יום שישי, 29 בינואר 2021

על ספר השירה החדש של טלי וייס "דבר מה נעלם"

 


"דבר מה נעלם" ספר שיריה החדש, השישי במספר, של טלי וייס (הוצאת עמדה, 2021) , שונה מאוד מספרה הקודם "השעה היפה". האופטימיות והאסתטיקה של "השעה היפה" נסדקו מעט, ופינו מקום לשירה מלנכולית, קודרת ובמובנים רבים גם אינטימית יותר. 

זהו ספר שרבים משיריו מביעים געגוע גדול אל נמען שהוא נוכח-נעדר מחייה בהווה, מגיח לפרקים ונעלם כלעומת שבא. שירי הספר עוסקים בכאב, בגעגוע, בצער. המוטיב כפול הפנים של הסתרה-חשיפה הוא ביטוי לגעגוע בלתי ניתן למימוש זה, ובא לידי ביטוי גם בכותרת הספר: "דבר מה נעלם". חוסר היכולת להגדיר את הדבר הזה, הדבר הנעלם, הוא חלק ממשחקי הכיסוי והגילוי של המשוררת. 

בשיר הנושא של הספר, המתאר סיטואציה של פער בלתי נסבל כמעט בין הדוברת לבין הגבר שלה, שככל שהיא מודעת לפער הזה כך גם איננה יכולה להימנע ממנו. יש יאמרו גברים ממאדים ונשים מנגה, אך בעיניי הפער כאן הוא לא רק מגדרי אלא נוגע בשורשי הידיעה אודות חוסר היכולת של האדם לצאת מעצמו ולראות את זולתו – לכן הדוברת מודעת לכך שהגעגוע לא יתממש מתוך הקירבה הארוטית אלא יש לו חסמים אחרים, מורכבים יותר, ומכאן גם היסוד הטראגי שבכל מערכת יחסים. 

יש בספר שירים יפים רבים, בחרתי להביא לכאן את השיר "לילה לבן".

במאמר מוסגר אציין שהוצאת עמדה, בה ראה אור הספר, בהנהגתו של רן יגיל, עומדת מאחורי כמה קולות שיריים מהמעניינים ביותר בשירה המקומית העכשווית: טלי וייס, שלומי חסקי, טל איפרגן, חן יסודות, צדוק עלון, יחזקאל נפשי, גל קוסטריצה ואחרים – משוררים אשר כל אחד בסגנונו ובדרכו מוכיחים את הצורך בהוצאות ספרים קטנות, גמישות ובעלות יכולת לזהות כישרונות וללוות אותם.



יום חמישי, 28 בינואר 2021

שתיקה אינה אופציה: הנצחת שואת טרנסניסטריה בספר ללימוד עברית

 פורסם לראשונה ביקום תרבות בתאריך 24 בינואר 2021

http://www.yekum.org/2021/01/%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a0%d7%9a-%d7%a9%d7%9c%d7%90-%d7%a9%d7%aa%d7%a7-%d7%94%d7%a0%d7%a6%d7%97%d7%aa-%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%91/



ביום 27 בינואר נציין את יום השואה הבינלאומי כשהסמל הגדול המייצג את השואה ושבעטיו נקבע התאריך הזה, הוא יום שחרור אושוויץ.

חשוב לי להזכיר במועד הזה את שואת יהודי בוקובינה, בסראביה, צפון מולדובה ודרום טרנסילבניה, במסגרתה בוצעו פשעי מלחמה נוראיים אשר עדיין לא התבררו עד הסוף, שואה אשר התרחשה על אדמת טרנסניסטריה – משמע, "מעבר לנהר הדנייסטר" – ונמצאת היום בתחומי אוקראינה.

שואת טרנסניסטריה החלה בצו גירוש של היהודים, אשר צעדו ברגל מאות קילומטרים ושוכנו במכלאות מעבר לנהר. מי מהמגורשים אשר שרדו את המצעדים הנוראיים, ביניהם זקנים, נשים וילדים רבים, רוכזו בעשרות מחנות ריכוז מאולתרים בתנאים מזעזעים כשהם סובלים מקור, רעב, מחלות ומעשי אונס והתעללות אשר בוצעו על ידי חיילים רומנים, גרמנים ואזרחים מקומיים.

אל אירועי טרנסניסטריה, בין השנים 1941 – 1944, נקלעו מי שלימים הפכו לסופרים, משוררים ואנשי רוח חשובים ומשפיעים: קלמן ברתיני, אהרן אפלפלד, פאול צלאן, דן פגיס ואחרים – אשר אימת טרנסניסטריה המשיכה ללוות אותם ואת יצירתם.

את אירועי טרנסניסטריה ליוותה שתיקה. שתיקה של בושה, של אשמה, של חוסר יכולת להכיל, של מבוכה. משני הצדדים – הן זה של הרומני והן זה של היהודי. כבר בשנות הארבעים, כשהניצולים חזרו אל תחומי רומניה, נעשה הכל כדי לטשטש מהתודעה הציבורית את פשעי טרנסניסטריה ולמחות אותם כאילו לא היו.

הסיפור הרשמי שסופר אודות אירועי המלחמה בציבור הרומני היה שממשלת רומניה לא שיתפה פעולה עם הדרישה הנאצית להסגיר את היהודים שלה ובכך מנעה את שליחתם להשמדה על אדמת פולין. סיפור זה, אשר מתעלם מאירועים קשים שאירעו על אדמת רומניה עצמה, כגון פרעות דורוחוי (1940), הטבח בגאלאץ (1940), פרעות בוקרשט (1941) ופוגרום יאסי (1941) מגמד את אירועי טרנסניסטריה לכדי תקריות אנטישמיות מקומיות כביכול, ולא נותן להם את המשקל הראוי.

למעשה, אירועי טרנסניסטריה, בסדר הגודל שלהם, ובפרק הזמן הממושך שבו התחוללו, ובהסכמת הממשל הרומני ובארגונו, הם לא פחות קשים משורה של אירועי רצח עם מאורגנים אחרים שהתחוללו במהלך השואה. אל ההדחקה והשתיקה של הניצולים מצטרפים היסטוריונים מכחישי שואת יהודי רומניה בני זמננו, כגון פאול גומה, ולדימיר איליאסקו, מוניקה לובינסקו ואחרים, המייצגים קולות לאומניים רומנים שאסור להתעלם מהם ומתגברים היום.

בניגוד למחנות הריכוז וההשמדה שנבנו על ידי הגרמנים על אדמת פולין, אשר משמשים היום מוזיאונים או אתרי זיכרון מתויירים, מחנות הריכוז של טרנסניסטריה היו למעשה מחנות מאולתרים שלא נותר מהם זכר לאחר המלחמה. אלה מבין ניצולי טרנסניסטריה שעלו לישראל לא הוכרו באופן גורף במסגרת הסכמי השילומים כניצולי שואה מפני שלא היה להם "מספר על היד" או תעודה או מסמך או רישום חיצוני שיוכיח מה עברו. היעדר עדויות ממשיות של ניצולים, והיעדר מסמכים היסטוריים אחרים אשר היו יכולים לאמת את העדויות בשל מסך הברזל הקומוניסטי, השכיחה את השם "טרנסניסטריה" מהתודעה הציבורית - ולכן גם הנחלתה של שואת טרנסניסטריה בישראל היתה מוצנעת וזכתה רק לאזכורים חטופים בתוכניות הלימודים ובמוזיאון יד ושם.

רק בעשרים השנים האחרונות החל להיסדק קשר השתיקה סביב שואת יהודי רומניה ובמיוחד סביב ההשמדה בחבל טרנסניסטריה. מי שתרמו לכך היו מחקריהם ההיסטוריים החשובים של ז'אן אנצ'ל (2002) וגלי מיר-תיבון (2013), וכן גם ממוארים של ניצולים שראו אור במסגרת הוצאת יד ושם: רות גלסבג-גולד (1996), יואל אלפרן (2005), לאה קאופמן (2007), טובה למברגר-שנפ (2008), הרמן שולמן (2009), צ'רנה ווילי ברקוביץ (2016) ופני ולד (2016).

קשר השתיקה של שואת טרנסניסטריה נסדק לאחרונה גם עם יצירות שירה ופרוזה של בני הדור השני והשלישי: גלי מיר-תיבון (2017) בפרוזה ריאליסטית, ואילן ברקוביץ' (2016) וורד טוהר (2018) בביטויים ליריים אקספרסיביים.

לפיכך אחת התופעות המרתקות בתולדות החינוך העברי במזרח אירופה היא איזכוריה של שואת יהודי רומניה בכלל וטרנסניסטריה בפרט במקראה ללימוד עברית שראתה אור כבר בשנת 1945 בבוקרשט.

'מקראה תרבות' שערך נטע בן אידל רויטמן (רומניה 1897 – תל אביב 1966) נועדה ללימוד עברית ברשת החינוך העברית 'תרבות' ברומניה, שהיתה חלק מרשת חינוך מזרח אירופית שנוסדה בשנת 1907  במטרה להכשיר את הילדים לחיי חלוציות ויצרנות בארץ ישראל. הרשת כללה גני ילדים, בתי ספר, הכשרת מורים, השאלת ספרים, קורסי ערב למבוגרים ועוד.

ההוראה ברשת החינוך "תרבות" התקיימה בשיטה שכונתה אז "הטבעית" מיסודו של המחנך יצחק אפשטיין. המטרה הייתה ללמד את כל המקצועות בשפה העברית כדי שהיא תהפוך להיות לשון טבעית וחיה, נכתבת ומדוברת, שתשמש בסיס משותף לחינוך היהודי. כך נתן אפשטיין ביסוס לשאיפה לשלב את המודרניזציה בחינוך היהודי עם הנחלת הערכים הציוניים. שאיפה שכבר קנתה לה מהלכים במקומות שונים.

ברומניה עצמה פעלה רשת "תרבות" בשיטת "עברית בעברית" מאוחר מאוד יחסית, במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה, בהשתדלותו של הרב הראשי של רומניה דאז, הרב ד"ר יהודה שפרן. בית ספר עברי של "תרבות" פעל אז בבוקרשט (מנחם בראייר 1957).

'מקראה תרבות' היא אחת המקראות האחרונות שראו אור על אדמת אירופה לפני קום המדינה ומיועדת לפי הכתוב בשער "לשנת הלימודים הרביעית בבתי הספר העממיים ובשביל המחלקות הנמוכות בבתי הספר התיכוניים".

העורך, רויטמן, חיבר ארבע מקראות לימוד אשר כולן ראו אור בבוקרשט לאחר מלחמת העולם השנייה: "שפתנו בית" (1945); "מקראה תרבות" (1945); "מקראה אלף" (1945, 1947).

'מקראה תרבות' לשנת הלימודים הרביעית היא מקרה נדיר של שילוב מידע אודות אירועי טרנסניסטריה שנתיים בלבד לאחר התרחשותם, כשהוא מוטמע, למרבה ההפתעה, בתוך פרוזה סיפורית לילדים.

את ארבעת הטקסטים מהם אצטט להלן חיבר רויטמן עצמו.

במבוא למקראה (עמ' 3 – 4) יוצר המספר הזדהות של המיעוט היהודי עם המולדת הרומנית כשהוא מגדיר ומסמן את העם הגרמני כאוייב של היהודים והרומנים גם יחד:

עשרים ושלושה אויגוסט הוא יום של הצלה, שחרור וחירות. יום בו ניצלו יהודי רומניה מלחץ האויב היותר נורא שהיה לנו מיום היותנו לעם. עד 23 אויגוסט – סכנת מוות ריחפה על כל הקהילות היהודיות שבארץ זו. הגרמנים תחת הנהלת מנהיגם העריץ היטלר, החליטו להרוג, להשמיד ולהחריב את היהודים מכל ארצות אירופה. בעינויים קשים נהרגו מיליונים אנשים, נשים וילדים מעמנו בפולניה, הונגריה, אוקראינה ועוד. במשך של ארבע שנים חיו גם יהודי רומניה בפחד תדיר תחת עול העריצים האלה ומשרתיהם הרומנים. כל הקהילות היהודיות מבסרביה ובוקובינה נשמדו. האם נשארה לנו עוד תקוה להינצל? אבל העמים אוהבי החירות התארגנו. כולם התקוממו נגד האכזרים והעריצים הגרמנים. ביניהם גם גדודים עבריים מארץ ישראל, צעירים וצעירות הנלחמים נגד אויבי האנושות בכלל ואויבי עמנו בפרט. הגדודים העבריים האלה הנלחמים באיטליה רוצים לנקום את דם עמם השפוך. והנה קרה הנס גם ברומניה. העם הרומני החליט גם הוא להשתחרר. ביחד עם הצבא הרוסי גרשו הרומנים את הרשעים והאכזרים הגרמנים. ואנחנו חיים שוב חיי חירות מבלי לפחוד יותר מה יביא יום. ילדים, אל תשכחו את היום הנפלא הזה: עשרים ושלושה אויגוסט!

והמשך, בסיפור "ראש השנה" (עמ' 6) מתוארים חיי המלחמה בעורף, כשגם כאן ההדגשה היא על כך שההשמדה בוצעה יל ידי גרמנים ולא על ידי רומנים, מה שכמובן אינו נכון עובדתית, אך עולה בקנה אחד עם הנרטיב הרומני של שנות הארבעים והנרטיב הקומוניסטי המאוחר יותר ואפילו עם הצהרותיהם ומחקריהם של היסטוריונים רומנים מכחישי שואה בני זמננו, כדוגמת פאול גומה וולדימיר אליאסקו:

ראשית הוא רוצה להודות לקדוש ברוך הוא בעד הנס הגדול ביום ההוא ניצלו כל יהודי רומניה מידי הגרמנים שופכי דם יהודי. ושנית שבו אביו ואחיו הגדול מ"עבודת החובה", אמו אינה זקוקה יותר לקבל מזון בבית האוכל הציבורי ולו, למאיר, יקנו בקרוב בגדים חדשים.

ובסיפור "בזמן החופש" (עמ' 10) כבר חלה התקדמות מבחינת דרכי המבע והמספר הופך להיות ישיר וספציפי, בציינו במפורש את השם "טרנסניסטריה":

כאשר באו היתומים מטרנסניסטריה נהפכו כל בתי הספר העברים לבתי ילדים. גם בבית ספרו של נחום גרו הרבה ילדים וילדות. הוא התחיל לבוא שמה כמעט בכל יום. בין היתומים האלה מצא הרבה חברים טובים ומעניינים. כמה מהם ידעו גם עברית. הם סיפרו לו את כל מה שקרה להם מיום גירושם עד שובם. איך שהוריהם מתו מרעב, מקור וממחלות שונות. בדרך נס נשארו הילדים האלה בחיים.

קטע זה מתייחס לכמה עובדות היסטוריות ידועות, אחת, אודות התנאים התת-אנושיים בהם הוחזקו היהודים במחנות הריכוז של טרנסניסטריה – תנאים אשר רק הולכים ומתבררים לאשורים כאמור בשנים האחרונות. השניה, שאכן מאות ילדים יתומים חזרו בגפם מטרנסניסטריה לאחר שמשפחותיהם לא שרדו. הם הושבו לתוך גבולותיה של רומניה הקומוניסטית משנת 1943 ואילך, ושוכנו בבתי יתומים ואצל משפחות אומנות בבוקרשט ביוזמתו של הרב אליעזר זוסיא פורטוגל "אבי היתומים". והשלישית, היא משלוח יתומי טרנסניסטריה בשנת 1944 לישראל בספינת המטען התורכית קזבק. עובדה זו זוכה אף היא לציון ישיר בסיפור הבא "השינוי בבית הספר" (עמ' 11):

במשך ימי החופש הפליגו כמה אוניות עם יהודים לארץ ישראל. נסעו הרבה פליטים, ילדי טרנסניסטריה ועוד.

כאמור, אירועי שואת יהודי רומניה ובפרט אירועי חבל טרנסניסטריה התאפיינו בקשר שתיקה הן מהצד הרומני והן מהצד היהודי. חרף זאת, איש החינוך העברי נטע רויטמן החליט, כבר בשנת 1945, לא לשתוק.

 


יום שבת, 16 בינואר 2021

קונטרס ראשון בהוצאת תרסט החדשה

 



הקונטרס הראשון של הוצאת תרסט של עודד מנדה לוי ובו יצירתה של מורן שוב רובשוב "משירי פהמי נורין" שנחת אצלי בתא הדואר גרם לי לשמחה מעורבת בתדהמה מלווה בתרועת הידד קטנה. סופסוף קונספט חדש ומרענן בתוך אוקיינוס עצום של ספרים טובים יותר או פחות אבל משהו בדפים המהודקים באקדח הסיכות הלא מתיימר הביא אותי להרבה מחשבות מחדש על טיבם של קיבעונות מחשבתיים והאושר לבעוט בהם. הקונטרס הזה, איזו מילה נהדרת היא קונטרס - בממדיו הצנועים, בחומריו, בעיצובו המינימליסטי, במחירו השווה לכל נפש, הוא בדיוק מה שהיה חסר לי בימים הללו ואפילו לא ידעתי שהוא חסר לי עד שלא ראיתי אותו והבנתי שהוא מה שהיה חסר. עוד לפני הקריאה ביצירה של מורן, כשהייתי בשלב פתיחת המעטפה וגילוי החוברת, כבר זיהיתי את ההכרזה התרבותית הקוראת תיגר כנגד העולם. פתאום קם אדם בבוקר ומקים את הוצאת תרסט ל"כתיבה קצרה", כפי שעודד כותב במבוא, ותרועת ההידד שלי לא בשל הפנייה לדרך עצמאית, שהרי רבים עשו זאת לפניו, אלא ספציפית בשל פינוי המקום וההכרזה על הלגיטימציה של אותה כתיבה "קצרה" ופרגמנטרית, שאף אני חטאתי בה בספרי הראשון וממשיכה לחטוא בה. מבחינה זו תרסט היא בית מושלם גם ליצירה הנפלאה של מורן, שמתעמתת עם חוקי הז'אנר, לא רק ז'אנר אחד אלא כמה וכמה מהם, מותחת אותם ובודקת אותם ומשחקת איתם ועושה זאת בכישרון רב ובוודאי מוכיחה שיצירות טובות אינן תלויות במספר המילים ובמשקל הנייר ואולי להיפך, שאת הטוב אפשר וניתן ורצוי לזקק לשרשרת דקה של פנינים חלקות.