יום רביעי, 17 בפברואר 2021

על לנגד עיניים מזרחיות: זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי מאת מירב אלוש לברון

 


המשיכה שלי לסרטי דוקו בדרך כלל מצליחה לעצבן עד לשעשע את כל מי שמכיר אותי. עד ימי הקורונה ועד שסגרו לי את הקמפוס היה לי מנהג קבוע לנסוע לסינמטק תל אביב בין ההרצאות, לפעמים לבית ציוני אמריקה, לשבת לבד באולם, מסביבי עוד כמה כמוני שברחו מהעבודה או מהחיים עצמם או משניהם ולהתמכר לפיסות חיים של בני אדם אחרים, בני אדם ממשיים, שהחיים האמיתיים שלהם הם התסריטים הכי טובים שיש בעיניי.

ספרה החדש של ד"ר מירב אלוש לברון, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שכותרתו: "לנגד עיניים מזרחיות: זהות וייצוג עצמי בקולנוע תיעודי ישראלי" (עם עובד 2020) מעניק חווית קריאה מרתקת ומלמדת לא רק לחובבי הז'אנר. אמנם צפיתי בזמן אמת במרבית הסרטים שהיא מנתחת, אך אלוש לברון משרטטת בספר מפת דרכים מעמיקה על כמה מיצירות הקולנועיות החשובות והמטלטלות שנעשו פה בז'אנר הדוקומנטרי, תוך מיקוד בקולנוע מזרחי, ומכניסה אותן לתוך מסגרת תיאורטית שמעניקה להן ממד נוסף של מורכבות.

כמה לא מפתיע, אך מילת המפתח לטיפול בנושא היא אכן מורכבות. בעיקר מורכבות הזהות של יוצרים מזרחים ומזרחיות, בני הדור השני והשלישי להגירות הגדולות, אשר מאז שנות התשעים ועד היום יוצרים קולנוע שבליבו שאלות של הגירה וזהות. מורכבות נוספת שעולה בבירור מן הספר היא מורכבות הזיקה המתגלה ביצירות הקולנועיות הללו לאתוסים המשפחתיים והקהילתיים, למרחבי נוף ותרבות, מרחבי שפה ושיח מעמדי וכמובן מגדרי.

בעיני עיקר כוחו של המחקר ונקודת החוזק של הספר הוא בהדגשת המנעד הרחב של ההזדהויות, ההשתקפויות והייצוגים, ולא בהשטחתם למקשה אחת. כל סרט תיעודי שנדון במחקר בטווח הזמן שבין שנות התשעים ועד היום, הוא מופע אינדווידואלי של ייצוג עצמי ומייצר קול ותימה סיפורית שלא רק מתבונן בעצמו אלא גם מתבונן בישראליות ההגמונית במבט חוזר מבעד לעצמו כדי להבין באמצעותו את החוויה המזרחית - ויחד עם זאת מספר סיפור יחידני. כך, רמי קמחי בסרטיו "סינמה מצרים" (2002) ו"שפת אב" (2006) מבנה מחדש דיאלוג ביוגרפי עם אמו ועם אביו, אתי בוגנה מעבדת את סיפור רווקותה המאוחרת ונישואיה לאשכנזי, ונועם אדרי מתעדת את סבתה.

נועם אדרי מספרת בראיון: "הידיעה שסבתא עליה מגיעה מעולם כזה עשיר ורחוק, שהולך ונעלם, וההיטמעות של ילדיה בתרבות הארץ-ישראלית, גרם לי תמיד לנצור אותה עוד יותר, לראות בה מעין צוהר למשהו פלאי וקדום, מיסטי כמעט, שייעלם יום אחד. הפחד הזה שהיא, הדבר האמיתי, ייעלם, היווה לדעתי את הדחף הבלתי נלאה שלי לתעד אותה, את סיפוריה, את הבעות פניה, קולה, ידיה, שירתה" (עמ' 303). ויחד עם זאת, בכתוביות של הסרט, היא מעבדת את העברית המשובשת של סבתה. לפי אלוש לברון מקבל העיבוד ממד חתרני, מפני שהוא דווקא מגביר את הקשב לקולה של הסבתא, עליה, ומבליט באופן פרדוכסלי את עברית הכלאיים שלה ואת הפער הכואב בין שפתם של המהגרים לבין זו של נכדיהם בני הדור השלישי. עליה – הסבתא, ונועם – הנכדה, שתיהן חוו אובדן תרבותי, והכתוביות הן המטאפורה לאובדן הזה. הכתוביות הן גשר, אך הן גם סימון גבול.

קישור לקטע קטנטן מתוך הסרט "עליה" שהוא בעיניי התמצית של כל היופי והכאב האנושי הטמון בקולנוע הדוקומנטרי:

https://www.youtube.com/watch?v=w2JXGdArCxo

 

  


אין תגובות:

פרסום תגובה

רוצה להגיב?