על "ארץ נוודים"

 

פראן: יש מישהי שחשובה לך במיוחד?

נער: האמת שכן. יש מישהי. היא חיה בחווה עם ההורים שלה. אני כותב לה מכתבים.

פראן: זה דבר חכם לעשות.

נער: אבל אני לא מצליח לכתוב לה על שום דבר שמעניין אותה.

פראן: ומה עם שירה? ניסית לשלוח לה שירים?

נער: לא. אני לא מכיר אף שיר. את מכירה שירים אולי?

פראן: כן. יש שיר אחד. רוצה לשמוע?

נער: בטח.

פראן: בוא נראה אם אני זוכרת אותו נכון.

ואז פראן, גיבורת הסרט "נוודים" מתחילה לדקלם לו את סונטה 18 של שייקספיר. והנער מקשיב לה. ואני מרשה לעצמי להניח שזה השיר הראשון שהוא מקשיב לו באמת בחייו.

מהנה לגלות ששירה, קריאת שירה, דיקלום שירה ממלאים תפקיד משמעותי בסרט המופתי הזה שכולו סביב אנשים שהם לא Homeless אלא Houseless כפי שפראן מגדירה את עצמה. אנשים שהחלום האמריקאי פלט או שהם בחרו להיפלט ממנו, אנשים ונשים שחיים בשולי החברה לא קצת אחרת אלא הרבה אחרת, מפני שהם תובעים לעצמם את החופש – להיות מי שהם, לא להיכנע למכונה הקפיטליסטית, לא להיכנע למסגרות כובלות ואפילו לא למערכות זוגיות ומשפחתיות רק מטעמי נוחות נוחיות ונינוחות. פראן וחבריה מחפשים אחר החופש האולטימטיבי ומוצאים את הפתרון בחיי נוודות שאינם דומים לחיי השוטטות של גיבוריו של ג'ק קרואק "בדרכים" והם ודאי לא חיי מסע או חיי הרפתקאות או חיי תיירות.  נוודות היא ז'אנר מיוחד לעצמו שמתאפיין בתנועה מחזורית במרחב – כפי שנראה היטב בסרט ובמקרה הזה היא תוצאה של משבר כלכלי עמוק.

הפנטזיה של החופש האולטימטיבי של הנוודים בעל כורחם נתקלת במיכשולים של יומיום: גלגל תקול, מחלה, חורף קשה. על הפנטזיה מעיבים גם רגעים קשים של בדידות ולבדיות, במיוחד בלילות. אך דומה שמעל הכל מעיבה מעל חיי הנוודות שאלת הזיכרון והקשר שלו לחיים ושאלת השיכחה והקשר שלה למוות. פראן מתאמצת להחיות בזיכרונה את היקרים לה שכבר אינם בחיים ותוך כך מבינה היטב שכל עוד יש מי שחושב על יש גם מי שחי את. השאלה הזו קריטית במיוחד עבור אנשים שבחרו או נאלצו לחיות לבד וללא רכוש או עזבונות שיוותרו אחריהם. מה יישאר אחריהם ומי יזכור אותם?

סונטה 18 של שייקספיר מנסחת בדרכה את דילמת הזיכרון של פראן עצמה ונותנת לה פתרון: "כל עוד אדם חי ועינו פקוחה, חי השיר ומחייה אותך". התנועה המחזורית בין המשורר-נושא השיר-הקורא היא זו הנותנת חיים לשלושתם: למשורר, לשיר ולקורא – את התובנה הזו מנסה פראן ללמד את הנער. לאומנות יש כוח לפרוץ ולהתעלות מעל עליבות החיים ולתת להם משמעות, לנסח אמיתות גדולות ולאפשר להן חיי נצח, אפילו בזיכרונה של אהובתו בחווה.

כמו המפגש עם הנער הנווד, מפגשיה של פראן עם נוודים אחרים והמחוות הקטנות של רצון טוב ביניהם, מבלי לצפות לתמורה, מבלי לבקש, מבלי לנצל – אלה הם המפגשים האנושיים שמייצרים את כמוסות הזיכרון המשמעותיות ביותר.

 סונטה 18 של שייקספיר בתרגומו של שלמה זנדבנק