יום שני, 19 ביוני 2017

על העיוורון: הערה לציור "צאנה וראינה" מאת יעל בוכבינדר-שמעוני




על העיוורון: הערה לציור "צאנה וראינה" מאת יעל בוכבינדר-שמעוני

פורסם לראשונה: 22 במאי 2017 במגזין ערב רב
http://www.erev-rav.com/archives/46090

האמנית יעל בוכבינדר-שמעוני בחיפוש אחר ייצוגיו של עולם הטקסטים היהודיים וטיבו של ארון הספרים היהודי מנקודת המבט הנשית.

ציורה של יעל בוכבינדר-שמעוני, "צאינה וראינה" מייצר אמירה בוטה נגד הגבלת האוריינות הנשית בעולם היהודי ובמיוחד נגד הדרתן של נשים מלימוד גמרא. אמירה זו מובעת באמצעות קבוצה של דימויים חזותיים שכל אחד מהם הוא רמז לטקסט מתוך ארון הספרים היהודי הניצב בתשתיתו. כך נוצרת עבודה חזותית שכולה מילים נוכחות-נעדרות, ואולם למרבה הפרדוכס נדרש ידע רב בנבכיו של ארון זה כדי לזהותן – כלומר צפייה בציור מייצרת אצל הצופה (ובמיוחד אצל הצופָה) את הצורך באותו ידע תורני שנשים בתרבות היהודית הוגבלו במהלך ההיסטוריה מלרכוש אותו.

הציור הוא חלק מתערוכת נשים קבוצתית הנושאת את השם: "צאנה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית" (אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות הקורס 'אוצרות' לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון) שנפתחה ב-4 באפריל 2017 באוניברסיטת בן-גוריון:

יעל בוכבינדר-שמעוני הוא אמנית וחברה בקבוצת "סטודיו משלך" המקדמת אמניות דתיות:
העבודה "צאנה וראינה" המוצגת בתערוכה מעוגנת בעולם הספר היהודי והאוריינות היהודית - נושא בו עסקה גם בעבודה "שערי בינה" שהוצבה בבית הכנסת "בני משה" שבבניין "כלל" בירושלים במסגרת שבוע העיצוב 2016:

האמירה המובעת בעבודה הנוכחית נוצרת באמצעות ארבעה דימויים אשר הולבשו בציור זה על גבי זה:
מסגרת הציור מרמזת לשערי ספרים עבריים בעידן הקדם-מודרני, אשר תדיר התאפיינו במבנים ארכיטקטוניים המחקים שערים ממשיים - דרכם ייכנס הקורא, תרתי משמע, אל עולמו של הספר. כל בית דפוס סימן את ספריו באמצעות שער מעוצב ייחודי, מעין סימן היכר, לוגו קדם-מודרני. מסגרת השער המופיעה על גבי הציור של בוכבינדר-שמעוני היא המסגרת בה נעשה שימוש בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם (יש לבטא: רוֺם) בעיר וילנה. הספר המפורסם ביותר שיצא מבית דפוס זה הוא התלמוד הבבלי, הוא הגרסה הקנונית של התלמוד ומכונה "ש"ס וילנה". כרכי התלמוד מדפוס וילנה גובשו והודפסו בין השנים 1880 – 1886 והם מייצגים בעבודה את העולם ההגמוני הגברי ואת תפישת הלמדנות היהודית.

על השער הולבשו שתי דמויות נשיות שהן ואריאציה על הדימוי הימי-ביניימי: "האקלוזיה והסינגוגה", המסמל את ניצחון הנצרות על היהדות. היהדות, היא הסינגוגה, הוצגה באומנות הפלסטית של ימי הביניים והרנסנס כאישה מושפלת שעיניה מכוסות ובידיה שרביט שבור ושפת הגוף שלה מביעה אומללות וכניעה. אצל בלבינדר-שמעוני הסינגוגה צמודה לעמוד השמאלי של השער, עיניה מכוסות בד. מימין הוחלפה האקלוזיה (שסימלה במקור את הנצרות) באישה יהודיה, מברכת בהלטת פנים על נרות השבת הנתונים לפניה. כך יוצא ששתי הנשים, אפשר שהן אם ובת, שתי תאומות מוכפלות הנושאות על גבן מטענים היסטוריים עמוקים של אנטישמיות מחד ושוביניזם מאידך, העומדות בשערי ש"ס וילנה, עיניהן מכוסות. מתחת להן נכתב הרישא של הסיסמה הפופולרית: "כל אישה ובת - מדליקה נרות שבת", כרמז לטריטוריה נשית מובהקת בעולם היהודי, היא מצוות הדלקת נרות. מצווה אשר מייחדת נשים, אך גם מציינת את הפער בין העולם הגברי לעולם הנשי, שכל אחד משני העולמות נתון בתוך הוויה נפרדת ואין מפגש ביניהם.
פנים השער ריק. במקום בו אמורים להיות מצויים בדרך כלל כותרת הספר, שם המחבר, שם המדפיס, תאריך ופרטים נוספים, מצוי רִיק לבן. האם והבת, אשר הוצמדו כעמודים תומכים לשער, שדה הראייה שלהן חסום. ומאחר שראייתן חסומה, אין הן יכולות לראות מבעד לו, כלומר לקרוא את התלמוד. למעשה אין הן יכולות לבוא אל תוך שערי קודש הקודשים של ההגמוניה הגברית היהודית.

כתחליף לעולם הלמדני של הגמרא קיבלו שתי הנשים את "צאינה וראינה", היא הכותרת החלופית המופיעה במרכז השער ומתחת לה משפט אירוני: "למען ירוץ כל קורא בו / גם ההמוניים גם הנשים". הרישא של הפסוק הוא ציטוט מתוך חבקוק ב' 2: "וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ", אשר בימי הביניים החל לשמש במבואות של ספרים עבריים כביטוי הבא לסמן ספר המכיל דברי ביאור לטקסט קשה ממנו. אם כך, הרי שהנשים המצוירות תצטרכנה להסתפק בביאור פשטני שהוא בבחינת תחליף שטחי של הדבר עצמו.
ה"צאינה וראינה" (מהדורת דפוס שלישית שקיומה ודאי: האנאו 1622) הוא חיבור עממי, שפתו פשוטה, לשונו יידיש קמאית, והוא הותאם מלכתחילה על ידי המחבר, רבי יעקב בן יצחק אשכנזי מיאנוב (1550 – 1624), לנשים וגברים שאינם קוראי עברית, כלומר לשכבות הנמוכות של הקהילה. כל מי שאינו יכול לבוא בשערי הגמרא, יכול גם יכול לבוא בשערי ה"צאינה וראינה", תרתי משמע. כך היה בראשית המאה ה-17 כשנדפס לראשונה, כך גם עשרות ומאות שנים לאחר מכן. במהלך השנים ובמיוחד מהמאה התשע-עשרה ואילך הפך ה"צאנה וראינה" לחיבור המזוהה עם נשים לא משכילות הקוראות ומבינות יידיש בלבד.
העיסוק האליטיסטי בתלמוד נחשב מאז ומעולם לתחום גברי מובהק בעולם היהודי המסורתי, בעוד שנשים הודרו ממנו והופנו באופן ממסדי ומוצהר אל נישות רכות יותר. ה"צאנה וראינה" הוא נישה שכזו. לשונו העממית והיותו בנוי בעיקר מסיפורים ואגדות סביב פרשת השבוע, חלק ממהדורותיו מלוות בחיתוכי עץ המבהירים את הטקסט וממחישים אותו, הופכים אותו לנגיש לכל – גם ל"המוניים", גם לנשים.
ה"צאינה וראינה" הוא שדה בור פתוח לכל, בעוד התלמוד הוא גן נעול. לכן העומס הויזואלי המאפיין את שערי ש"ס וילנה,  עומד בניגוד מצמרר לריקנות הציור של בוכבינדר-שמעוני, והוא מטונימי לאופן בו נתפש עולם המחשבה הגברי מול זה הנשי. הגן הנעול הוא מלא כרימון ואילו השדה הפתוח הוא ריק ודליל.

על פי קטלוג התערוכה קשור לציור חוט אדום המשתלשל ממנו כלפי מטה (משום מה החוט האדום לא הופיע בעבודה כפי שצילמתי בפתיחת התערוכה וחבל). חוט זה, שיכול להתקשר לפסוק: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד 12) ולבטא את שלוש המצוות "הנשיות": חלה, נידה והדלקת הנר (בבלי, שבת ל"א ע"ב) - הן לפי המסורת הבסיס הקיומי לבית ולעם - ומרמזות, שוב, למקום המוגדר של נשים בתרבות היהודית. החוט האדום מזכיר גם את לשון של זהורית שהיתה נקשרת לתיש המשולח למדבר במצוות שעיר לעזאזל, שאם היה מלבין לאחר שילוחו של התיש היה בכך כדי לציין שחטאי העם נמחלו. בוכבינדר-שמעוני לא הלבינה את החוט, כך שהוא מצביע על פגם בסיסי הטמון בקיום הנשי והוא זה המצדיק את תודעת החסר שהשער הריק מסמן.

יותר מכל הציור מדגיש את הכבלים החברתיים המונעים מנשים לפסוע אל תוך מעשה הלימוד התורני. כתוצאה מכך, הן נדונות להישאר לעד ניצבות בפתח, עיניהן מכוסות. ומעבר לשער, ריקנות גדולה. העובדה שאומנית אישה ודתייה עומדת מאחורי העבודה מקנה לה חוזק נוסף.

 בתמונות:
שער ש"ס וילנה בדפוס האלמנה והאחים (אתר Hebrebooks.org )
צאינה וראינה, יעל בוכבינדר-שמעוני, צאינה וראינה, 2017 (צולם על ידי)