יום שני, 16 בספטמבר 2019

מפעלה של החוקרת ד"ר נינה פינטו-אבקסיס ז"ל




לקריאת המאמר המלא, אשר נכתב בשיתוף עם ד"ר דוד גדג':
https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/159_160_bik_Toh.pdf

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ביום העיון לזכרה בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, 4 בספטמבר 2019. 
תקציר ההרצאה פורסם ברשת לראשונה: ביטאון האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר מגדר, עורכת: פרופ' יפה ברלוביץ', 15 בספטמבר 2019 https://lp.vp4.me/kghe


במאמר זה אתמקד בפן המחקרי במפעלה של חברתי האהובה ד"ר נינה פינטו-אבקסיס, חוקרת פולקלור, אתנוגרפית וסופרת, שהמחלה האיומה גברה עליה ב 22 ביולי 2019 . אעסוק בעבודתה המדעית בין השנים 2007  עד 2017. נינה היתה חוקרת צעירה ומבטיחה שהשיגה הישגים מחקריים מרשימים בעשור זה ותנועתו של מפעלה המחקרי נקטעה בטרם הספיק למצות את עצמו.
בדבריי שלהלן אני מבקשת לשרטט, על קצה המזלג, שני מהלכים גדולים שמנחים את מפעלה המחקרי: מהלך של התנגדות ומהלך של התפרשות. להלן אנסה להראות כיצד שני המהלכים, זה של ההתנגדות וזה של ההתפרשות נובעים זה מזה ומשלימים זה את זה לכדי מפעל מחקרי קוהרנטי ושלם.
ד"ר נינה פינטו-אבקסיס כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא: "הומור בכינויים בקרב יהודי תטואן דוברי החכתייה : זהות פרטית מול זהות קולקטיבית" באוניברסיטה העברית בהדרכתם של פרופ' יעקב בן-טולילה ופרופ' גלית חזן-רוקם. העבודה אושרה בשנת 2007. הדיסרטציה עובדה לספר שכותרתו: הטווס, המגוהץ וחצי האישה : כינויים, הומור ופולקלור בשיח היום-יום של יהודי תטואן דוברי החכתייה (מכון בן צבי, 2014). בשנת 2015 זכה הספר בפרס יצחק בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. ממצאי המחקר פורסמו גם בשורה של מאמרים הנמצאים על קו התפר שבין חקר תרבות קהילות ישראל במזרח, לחקר הומור, ולחקר כינויים לשוניים ופורסמו בכתבי העת: מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, לאדינאר, אל פריזנטה ועוד.[1] במקביל עסקה בהוראה ובהנחיה במכון ע"ש סלטי לחקר הלדינו של אוניברסיטת בר-אילן.
הדיסרטציה היוותה את נקודת הפתיחה בעיסוק של פינטו-אבקסיס בתרבותם של יהודי תטואן וכאן באה לידי ביטוי פונקציית ההתנגדות. אני קוראת התנגדות להתעקשותה לחקור תחום נישתי שעמד בשולי המערכים המחקריים הגדולים שהאקדמיה הציבה בתחום חקר קהילות ישראל והפולקלור היהודי, אפילו ביחס לפולקלוריסטים, שמורגלים בטיפול בחומרים שנתפשים שוליים. כמו כן, אני מוצאת התנגדות בהתעקשותה לטפל במסורת שהיא כמעט אך ורק אוראלית, ואף היא נוכחת בלשונם של מספר מועט ביותר של אינפורמנטים, רובם בני משפחה ובני אשקלון, ומצויה למעשה בתהליך מתקדם של הכחדה. ההתנגדות לא הגיעה רק מכיוון קובעי הטעם באקדמיה אלא גם מכיוון המידענים עצמם, אשר חלקם סירב במודע לשתף עמה פעולה. בתחילת הדרך היא נאלצה להתמודד עם כמה משוכות, מכיוונים שונים. בספרה "הטווס" היא מעידה:
"תהליכי היפתחות המידענים למחקר בחכתייה היה כרוך אפוא, לעיתים, בחוסר שיתוף פעולה. עם תחילת המחקר סיפרתי להוריי כי אצטרך לעסוק גם בחכתייה ותגובתם הראשונית היתה: איך נוכל לעזור לך? אנחנו לא יודעים דבר בחכתייה. ככל שנברתי בשפה ובביטוייה ושאלתי עוד ועוד מידענים מקבוצת חבריהם הקרובה, ולאחר מכן הרחוקה, החלה גם אצל הוריי אט אט היענות שחשפה מן החכתייה הרדומה. ככל שהתקדם המחקר, ובעיקר לאחר שבני תטואן ראו כי התיעוד קיבל הכרה אקדמית וזוכה לפרסום בכנסים, החל שיתוף הפעולה בסוגיית החכתייה לקבל תאוצה."[2]
החשוב מכל, ההתנגדות מתבטאת גם בחיפוש המתמיד שלה, כחוקרת, אחר הקול הנשי המושתק בתוך המסגרת הכללית הגדולה של כינויים חכתיים ושל התרבות התטואנית. הזווית המגדרית, שלעולם לא נעלמה ממנה, זימנה לה את האפשרות לדבר על היררכיות של שוליות בתוך המערך התרבותי של בני מרוקו הספרדית וצאצאיהם בישראל, וסייעה לה להבליט את השינוי שעבר הרכיב החכתי בישראל – שפה שהלכה והתקבעה כלשון נשית מובהקת.
מהלך נוסף במפעלה היה מהלך ההתפרשות, כאשר הנושא המצומצם יחסית של כינויים הפך לנקודה הארכימדית שממנה נפתח דיון רחב ועמוק אודות התרבות התטואנית בפרט ותרבות יהודי המזרח בכלל ומשברי הזהות של יהודים יוצאי ארצות האיסלם. דיון זה החל במאמר על פסח בתטואן ונמשך בהרצאות אקדמיות שנשאה אודות "האבן שירדה מהשמים" ו"שמלת החתונה התטואנית" וכן גם בהרצאותיה אודות הסרט "עליה" מאת נועם אדרי ושירתו של מואיז בן הרֹאש, בן תטואן בעצמו. אף השתתפותה בקבוצות שונות של אינטלקטואלים מזרחיים והאופן שבו לקחה חלק בשיח המזרחי החדש של השנים האחרונות הם חלק ממהלך זה.
במקביל, החל משנת 2007, היא מתחילה לעסוק בתרבות התטואנית באמצעות שורה של טורי עיתונות, ראיונות לרדיו ולטלויזיה, הרצאות לקהל הרחב, דיונים ברשתות החברתיות, שיחזור טקסים עממים ואפילו כתיבה של ספר פרוזה, "סיפורים אינטימיים" (דביר 2017), שאחר כך היווה בסיס להצגה שמשכה קהל של מאות.
מה שהחל בקטן באירועי ההשקה של ספרה המחקרי, המשיך בגדול בהפקה הבימתית. בני הדור הראשון, השני, השלישי והרביעי מצאו עצמם מקבלים לגיטימציה מסוג חדש לשפת ההורים ולתרבות ההורים הנשכחת, העיר תטואן הפכה לעיר שמקבלת לראשונה ייחודיות והכרה, והחכתייה, שפתם של אנשי תטואן, החלה להיות מונכחת מחדש, תחת חסות אקדמית. פרסומיה הוציאו לאור, תרתי משמע, את תסביכי הזהות של יוצאי מרוקו הספרדית, הנבדלים מיוצאי מרוקו הערבית, ותוך כדי כך חשפו, כמובן, את פרקטיקת התיוגים והתיוקים של "עדות" ו"תפוצות" אשר גרמו מלכתחילה לשתיקה, לשכחה ולהדחקה שאפיינו את בני הקהילה. פריחתה מחדש של החכיתייה מיתגה את תטואן כמקום מסמן זהות ייחודית וחיובית. התוצאה היא איחוד הקהילה הבסיסית ואפילו הרחבתה באמצעות משתתפים נוספים, הן כאלה שהם בני הקהילה שחזרו פתאום לשורשים והן כאלה שהם משתתפים מזדהים.
ד"ר פינטו-אבקסיס, שכבר למן ההתחלה היתה מה שאנחנו קוראים "חוקרת משתתפת", השתמשה במודע בביוגרפיה האישית והמשפחתית, שהתלכדה עם הביוגרפיה הקבוצתית, והפכה למבוע של מכלול יצירתה. תטואן, עירה האינטימית, הפכה למטונימיה שלה עצמה. העיר הלבנה, ירושלים הקטנה, פתאום הפכה ליש קיים, לעובדה, לנקודה בעלת משמעות על מפת מרוקו.
לשיטת העבודה אשר הביאה לתוצאה הזו אני מכנה בשם מתודולגיית רשת: קווי אורך היסטוריים וקווי רוחב השוואתיים, בעיקר באמצעות הסיפורים האישיים שחותכים את כל תחומי הדיון של המאמרים שכתבה. המטרה היתה לתפוש את המציאות כרצף של סיפורים אישיים, ולהפוך את המסורת המשפחתית לסיפור תרבותי.
וכך היא כותבת במבוא לספר "הטווס":
"שמחה היא לי להציג מחקר שבו שיתפו עמי פעולה מידענים רבים, אשר מפגישה לפגישה עמם חשפו טפח ועוד טפח מזיכרונות החכתייה האבודה שלהם, טיילו עמי בדמיונם ברחובות תטואן, מחוז חפצם, ונתנו דרור לשפה שהוריהם ומוריהם אסרו עליהם לשוחח בה, כיון שהיו צריכים לדבר 'ספרדית של ספרדים'."[3]
הדברים הללו מעידים על תופעה נוספת. שההשתקה של הלשון החכתית נוצרה כבר שם, בתטואן, על ידי אנשי הממסד, והיא רק מחמירה בישראל בשל הזהות המרוקנית שנכפתה על התטואנים. בישראל הם הפכו להיות, שוב, מיעוט בתוך מיעוט. אולם התרבות שזיהתה את עצמה עם השולי, הנמוך והנחות, קיבלה לגיטימציה מחודשת באמצעות פעילות רב-ערוצית. ד"ר נינה פינטו-אבקסיס ידעה לדבר לא רק חכתיה. היא שלטה גם בשפה האקדמית, בשפה הפופולרית ובשפה האומנותית.
למעשה, כלל תוצרי העבודה של ד"ר פינטו-אבקסיס הם ניסיון פרטי שלה לקיים דיאלוג בין מכלול הזהויות שלה: אישה, מזרחית, מרוקאית, ספרדיה, טטואנית, בת, אמא, רעיה, נכדה, חוקרת, דור ראשון בארץ, אשקלונית, דרומית. היא הופכת להיות חברה בקהילה, חוקרת של קהילה, דוברת של קהילה, נציגת הקהילה בשיח האקדמי והציבורי. מבחינתה העיסוק בתרבות התטואנית היה שליחות, מפעל חיים.
בדיוק כשם שמחקרה עוסק בסימון גבולותיו של הסדר החברתי הסימבולי ובסטייה ממנו, כך גם תפישת עולמה. לחצות מתרסים, לאתגר גבולות קיימים, לשבור מחיצות. צר לי על כך שמפעלה מרובה השלוחות נקטע בעודו באיבו. קולה של נינה יחסר מאוד בקרב קהיליית הפולקלוריסטים בישראל. יהי זכרה ברוך.



[1] רשימה חלקית:
"חה חה חה והאירופית: הבדלים מגדריים בשימוש בכינויים בקרב יהודי טיטואן", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 26 (2008), 87 – 110.
"דפוסי הענקת כינויים בקרב יהודי תטואן דוברי החכיתייה", לאדינאר 5 (2009 ), 89 –137.
"Towards the Inclusion of Nicknames in the Genres of Folklore: The Case of Tetuan's Jewish Community", Folklore (2013), 135-154.
"הפירופו כגשר בין תרבויות בטיטואן שבצפון מרוקו", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 30 (2016), 75 – 100. 

[2] הטווס, המגוהץ וחצי האישה : כינויים, הומור ופולקלור בשיח היום-יום של יהודי תטואן דוברי החכתייה, ירושלים: מכון בן צבי 2014, עמ' י"ג.
[3] הטווס, שם, עמ' י"ד.

יום רביעי, 3 ביולי 2019

לצעוק בלחש: על יצירת מרחה מינקו

פורסם לראשונה בשינויים קלים: מקור ראשון, מוסף שבת 21 ביוני 2019
גרסה אלקטרונית: https://www.makorrishon.co.il/culture/147653/




בשבוע שעבר קיימה ברעננה העמותה לחקר יהדות הולנד בישראל אירוע מיוחד לציון זכייתה של הסופרת והעיתונאית ההולנדית היהודית ניצולת השואה מרחה מינקו בפרס    P. C. Hooft ההולנדי היוקרתי לשנת 2019. הפרס ע"ש ההיסטוריון, המשורר והמחזאי ההולנדי פיטר קורנליסזון הופט (1581 – 1647), אשר נוסד בשנת 1947 במלאת 300 שנה לפטירתו, ממומן על יד ממשלת הולנד ומנוהל על ידי עמותה עצמאית, והוא נחשב לפרס הספרותי החשוב ביותר בהולנד.
את מרחה מינקו, כלת הפרס לשנת 2019, אין צורך להציג בפני הולנדים, אולם לישראלים היא כמעט לא מוכרת. הסופרת עטורת הפרסים, ילידת 1920, נחשבת לאחת היוצרות האירופאיות הבולטות במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרה "מרורים: כרוניקה קטנה" הפך מאז פרסומו בשנת 1957 לאחד הרומנים המרכזיים של בני הדור הראשון לשואת יהודי הולנד, עד כדי כך שנוסף לתוכנית הלימודים הכללית ונלמד בבחינות הבגרות בהולנד במשך שנים רבות.
האירוע ברעננה התקיים גם בסמיכות לציון 90 שנה להולדתה של אנה פרנק, בת דורה של מינקו, אשר בדומה למינקו התחבאה במהלך המלחמה באמסטרדם אולם נחשפה ונשלחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, ממנו לא שבה. בניגוד לאנה פרנק, זכתה מינקו להינצל מציפורני הנאצים, ולאחר המלחמה להקים משפחה ולבנות קריירה מפוארת בתחום העיתונאות והספרות. שני החיבורים, "יומנה של אנה פרנק" ו"מרורים: כרוניקה קטנה" נחשבים לשני חיבורי הדגל של שואת יהודי הולנד.
בצירוף מקרים נדיר, למחרת האירוע בישראל, קמה שערורייה בהולנד, לאחר שהתברר שיושב ראש חבר השופטים של ועדת הפרס, מר גיליס דולריין, הוא לא אחר מאשר נכדה של המשפחה ההולנדית שנישלה את משפחתה של מינקו מרכושה במלחמה.
השערורייה הגיעה לידיעת הציבור והתפרסמה בהרחבה בכלי התקשורת ההולנדיים. מר אנדרה בוארס, יושב ראש העמותה לחקר יהדות הולנד בישראל, מסכם את האירועים:  "באותה שנה שמינקו פרסמה את ספרה 'מרורים' יצא לאור עוד ספרון קטן בשם 'הכתובת' ובה היא מספרת שהוריה שנרצחו בשואה אמרו למרחה שהם מסרו את כל תכולת ביתם ודברי הערך למשפחת 'דורלינג' ובקשו ממרחה - אם היא תשרוד מהמלחמה - לגשת לכתובת של אותה המשפחה אחרי המלחמה על מנת להחזיר את הכל. בספרון 'הכתובת' מספרת מרחה ש'בחורה יהודיה' חזרה למקום מגוריה אחרי שניצלה, על מנת לקחת את החפצים. כשנכנסה לחדר הסלון של משפחת דורלינג ראתה את חדר הסלון של הוריה כפי שהיה ערב המלחמה. הגברת דורלינג סרבה להחזיר ולו חפץ אחד. היא סיפרה למרחה שהוסכם שאם הוריה לא יחזרו מפולין כי אז החפצים, הרהיטים ודברי הערך יישארו רכושם של משפחת דורלינג".
עד כאן סיפורה הנוגע לשנות הארבעים. במעבר לשנה הנוכחית מספר בוארס: "אנחנו עוברים ל-2019 וחלוקת הפרס הכי יוקרתי בעולם הספרות של הולנד: כנהוג מתקשר הדובר של חבר השופטים לסופר להודיע על הזכייה ושואל אם היא מוכנה לקבל את הפרס. במקרה זה התקשרו לבתה של מרחה מינקו מפאת גילה של מרחה עצמה. בקשו מהבת לשאול את אמה. וכך עשתה. כאשר הבת ספרה לאמה על זכייתה בפרס, שמחה מרחה עד מאוד. ואז הוסיפה הבת: יושב ראש חבר השופטים יעניק לך את הפרס. שאלה מרחה מינקו אם מדובר ביו"ר הנוכחי בשם 'דורליין'. הבת הנהנה בראשה ואמרה: 'אכן כך. למה?' ענתה מרחה לבתה: 'עדיף לי ולו שלא הוא יעניק לי את הפרס. כי הסבא והסבתא שלו הם 'משפחת דורלינג' בספר שלי'. היו"ר שמע את הסיפור, התנצל בשם כל הנכדים, אמר שהוא ישתדל לבדוק אם נשארו עוד חפצים על מנת להחזירם. הוא הוסיף שהסיפור מבייש את משפחתו גם אם הוא עצמו נולד בשנת 1951."

צירוף המקרים המדהים הזה, והדממה התקשורתית לה זכה בישראל, ממחישים עד כמה תופסת שואת יהודי הולנד מקום מצומצם בתודעה הישראלית. מה בעצם מרבית הישראלים יודעים על אירועי המלחמה בהולנד מלבד סיפורה הנורא של אנה פרנק? "כולנו אנה פרנק. כולנו מרחה מינקו". כך אמרה אחת מהנוכחות בקהל במפגש ברעננה, ניצולת שואה בעצמה. רוצה לומר, היו אלפי ילדים במסתור, כאלה ששרדו ואלה שלא, בדיוק כמו אנה פרנק ומרחה מינקו המפורסמות. סיפורם של ניצולי שואת יהודי הולנד, אנשים שהם היום בני שמונים ויותר, עדיין לא סופר במלואו.
על אף שספריה הרבים של מרחה מינקו תורגמו לשפות רבות, ביניהן אנגלית, גרמנית, איטלקית וספרדית, עד היום תורגם לעברית רק ספרה "מרורים", ואף הוא ראה אור באיחור רב, בשנת 1986, שלושה עשורים לאחר פרסומו בהולנד. הספר תורגם לעברית על ידי שולמית במברגר וראה אור בהוצאת סלומון, ככל הנראה במהדורה אחת ויחידה, ומאז נעלם ממדפי הספרים העבריים. למעט רשימה אחת שנכתבה עליו על ידי גיטה אבינור בשנת 1961 תחת הכותרת "מרור" ולימים כונסה בספרה "בצל הזכרונות: מאמרים בביקורת הספרות" (חיפה 1975), ורצנזיה מאת עירית המאירי ("הזוועה בתיאור מינימליסטי", מעריב, 31 באוקטובר 1986), לא נכתב דבר על היצירה ונדמה שהיא נזנחה ונשכחה בישראל. כיום מצויים עותקים של הספר "מרורים" בספריות האוניברסיטאיות וכן בספריה הלאומית של ישראל ובספרית יד ושם.
מרחה מינקו כתבה את "מרורים", ממש במקביל ליוצרים אחרים בני הדור הראשון המוכרים היטב לקוראים הישראליים: פאול צלאן, פרימו לוי, ק.צטניק, דן פגיס ואהרן אפלפלד. בניגוד לפאתוס של צלאן, לנטורליזם של קצטניק ולסגנון הסימבוליסטי של אפלפלד, בחרה מינקו לעצב את הממואר שלה באמצעות פרוזה מינימליסטית, כפי הנראה בהשפעת מגמות מקבילות באמנות הפלסטית והארכיטקטורה של תקופתה. על אף חוסר אחידות הדעים בדבר המהות והמינון של המינימליזם באומנות, דבר אחד ברור: המינימליסטי אינו "פשוט", "שטחי" או "מוגבל". נהפוך הוא, מינימליזם הוא מסגרת מאתגרת במיוחד כשמנסים לייצר באמצעותו ריאליזם מהסוג שמינקו עושה. שהרי עדות נדרשת דווקא לפרוזה מקסימליסטית מפני שהיא רוצה לשכנע. מינקו מבקשת בניסוי הספרותי שלה לתת עדות ויחד עם זאת להפחית, לצמצם, להוריד את הטון. כך למשל באפיזודה שבה בת השכנים מגיעה ומתחילה לקחת מהבית מכל הבא ליד, והמספרת לא רק שאינה מונעת זאת ממנה, אלא אף מסייעת לה לשאת את כל הציוד:

"אני לא צריכה את המחבט," אמרתי, "את יכולה לקחת אותו."
"אתם בין כה וכה לא משחקים עכשיו טניס, נכון?" אמרה.
עלינו למעלה. בעודני מחפשת את המחבט בארון, חיטטה הנערה בין הספרים שלי. "איזה יופי!" אמרה.
פניתי לאחור. חשבתי שהיא מתכוונת לספר, אבל היא החזיקה בידה חתלתול אבן.
"קחי אותו," אמרתי, "בין כה וכה לא נוכל להישאר כאן עוד הרבה זמן."
"ברצון," אמרה. "חבל שכל הדברים הנחמדים האלה ישארו כאן."
"נכון," אמרתי. "קחי עוד משהו". (עמ' 38 – 39).
צמצום הפרטים המדווחים, תוך המעטה של ביטויי רגשות והימנעות מתיאורי אלימות גרפיים  – מעצימים את השאלות המוסריות שהטקסט מעלה, מפני שהם מחדדים את העובדה שהאירוע הגדול של השואה התרחש בתוך חברה שהייתה לכאורה נורמטיבית, ליברלית והומניסטית ובכל זאת התדרדרה לשפל מוסרי. יש בכך גם להסביר את השיקולים שעמדו מאחורי הכנסתו של הספר לקריאת חובה בבתי ספר תיכון בהולנד, מאחר שלכאורה אינו כולל תכנים קשים ועם זאת, כוחו בדילמות האתיות שהוא מעלה. כך למשל, אחד מסימני ההתדרדרות הוא היעלמותם של הזקנים מבית האבות:

"דודה קאטיה איננה," אמרה. "המוסד ריק."
"לקחו את כל הזקנים?" שאלתי.
אמי הנהנה. נתתי לה את סל הקניות המלא. היא כל כך רצתה לנסוע שוב לטייל, חשבתי כשנכנסתי לחדר המגורים. (עמ' 56).

מינימליזם הוא גם דרך לבטא שתיקה כסימפטום של פוסט-טראומה. בהינתן שהספר נכתב בסמוך לחוויה הטראומטית, ההימנעות של המחברת משחזור מדויק לפרטי פרטים של רעב, פחד, התעללות, כאב פיזי ומצוקה נפשית – מסייע לבניית חומת ביטחון מגוננת מפני שיחזור יתר של הטראומה אך בד בבד הוא אינו מונע מהמחברת לשמש כסוכנת הזיכרון של מי שלא שרדו כדי לזכור ולהזכיר. אחת הסצינות קורעות הלב מתרחשת בפרק "שבת", המתאר את האווירה בעזרת הנשים בבית הכנסת, לאחר תחילת השילוחים הראשונים למזרח:

אמי הניחה את הסידור שלה לידה, על הספסל. היא הביטה נכחה. הנחתי את ידי על זרועה.
"קר מאוד עכשיו בפולין," לחשה.
"אבל היא לקחה איתה בגדים חמים," אמרתי חרש. "התרמיל היה ארוז מראש." אימי הנהנה. (עמ' 49)

באמצעות השימוש בגוף ראשון, מינקו מייצרת ברומן חוויה חזקה של אותנטיות. ריבוי הפערים בין הפרטים המדווחים בלשון שהיא כמעט לקונית, כמעט ללא ביטוי רגשי, ללא ניתוח פסיכולוגיסטי, ללא פרשנות, ללא פאתוס - משרת את הסיפור, כאילו רוצה לומר לקוראיה: זה מה שאני זוכרת, זה מה שאני רוצה לזכור, זה מה שניתן לזכור. את השאר אתם יכולים לשחזר בעצמכם. הטקסט המינימליסטי מזמין את הקורא למילוי פערים אינטנסיבי במטרה לייצר לעצמו את המשמעות, שכן הוא הופך את מה שלא נאמר ללא פחות חשוב ממה שנאמר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הסיפור המיניאטורי בספרות חז"ל ובפרוזה הסיפורית של ימי הביניים פועל על הקורא באופן דומה למדי.
השערורייה הנוכחית סביב הענקת פרס הופט בהולנד היא גם הזדמנות לקרוא למתרגמים מהולנדית לעברית להרים את הכפפה ולתרגם עוד מיצירת מרחה מינקו לעברית, כולל את ספריה האחרונים. קוראי העברית ראויים להיכרות מחודשת עם יצירתה. 

   

יום שבת, 25 במאי 2019

קריאה בספרה של נעמה יונג, כבשת הדבש (פרדס, 2018)





קריאה בספרה החדש של נעמה יונג דומה לעלייה על רכבת הרים שמטפסת מעלה לגבהים ואז צונחת צניחה חופשית מטה והקורא מצוי, בתחושה כמעט פיסית, בין תנועות הנסיקה לגבהים ובין הצניחה לתהומות, כלשונה של יונג: תְהוֹמְרוֹמִיםהֶעָבָר נָעוּץ / בִּי, / אֲבָל יַבֶּשֶׁת / אַבָּאִמָּא / מִתְרַחֶקֶת לְאָחוֹר /לִתְהוֹמְרוֹמִים

בעיקר מרובות בספר נפילות פיסיות, התרסקויות והתנפצויות המקבלות חיזוק מתוך העיצוב הגרפי של הטקסט, עד כדי תחושת פחד גבהים שאוחזת גם בקורא: בַּסּוֹף / הָאֱמֶת / נוֹפֵל / ת / עָלֶיךָ / כְּמוֹ / הַר. למרות זאת, הדוברת אינה מרפה והיא צומחת מתוך הסדקים: סְלָעִים שֶׁנָּפְלוּ עָלַי / הָפְכוּ / אַבְנֵי טִפּוּס / בֶּעָרוּץ / חַיַּי. בקבוצת שירי "מי הקיום" מתגלה פשר השבר: נוֹלַדְנוּ / מֵאִמָּ / א / שֶׁבֶ / ר.

בעדינות רבה, כמעט ברמז, מתגלה סוד ילדותה של הדוברת כבת הדור השני לאמא חרדתית שהיא כל כולה שבר ולאבא שסיפוריו הופכים לסיוטי לילה. הבת מרגישה כמו כבשת דבש, לובשת סוודר פסים סרוג ובכך הופכת לגלגול של כבשת הרש, יוסף ומוזלמן בכפיפה אחת: הָיִיתִי / אֱלֹהִים שֶׁלָּכֶם / שֶׁמֶשׁ / וְכוֹכֶבֶת / מוּגֶנֶת בְּגָדֵר.

לאט לאט נחשפת דמות של בת שאין לה ברירה אלא להפוך להיות גם חתולה וגם נהר נסתר, אך זהו גם מבוע שירתה: אִמָּא רָצְתָה / שֶׁאֶהְיֶה קֻפְסָה / בְּקֻפְסָתָהּ / וַאֲנִי הָיִיתִי נָהָר / נִסְתָּר / עֵץ עֲרָבָה / פֶּרַח בַּר / סֵפֶר שִׁירָה

כבשת הדבש הוא ספר שירה מינורי ועדין שיש בו השלמה עם המצב הקיומי של ילדי הדור השני וצמיחה מתוך התנגדות שהופכת להשלמה ואהבה. בשיר החותם את הספר היא אומרת: מְשַׁלְשֶׁלֶת עֹגֶן מְהַסֵּס / אֶל עֹמֶק / הָאֱמֶת / שׁוֹמַעַת / אֶת הַצְּמִיחָה. כאן, סופסוף, הירידה מטה היא ירידה של התבססות במקום אחד, של סוף לנדודים, של התחלה טובה.




יום שלישי, 19 בפברואר 2019

בשבחם של השוליים

פורסם לראשונה: דבר ראשון 18.2.2019 https://www.davar1.co.il/174294/

אזהרה: זהו פוסט לא חינוכי.
הטור הזה מוקדש לכל מי שאי פעם מירקרו שורות בספר קריאה או בספר לימוד, לכל מי שסימנו בקו משפטים חשובים, לכל מי שכתבו לעצמם רעיונות חשובים בשוליים של הדף, לכל מי שהדביקו מדבקות, קיפלו אוזניים, צבעו, סימנו, כתבו, ציירו אי פעם על ספר (במיוחד ספר שהוא לא שלהם).
הפוסט הזה מוקדש לכל מי שההורים, המורים והספרנים שלו כעסו עליו בגלל שהוא עושה את זה.
הפוסט הזה מוקדש לכל מי שלא מסוגל לקרוא בלי עיפרון ביד.
אליכם אני פונה היום כדי שתדעו:
אל"ף, אתם לא לבד. למעשה, אתם הרוב המכריע.
בי"ת, זה מנהג עתיק יומין, אפילו עוד לפני שגוטנברג המציא את מכונת הדפוס אנשים כתבו, ציירו, העירו, איירו איורים ושירבטו שירבוטים בשוליים של כתבי יד.
גימ"ל, יש לזה שם מדעי. קוראים לזה מרג'ינליה (מלשון: margins, שוליים).

הנה כמה דוגמאות לתופעה הזו שאספתי ברחבי הרשת:

הערות בכתב יד בתוך ספר מהרי"ל, דפוס קרימונה שכ"ו 1566:



סימונים של סילביה פלאת בתוך גטסבי הגדול של סקוט פיצ'ג'רלד:




סימונים של דיויד פוסטר ואלאס בתוך דון דלילו:




והנה משהו שצילמתי בעצמי בספרית הילדים של בית אריאלה לפני שנה ואני מתה לפגוש את הילד (שבינתיים כבר גדל מאוד כנראה) שהיה לו ממש חשוב להביע את דעתו על סיפורי אנדרסן בתוכן העניינים (בקיצור, מבקר ספרות נולד):
תמונה:



הבה נחדד את העניין: אין מדובר כאן בהקדשות על ספרים, או בטיוטות של יוצר על עבודתו שלו עצמו, אלא בסימוני אדם אחד בשולי יצירה של אדם אחר.

במילון אבן שושן פירוש השם "שול" (צורת היחיד של שוליים) היא: קצה, תחתית, סוף, דרך אגב, מקום ריק, מסביב. המילון מלמד שהשוליים הם הדבר המשני לעומת מה שנמצא במרכז, הלא הוא הטקסט. השוליים הם המקום הריק, הם לא כלום. השוליים הם מרחב המעבר אל הדבר הממשי. הפריפריה. האקס-טריטוריה של הדף.
האמנם השוליים הם המקום הפחות חשוב בדף?

תופעת המרג'ינליה מלמדת דווקא שהמקום הריק בשולי העמוד יש לו ערך רב.
מהם השוליים אם לא המקום הריק הקורא לקורא להתערב בו, להתערבב בו, להטביע בו את חותמו? השוליים הם קריאה לפעולה. השוליים הם המקום באמצעותו הקורא הופך את הספר לאישי, פרטי, חד פעמי, ייחודי.
השוליים הם ההזדמנות של הקורא לשוחח עם הטקסט, לשוחח עם המחבר, להיכנס פיסית אל תוך הטקסט ולשנות אותו. השוליים הם ההזדמנות לכתוב מחדש את הטקסט מנקודת מבטו של הקורא. להביע עמדה. ליצור היררכיה אישית בין עיקר לטפל.
ספר שיש לו שוליים מסומנים הוא ספר שחולל שינוי בקורא, שהפך אותו לאקטיבי, שהניע אותו לפעולה. שוליים מסומנים הם חותם אישי. הם מרחב פרטי שהקורא לוקח לעצמו. מה שאחר כך יהפוך את הספר הגנרי למשהו שאין לו תחליף.

עובדה, מרג'ינליות של אנשים מפורסמים הם משהו שיוצר אצלנו עניין והספרים המסומנים של המפורסמים שווים הרבה כסף בזכות הסימונים.

ומה קרה למרג'ינליה בעידן הספר האלקטרוני?
נכון, ניתן לסמן משפטים ולהעיר הערות גם על קובץ דיגיטלי. אבל תודו שזה הרבה פחות כיף.

יום חמישי, 3 בינואר 2019

איך אומרים "חייזר" ביידיש? על הספר 'לצחוק עם לטאות' מאת יעד בירן

פורסם לראשונה: דבר ראשון 1 בינואר 2019 https://www.davar1.co.il/167321/

'לצחוק עם לטאות' הוא ספר שמוציא את היידיש מהנפטלין, מאוורר אותה, מנער אותה, משדרג אותה וממקם אותה על האוטוסטרדה המרכזית של ישראל 2018.
באחת האפיזודות המשעשעות בספר מציע לאון האנרכיסט שהפך את הקומונה בה הוא גר לגלריה (כושלת) לתרבות יידיש: "אם האנשים לא באים לתערוכה שלנו", אמר לאון, "אז נכניס את התערוכה אליהם הביתה. רק פלישה אנרכו-יידישיסטית אל רשות הפרט, אל קודש הקודשים של הבורגנות, עשויה להפר את האדישות הנוראה השולטת בכל" (עמ' 183).
יעד בירן מיישם בעצמו את מה ששם בפיו של לאון ומבצע פלישה אנרכו-יידישיסטית מבריקה אל קודש הקודשים של הבורגנות, קרי: כותב ספר על תרבות יידיש ומשגר אותו ישר לתוך המיינסטרים של שוק הספרים שלנו. בעצם מעשה הכתיבה של ספר כזה יש יותר מקורטוב של חתרנות, בהיותו פועל פעולה חשובה בעולם בהנכחתה מחדש של תרבות היידיש לתוך השיח המקומי. לא ממניעים נוסטלגיים, אלא מתוך תפישת היידיש כתרבות בת קיימא.
'לצחוק עם לטאות' הוא קובץ בן שנים-עשר סיפורים קצרים מקוריים, חדים, המספקים התבוננות משועשעת במציאות ספק ריאליסטית ספק פנטסטית הנעה באודיסיאה מטורפת סביב כל העולם ואף גולשת אל החלל החיצון, אך מחוברת בטבורה אל הישראליות של הכאן והעכשיו.
לכאורה שנים עשר סיפורים נפרדים, אולם למעשה הם שלובים זה בזה ודמויותיהם נעות ביניהם במופעים חוזרים במחול וירטואוזי של אנשים ובמפגשים אקראיים ואקראיים לכאורה עם תרבות היידיש. תהפוכות חייהן של הדמויות מובילות אותן, כל אחת מהן, לחוות מחדש את כישלון ההתקרבות שלהם אל לשון היידיש ואל תרבות היידיש בזיקה אל ההווה של חייהן. הדמויות אמנם נוחלות כישלון, אך הספרות העברית זוכה לתובנות חדשות על עצמה.
הדיאלוג הייחודי שבין העברית לבין היידיש הנרקם באופן מעט שונה בכל אחד מהסיפורים מוביל את הדמויות למצבי קצה פרועים. הספר יוצר מכלול של סיטואציות ואפיזודות, ריאליסטיות או גרוטקסטיות, ממשיות או דמיוניות, משעשעות או מרירות, המציגות את היידיש בהווה, בתל-אביב וירושלים, יפו וקרית אונו. פורנו יידיש, גרפיטי יידיש, חייזרים דוברי יידיש, עבריינים דוברי יידיש, אקטיביסטים חברתיים דוברי יידיש.
התוצאה היא התבוננות רעננה במיתוסים המכוננים של חיינו ובמיוחד במיתוס העבריות החדשה אשר לכאורה נולדה מן הים וכל שאיפתה להתאחד מחדש עם העבריות המקראית והכנעניות של העולם העתיק, תוך שלילת הגולה ותרבותה.
לא צריך להבין יידיש כדי לקרוא את הספר ובכך גדולתו של בירן, שהיטיב לשלב באופן מחושב אך משכנע ביטויים ידיים ותוך כדי דיאלוגים לפרש אותם מתוך עצמם, כאילו רוצה לומר: השפות היהודיות הן חלק מהדי.אן.איי היהודי עד כדי כך שנדמה שכולנו "שומעי יידיש" אם לא דובריה. בכך מרמז הספר שאופציית השילוב, ולא הבידול, היא למעשה זו שהופכת את העבריות והישראליות למה שהן. היא הפיתרון ולא הבעיה.
במלחמת השפות ההיסטורית אמנם ניצחה העברית ניצחון מוחץ, ואולם מבעד לבקיעי עידן שיח הזהויות המאפיין את זמננו מבצבצת מחדש היידיש ומוצאת לה משכן בליבותיהם של אנשים למרות הכל. "רק בשפת אמו יכול להיות האדם עצמו" נכתב על שבר לוח הטין שחקר האשורולוג ד"ר מקס שוסטר בסיפור "גלות המתרגמים" (עמ' 164). סיפורי הספר מציגים את ההתמודדות המחודשת של דמויות בנות הדור הראשון, השני והשלישי עם לשון אבותיהן שהיא לא רק לשון אלא גם תרבות ותפישת עולם ותוך כדי כך שואלות את עצמן שאלות על זהותן המוכחשת והמושתקת. הן מרגישות זרות בעולם, בדיוק כמו החייזרים המאכלסים את הסיפור החותם את הקובץ.
למרבה האירוניה, מרבית מדמויות המשנה של הספר הן פוליגלוטיות או סמי-פוליגלוטיות, כלומר שולטות בשפה זרה נוספת. אין בכך כדי לבטל את היחס המזלזל והמתנשא של העבריות החדשה אל לשונות היהודים הנכחדות, שכן כל הלשונות הזרות מתקבלות בחיוב בתנאי שידיעתן תורמת לביטחון המדינה, במיוחד ערבית מדוברת, ערבית ספרותית, רוסית וכן הלאה. מובן שידיעת יידיש איננה חשובה בהקשר זה, וכך היא נותרת נחלתם של זקנים, ניצולי שואה, מאושפזי בית החולים לחולי נפש או תמהונים אחרים.
על כן הקול היידישיסטי של יעד בירן בספר הוא קול פוליטי ולא נוסטלגי. סיפורי הספר טוענים: היידיש כאן כדי להישאר. גם אם נכחיד אותה, עקבותיה נוכחים. גם אם עקבותיה יימחו, צלקות המחיקה כאן כדי להישאר. שכן השכחת היידיש גובלת במאמץ להפוך למה שאנחנו לא, ומנגד לבטל את מי שאנחנו כן.
על אף רצינות הכוונות "לצחוק עם לטאות" הוא ספר מצחיק ומענג. ההמצאות הלשוניות של בירן, החל מ"המכון לנידחי ישראל" ועד "קיבוץ שדה צברים", עבור דרך העיר המדומיינת "גלופסק"– המפה הגיאוגרפית הנבנית בספר היא אמנם מפה פיקטיבית, אך בתוכה נעה פנורמה של דמויות ישראליות מאוד, משכנעות ומכמירות לב.
אף לשונם המרובדת של הסיפורים, הזרועה ארמזים ליצירותיהם של ברטולד ברכט, יונה וולך, פרנץ קפקא, חיים נחמן ביאליק, אהרן שבתאי, אורי צבי גרינרג, יהודה לייב גורדון, אתגר קרת, מנדלי מוכר ספרים ועוד רבים אחרים הופכים את הטקסט למתוחכם ומרובד, מעשה מחשבת של הרכבה אומנותית ההופכת את הקריאה למענגת ומאתגרת.
"לצחוק עם לטאות" מקבץ יחד סיפורים שופעי הומור ואהבת אדם הדנים ברצינות ובכבוד במקומה של לשון היידיש בחיינו  ובמחירים ששילמה החברה הישראלית על השכחתה האקטיבית.