר. דווקא המבוכה השוררת בין המורה לתלמיד לנוכח המצלמות מלמדת על החיבה ביניהם. התסריט כמעט צפוי: התלמיד הכוכב חוזר לבית הספר הוותיק כדי להודות למורתו הנאמנה, והיא עומדת חסרת מילים, גאה ביציר כפיה. הלא היא זו ש"גילתה" אותו. כשהם מנסים לרקוד יחד מבין הצופה מיד כי מעולם לא התקרבה לרמתו. אך לסרגיי הקטן בן השש היא היתה עולם ומלואו. היא זו שזיהתה בו את הניצוץ, היא זו שהבעירה את האש, היא שגילתה לעולם את הפוטנציאל. המצלמה עוקבת אחר התלמידים הקטנטנים בסטודיו ואימהותיהם העומדות נפעמות לנוכח הסלב הבינלאומי שהפציע לתוך עולמם המצומצם ומניף באוויר את מורתם שוודאי נראית להם כל כך קטנה לפתע. כשמסתיים ביקורו החטוף של התלמיד המפורסם, והדלת נסגרת אחריו, רצים התלמידים אל המורה כדי לחבקה והיא רוכנת אליהם באהבה.
מבין כל המרואיינים לסרט, דווקא היא מצטיירת כאדם המאושר והמסופק ביותר. לא הוריו וסבתו המיוסרים, לא חבריו המודאגים, לא עוזריו האישיים המקיפים אותו ספק בהערצה ספק בפחד וניכור. דווקא היא, המורה שראתה בילד בן השש משהו שאיש לא ראה, ואשר אצלה בסטודיו הצנוע, בעיר הפועלים הנידחת, לצליליו של פאוורוטי, הפך הילד הקופצני לרקדן.
כבר נכתבו סיפורים כאלה. בילי אליוט למשל. אבל פולונין הוא ממשי וכך אף מורתו. נכון אמנם כי לו מראש היתה טובה יותר כמבצעת, כפי הנראה לא היתה מסתפקת בהוראת בלט לילדים בגיל הגן בחרסון הנידחת והיתה פורשת כנפיים אל עבר קריירת ריקוד מזהירה משל עצמה. היא בחרה, או נאלצה, להישאר לנצח מאחורי הקלעים – זו שמגלה כישרונות, זו שמצמיחה ילדים, זו שזורעת את הזרע. לכאורה זו פשרה. למעשה זהו סוד אושרה.
בדיוק בנקודה הזו מובע בשיא העוצמה החֶסר בנפשו של פולונין, ואפשר שיש כאן גם אמירה על עולם הבלט הקלאסי בעידן הפוסט-מודרני. פולונין הוא הרקדן המבצע הטוב בעולם. הוא יודע ליישם את הכוראוגרפיה של יצירות הבלט הקלאסיות בצורה מושלמת ויותר מזה. עד גיל 22 הספיק למלא את כל התפקידים האפשריים ביצירותיהם של צ'ייקובסקי, פרוקופייפ, חצ'טוריאן ואחרים. הקהל הבורגני שמגיע ערב ערב וסוגד לו במחיאות כפיים ממושכות רגיל לקבל בכל ערב בדיוק את הצפוי מראש: המוסיקה ידועה מראש, הכוריאוגרפיה ידועה מראש, הרקדנים נכנסים לתפקידיהם באופן ידוע מראש. פולונין הבוגר הוא בודד מאוד ובעיקר משועמם וחסר מטרה.
לפולונין, כפי שהוא מוצג בסרט, חסרים שלושה דברים שהיו אולי יכולים להפוך אותו למאושר: חסרים לו תלמידים. חסרים לו עמיתים. חסרה לו תחושת ייעוד.
בפנייתו אל חברו ג'ייד הייל כריסטופי לעזור לו לתכנן ולצלם קליפ ריקוד בהוואי, לצלילי השיר TAKE ME TO CHURCH לאות פרידה סמלי מעולם המחול, הוא למעשה מביע את החסרים הללו ואף אפילו מתחיל לפעול למילויים באופן אינטואיטיבי. לראשונה בחייו הוא בוחר בשיר שמילותיו מדברות אליו. הוא רוקד בתנועות המביעות את המתרחש בנפשו. בנקודה זו ממש מתחולל מהפך נוסף בחייו.
לאחר שהקליפ עולה ליוטיוב (2015) הוא צובר מעל 20 מיליון צפיות. באמצעות הרשתות החברתיות עולים לרשת סרטונים בהם נראים ילדים צעירים מנסים לחקות את תנועותיו. אלפי נערים ונערות מגיבים לסרטון ומספרים לפולונין עד כמה הם מושפעים ממנו ועד כמה הוא מהווה עבורם מודל. בחשבון הטוויטר שלו – וכאן אני כבר גולשת מהסרט אל המציאות - פולונין מדווח על סדנאות אומן שהוא נותן, שמתמלאות כהרף עין לאחר פתיחת ההרשמה. בצילומים שהוא מעלה לחשבונו מתוך הסדנאות הללו הוא נראה מאוזן, מרוכז, כמעט אדם אחר.
באמצעות הקליפ שצילם וסדנאות הריקוד שהוא מלמד היום ממחיש פולונין את מה שמורתו הראשונה לבלט ככל הנראה הבינה מזמן. שכל אדם, יהיה המוכשר ביותר, זקוק לקהילה תומכת סביבו. שהאושר הגדול ביותר טמון בהצמחה של אנשים צעירים. בהוראה. המורה שואב כוח מתלמידיו לא פחות ממה שהוא נותן כוח ואולי אף יותר מזה. כדי להיות מורה גדול האדם אמנם צריך להנמיך עצמו למדרגת תלמידו כדי לראות אותו בגובה העיניים, אולם הנמכה זו מיטיבה עם נפשו. עבודת הוראה טובה נעשית בצניעות, באינטימיות, מתוך כוונה טובה, בסביבה תומכת. האגו של המורה ראוי לו להישאר מחוץ לכיתה. בתוך הכיתה התלמיד הוא שנתון במרכז. ומתוך הצניעות והסבלנות מתרחבת גם נפשו של המורה ורווח לו ממצוקותיו.
הסיפור האישי של פולונין מדגים עיקרון נוסף, אותו כבר הבינו לפניו פינה באוש ואוהד נהרין, שכל אחד מהם זכה לסרט דוקו משלו (פינה, 2010. מיסטר גאגא, 2017) ולכל אחד מהם להקה משלו, תלמידים משלו, וכל אחד מהם יוצר את הכוריאוגרפיה שלו לעצמו. באוש ונהרין הבינו שכשהרקדן המבצע הופך לרקדן -אמן -יוצר, הוא מייצר לעצמו תחושת שליטה בחייו ומווסת את כישרונו לנתיבים הטומנים בחובם פוטנציאל של סיפוק והתחדשות. יצירת מחול ראוי לה לשאת אמירה. להקת מחול יכולה לקדם אג'נדות. לרקדן יש כלים לביטוי מודעות פוליטית. כך נוצרת משמעות בתוך הטכניקה ומכאן גם תחושת המימוש שלהם. כל אלה היו רחוקים מאוד כפי הנראה מראייתו של הסולן פולונין בבלט המלכותי.
בדיעבד, הופך הסרט DANCER לתיעוד של ימיו האחרונים של פולונין הישן – הרקדן הגאון הנרקומן, הנרקיסיסט, הכוכב, הזאב הבודד – המצוי על סף הגילוי העצמי המחודש שלו, בוורסיה הבוגרת יותר, המודעת יותר לעצמה ואולי גם מאושרת יותר. ימים יגידו.

"רקדן" אינו עוסק בהוראה כלל וכלל. אולם ניתן ללמוד ממנו משהו על מקומה ותפקידה של הוראה, של חניכה, של עבודת צוות יצירתית בבניית אישיות אינטגרטיבית מאוזנת ושלווה – גם אצל התלמיד, ובעיקר אצל המורה.