הנסיכה על העדשה: הנס כריסטיאן אנדרסן כאקטיביסט חברתי





אין כמו מעשיות עממיות כדי להנכיח ולהנציח מעמדות חברתיים. אמנם בדרך כלל, בהתאם לחוקי הז'אנר, ניצל הגיבור מגורל של עוני ומצוקה ועולה לגדולה (כלכלית) בסוף הסיפור, במיוחד הדבר בולט באוסף המעשיות של האחים גרים – אך אין להתבלבל - הסיפור הוא תמיד בבחינת הגשמת הפנטסיה של המספר והקהל, ואם הפנטסיה היא התעשרות מיידית, הרי שניתן ללמוד מכך הרבה מאוד על מה קורה למי שלא מתעשר במציאות הממשית של החברה המספרת. ואם כדי להתעשר זקוק הגיבור למסייע פלאי (פיה טובה, חתול במגפיים, גמד לילה ועוד) – מה יהא על ההמונים שלא זכו לביקור מגשים משאלות? ההמונים הללו גורלם נחרץ להיוולד ולמות עניים מאוד (הנזל וגרטל נשלחים ליער מפני שאין אוכל בבית).

מעמדות חברתיים הם עובדה קיימת בחברה שמספרת כל כך הרבה סיפורים על מעמדות חברתיים. המעשיות הללו אפילו מצדיקות מעמדות חברתיים: ראו למשל את הדייג ואשתו אשר נענשים בחיי עוני מפני שהגזימו בדרישותיהם כלפי דג הזהב המופלא. והפוך: סינדרלה נישאת לנסיך וחיה חיי פאר ועושר מפני שהיתה טובת לב ונאמנה. ובמילים אחרות, אם אתם עניים זה קרוב לוודאי עונש על משהו, ואם אתם מתעשרים לפתע הרי שזה פרס על מידותיכם הטובות.

עד כאן באשר למעשיה העממית. אך במעשיה הספרותית או האומנותית, כפי שהיא מכונה לעיתים, ניכרים כבר ניצני הסקפטיות והאירוניה אשר עתידים לאפיין את כל הספרות המודרנית המערבית למן מחצית המאה התשע-עשרה ואילך. והמעשיות הספרותיות של הנס כריסטיאן אנדרסן הן סיפורים מן הסוג הזה.

ראו למשל את הסיפור "הנסיכה על העדשה", בתרגום הקלסי של דוד פרישמן:  

ויהי בימי קדם ובן-מלך היה בארץ אשר חשקה נפשׁו מאד לקחת לו בת-מלך לאשה, ואולם רק בת-מלך באמת מלדה ומבטן, אותה יקח ולא אחרת.  ויקם בן-המלך ויסע בארץ לארכה ולרחבה, ויבקש לו בת-מלך אשר כזאת ולא מצא, ויהי הוא מוצא תמיד מכשולים ומעצורים על דרכו.   הן בנות מלכים מצא לרֹב בכל אשר בא, ואולם מי יערב-לו למען ידע כי בת-מלך באמת לנגדו, והוא ראֹה ראָה תמיד ערות דבר.  אז שב אל ארצו ואל ביתו ויהי סר וזעף, כי ערגה וגם נכספה נפשו מאד לבת-מלך באמת. ויהי הלילה, ורוח סערה גדולה ונוראה עברה על פני הארץ, ויהי קולות וברקים בשמים ומטר סוחף נתּך ארצה, ותּחרד כל נפש.   אז נשמע פתאם קול מתדפק על שער העיר, ויקם המלך הזקן וילך לפתוח.   ויהי כאשר נפתחו הדלתות, והנה בת-מלך עומדת לפני השער לבוא העירה.   ובת-המלך נוראה למראה מרֹב מטר ומרוח סועה.   גם שערותיה נזלו מים וגם שמלותיה נזלו מים, ויבֹאו המים וימלאו את נעליה אשר ברגליה ואחרי כן שטפו משם החוצה, והיא אומרת אשר בת-מלך היא באמת. "רק מעט עוד וידענו אם אמת בפיה!" אמרה המלכה הזקנה בלבה, ואולם בשפתיה לא דבּרה דבר, ותקם ותבוא אל חדר-המִטות, ותקח את כל הכּרים ואת כל הכּסתות מתוך אחת המטות, ותּשם עדשה על פני קרקע המטה, ואחרי כן לקחה עשרים מרבדים ותשימן על העדשה, ואחרי כן לקחה עשרים מצעות רכּים המלאים נוצות ותשימן על המרבדים. הנה זאת תורת המטה אשר עליה תשכב בת-המלך הלילה. ויהי בבקר וישאלו את פיה אם ערבה לה שנתה. "הוי מה עֻניתי בלילה!" ענתה בת המלך – "וכמעט אשר לא ראיתי שֵנה בעיני כל הלילה!  אלהים הוא היודע מה זה היה במטתי, ואני הנה שכבתי על דבר קשה מאד, עד אין בי מתם מכף רגל ועד ראש!  הוי מה נורא הדבר!" אז ידעו כלם כי רק בת-מלך באמת לפניהם, אשר הכירה את העדשה מתחת לעשרים מרבדים ועשרים מצעוֹת רכּים המלאים נוצות.  אכן נפש מפֻנקה ומעֻנגה כזאת רק נפש בת-מלך באמת היא! אז לקח אותה בן-המלך לאשה, כי עתה הפעם יָדע אשר נתן לו אלהים בת-מלך באמת, ואת העדשה הביאו אל בית האוצר, מקום שם שכיות החמדה אצורות, והיה אם לא לקח אותה איש משם, וראו אותה שם עיני כל בָּא עד היום הזה. הנה זאת תורת מקרה אשר קרה ואשר היה באמת.

(אוחזר מתוך האתר "פרויקט בן יהודה". http://benyehuda.org/frischmann/andersen_07.html)

הסיפור הקצר הזה אוצר בתוכו את תמצית האירוניה של פשוטי העם כלפי משפחות המלוכה שלהם, ואירופה בימיו של אנדרסן היתה משופעת בכגון אלה.

האם באמת הנערה בת מלך? אם כן, מה עשתה בלילה באמצע סערה לבדה מחוץ לשער העיר? היכן פמלייתה? היכן ממלכתו של אביה? אם לא, כיצד ידעה להבחין שמשהו קשה מפריע את שנתה המעודנת?

האם באמת הגיעה הנערה לביתה של משפחת מלוכה? אם כן, היעלה על הדעת שהמלך הזקן יגש בעצמו בליל סערה ויפתח את דלתות העיר? היעלה על הדעת שהמלכה הזקנה תציע את מיטת האורחת במו ידיה? ואם לא, מיהם האנשים הללו?

ומדוע מבקש לו הנסיך בת מלך מבטן ומלידה לאישה, וכיצד יתכן שלא מצא אחת בכל מסעותיו?  האם מפני שכל מי שפגש במסעו קנה את תארי האצולה שלו או שהוא פשוט מתחזה?

והשאלה החשובה ביותר נוגעת למשפט האחרון של הסיפור: "הנה זאת תורת מקרה אשר קרה ואשר היה באמת". מדוע הזדקק המספר למשפט זה? האם הטלנו ספק באשר לאירועים המדווחים? האם עלינו להטיל בהם ספק והוא רומז לנו לכך?

בדומה לנושאי המעשיות שאספו האחים גרים, אנדרסן טרוד אף הוא ללא ספק בנושאי כלכלה וחברה. סיפורו "מוכרת הגפרורים הקטנה" מסתיים במותה של הילדה הענייה שניסתה לשווא למכור גפרורים בערב חג המולד. סיפורו "בגדי המלך החדשים" מגחיך את המלך הטיפש והתמים וחותר תחת סמכותו.

אנדרסן מעיז להעמיד מול קוראיו ראי ריאליסטי וציני והוא גם מוכן לוותר על אשליית הסוף הטוב כדי לייצר טיעון אקטיביסטי.

*

פינת הפילוסוף:

"מרבית הניסוחים השנונים מבוססים אמנם על המטאפורה, אבל גם על הטעיה מסוימת. שהרי הרבה יותר ברור לו לשומע שלמד דבר חדש, אם מה ששמע מנוגד לציפיותיו" (אריסטו)

*
לקריאה נוספת:

אופק אוריאל, "אגדות אנדרסן בלבושן העברי", ספרות ילדים ונוער ב' (1975/6), עמ' 18 - 24.

ארבל הדסה, "אנדרסן והאחים גרים – שני קטבי תפישת עולם", מעגלי קריאה 10-11 (1984), עמ' 23 - 38.

הדס ירדנה, "עיון חוזר באגדותיו של ה.כ. אנדרסן", ספרות ילדים ונוער ב' (1975/6), עמ' 25 - 28.

נשר חסידה, "ביקורת המלך, החברה והאדם בסיפורי אנדרסן", ספרות ילדים ונוער ג'-ד' (1979), עמ' 43 - 51.

רגב מנחם, "אנדרסן 'רק סופר לילדים'?", ספרות ילדים ונוער ס"ז (1991), עמ' 23 - 30.

   

חולשת הדעת וכוחו של היצר: הסיפור "ר' מאיר ואשת רעהו"

בספרו "ראשית" מעלה מאיר שלו טיעון מרתק באשר לעשרת הדיברות. שלו טוען שתשעת הדיברות הראשונים הם בבחינת ציפיות סבירות מכל אדם באשר הוא אדם: לכבד את ההורים, לא לרצוח, לא לגנוב – כל אלה דורשים אמנם מאמץ והתכוונות, אך ברמת העיקרון אין מניעה שרבים מאיתנו יהיו מסוגלים לחיות חיים שלמים ומלאים תוך כדי קיומם באופן מלא. הבעיה היא הדיבר העשירי: "לא תחמוד". כאן כבר נוצרת בעיה, מפני שאנחנו יכולים אולי לשלוט בהתנהגות שלנו, אך שליטה במחשבות היא דבר קשה מאוד, אם בכלל, וכי הדיבר העשירי הוא זה שהופך את כולנו לבלתי מושלמים. שלו טוען: הדיבר העשירי הוא זה המונע מכולנו לדעת שמילאנו באופן מלא ומוחלט את כל עשרת הדיברות, שכן כולנו חוטאים מידי פעם בהשתוקקות למה שיש לאנשים סביבנו ולנו אין.

לאור התובנה הזו, שהיא מאוד יפה בעיני, אציג בצורה מקוצרת את הסיפור "ר' מאיר ואשת רעהו":

ר' מאיר נוהג היה לעלות בכל שנה לירושלים, ובתוך שכך נהג להתארח בביתם של רעו יהודה הטבח ואשתו, אשר נהגו לארח אותו בכבוד רב. פעם הגיע ר' מאיר שוב לבית חברו, אך מצא שם אשה אחרת. משנאמר לו שהאשה הראשונה נפטרה ותחתיה נשא הטבח אשה חדשה, הצטער ר' מאיר מאוד. האשה החדשה קיבלה מבעלה הוראות מפורטות כיצד עליה לארח את רבי מאיר, ובהיעדרו של בעלה מן הבית היא משקה את ר' מאיר יין ומפתה אותו לקיים עמה יחסי מין בעודו שיכור. משמפציע הבוקר ור'  מאיר מתעורר ואוכל את פת השחרית, הוא תמה לראות את אשת חברו נוהגת עמו אינטימיות יתרה, והיא מבשרת לו שמאחר שבילו יחד בלילה אין הוא צריך להיות נבוך מפניה ואף נותנת סימנים מוצנעים בגופו כהוכחה. ר' מאיר עוזב את הבית בסערה ונוסע אל ביתו של ראש הישיבה, שם הוא מספר לרב את כל קורותיו ומבקש לקבל עונש על מה שעשה לאשת חברו.

*

עד כאן תחילת הסיפור שהועתק והודפס פעמים רבות. אלא שסיומו של הסיפור מעיד על שני ענפי עלילה המתקיימים זה לצד זה במסורת הסיפור היהודית במקביל:

ענף אחד של גרסאות, שמקורו בחיבור ידוע מאוד ושמו "מדרש עשרת הדברות" מסיים את הסיפור כך: הרב מתייעץ ומחליט שכדי לכפר על מעשיו יש להשאיר את ר' מאיר ביער כטרף לאריות. ר' מאיר מקבל עליו את הדין ומובא כפות ליער, אך במשך שני לילות מגיע אליו אריה ולא פוגע בו. בלילה השלישי נוגס הנמר מצלעו אך מותירו בחיים. אז קובע ראש הישיבה שחטאו של ר' מאיר כופר והוא רשאי לשוב לביתו. (להלן: "נוסח האריות")

ענף שני של גרסאות, שמקורו בחיבור ידוע מאוד גם כן ושמו "חיבור יפה מהישועה", מסיים את הסיפור כך: באותו לילה חולם ר' מאיר שאשת רעהו שיקרה וכי הם לא קיימו ביניהם יחסי מין. אז נודר ר' מאיר שלא לשוב עוד לבית חברו לעולם. (להלן: "נוסח החלום")

*

מהו פשר ההבדל בין שני הסיומים?

ראשית, הז'אנר של הסיפור משתנה. "נוסח האריות" הוא ארוך יותר, גולש אל הפנטסיה, ודמותו של ר' מאיר כבעל נס מועצמת שם לנוכח סצינת האריות שלא פגעו בו במשך שני לילות רצופים. לעומת זאת, ב"נוסח החלום" נשמרת עלילה קצרה יותר ונוטה לריאליזם, ודבר חפותו של ר' מאיר נמסר לו באופן קונבנציונלי (לנוכח העובדה שיש בחשיבה היהודית התייחסות אל חלומות כאל דוברי אמת). לפיכך ר' מאיר מוצג ב"נוסח החלום" כאדם שעמד על סף מעידה: אמנם השתכר והסיר בגדיו, אך הלכה למעשה לא נאף וכך שמר על כבודו וכבוד אשת רעהו.

שנית, מהות החטא משתנה. לפי "נוסח האריות" אכן חטא ר' מאיר, גם אם בשגגה. ואשת רעהו היא דוברת אמת. ר' מאיר חטא בניאוף עם אשת איש. איסור זה קיים בתורה והעונש עליו הוא מיתה: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ 10), וכן גם: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל" (דברים כב 22). הסיפור מבחין אמנם בין חטא בשוגג לבין חטא במזיד ולכן מאחר שר' מאיר חטא בשוגג, חטאו נמחל לו על ידי שמים. אף על פי כן יש מקום להענשה העצמית, על שום שלא נזהר במקום בו עליו היה להיזהר וחטאו נובע מתוך כך שלא עשה את כל המוטל עליו כדי להימנע מן העבירה. הסיפור מבטא את המגמה לברר כל מעשה חטא, גם אם נעשה בשוגג, ולא להסתירו. מאחר שר' מאיר התעקש לכפר על חטאו במלוא החומרה, הרי שעל פי תפישת הסיפור חטאו נמחל לו.

לעומת זאת, לפי "נוסח החלום" לא חטא ר' מאיר ואשת רעהו שיקרה. לפיכך מבליט נוסח זה את אופיין של נשים: זדוניות, שקרניות, פתייניות ובוגדניות. והגבר, לעומת זאת, קורבן תמים של הפקרות מינית חסרת רסן על לא עוול בכפו.

*

מיהו ר' מאיר זה? יש מחברים ומעבדים של סיפור זה שמזהים את ר' מאיר עם התנא הידוע בכינוי "ר' מאיר בעל הנס". וכך משתלב הסיפור בסדרה ארוכה ומעניינת של אגדות שנקשרו בשמו של ר' מאיר גדול התנאים בדור הרביעי ותלמידו החשוב ביותר של ר' עקיבא. אחרים, לעומת זאת, טוענים שמאיר זה אינו התנא וטורחים להדגיש זאת בהעתקותיהם.

*

בתלמוד הבבלי מובאת אגדה המספרת על התנא ר' מאיר שלא נתפתה לאישה: פעם אחת התגלה אליו השטן בדמות אישה בראש דקל, ופעם שניה התגלה אליו השטן בדמות אישה בעבר הנהר. בשני המקרים החל ר' מאיר להתקדם אל עבר האישה אך בחצי הדרך התגבר על יצרו. (קידושין פ"א ע"א).

אגדה זו היא חלק מקבוצת סיפורים המצויים בתלמוד ועוסקים בתלמידי חכמים ומיניות ועל כך כדאי לקרוא אצל פרופ' דניאל בויארין בספרו "הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד".

*

אך על דמותו של ר' מאיר מעיב הסיפור הקשה על כך שביקש מתלמידו לפתות את ברוריה אישתו כדי להוכיח לה ש"נשים - דעתן קלה". לאחר המעשה התאבדה ברוריה מרוב בושה ור' מאיר גלה לבבל (רש"י לבבלי עבודה זרה י"ח ע"ב).

והנה הסיפור "ר' מאיר ואשת רעהו" יוצר סימטריה בין ר' מאיר לבין אשתו ברוריה, ששניהם נתפתו לידי ניאוף בשעה של חולשת הדעת, שלא באשמתם, ולפיכך ראוי לו לר' מאיר שלא ילעיז על אשתו במה שהוא עצמו לא עמד.

*

בפולקלור הבינלאומי ידועים סיפורים דומים לזה של "ר' מאיר ואשת רעהו".

בימי הביניים נפוץ באירופה סיפור על נזיר שנדרש לבחור באחד משלושה חטאים: גנבה, ניאוף ושכרות. הוא בוחר בשכרות, שנראית לו העבירה הקלה יותר, אולם משהוא משתכר, הוא חוטא גם בשתי העבירות הנוספות.

סיפור עממי נוסף מספר על אשה המואשמת בניאוף, אך משהיא נזרקת לגוב אריות האריה לא פוגע בה וכך יוצאת לאור חפותה.

סיפור שלישי מספר על נזיר שנתקף תשוקה לאישה וכדי להעניש את עצמו עוזב את תאו והולך לשכב בפתח מאורת אריה כדי שיטרוף אותו, אך האריה מלקקו במקום לתקוף אותו.

כך שהקישור בין מעשה מיני אסור לבין ענישה על ידי השלכה לתוך גוב אריות הוא קישור מוכר ופופולרי בימי הביניים.

*

פינת הפילוסוף

"האם השתחררנו בר מאותן מאתיים שנים ארוכות, שבמהלכן היה צריך לקרוא את ההיסטוריה של המיניות קודם כל ככרוניקה של דיכוי מתגבר?" (מישל פוקו)

*

להמשך קריאה על הסיפור ולרשימת הגרסאות שלו:

ורד טוהר, "ר' מאיר ואשת רעהו", בתוך:  בתוך: סיפור עוקב סיפור: אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, י' אלשטיין וא' ליפסקר (עורכים), כרך ג', הוצ' אוניברסיטת בר-אילן: רמת-גן תשע"ג, עמ' 155 – 180.

האדם, הטבע וכוחו של ה': האגדה על חוני שהתבקש להוריד גשם



סיפורו של חוני הוא סיפור על המאבק בין האדם לבין הכוחות הקוסמיים המקיפים אותו. סיפור על כוחו של הרצון ועל תקווה נואשת של בני אדם למשאב הכי בסיסי: מים. גשם. חיים.

חוני המעגל היה ככל הנראה דמות היסטורית אשר חי בארץ ישראל בתקופת ממלכת החשמונאים במאה הראשונה לספירה והיה ידוע כעושה ניסים. יוספוס פלביוס מזכיר אותו בספרו הידוע "קדמוניות היהודים" וכותב כך: "צדיק אחד חביב אלוהים, חוניו שמו, שהתפלל פעם לאלוהים בשעת עצירת גשמים שיסיר את הבצורת, ואלוהים שמע בקולו והמטיר".

כמאה שנים לאחר מכן, בתוספתא, מופיע גם כן סיפור על חסיד אנונימי המסוגל להוריד גשם בכוח תפילתו: "מעשה בחסיד אחד שאמרו לו התפלל וירדו גשמים. התפלל וירדו גשמים. אמרו לו כשם שהתפללת וירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל ומשקשק רגלו בנחל קדרון אנו (אני) מתפללים (מתפלל) שלא ירדו גשמים, אבל בטוחין שאין המקום מביא מבול לעולם". אם כן, כאן כבר מצב בו יורד כל כך הרבה גשם שהחסיד מתבקש להתפלל כדי להפסיקו. החסיד מנסה להתחמק מתפילה שכזו, שהרי ידוע בהלכה שאין מתפללים להפסקת גשם. הוא מתחמק על ידי הצבת תנאי: אם אדם יושב על חומת העיר ומתחתיו בנחל קדרון כל כך הרבה גשם עד שהוא יכול לשקשק בהם רגליו, הרי שאני מוכן להתפלל תפילה להפסקת הגשם.

גרסה קדומה שלישית אותה נזכיר כאן היא גרסת מגילת תענית, שנחשבת לחיבור ההלכתי העתיק ביותר ששרד בכתב מתקופת התנאים. גרסה זו ארוכה ומפותלת בעלילתה, ולמעשה מבשרת את נוסח העלילה הידוע של סיפור חוני המעגל מוריד הגשם שיתבסס מכאן ואילך בסיפורת המסורתית.

נקרא יחד את הגרסה על-פי דפוס וילנא תרפ"א: מפני שהיה רעבון ובצורת בארץ ישראל ולא ירדו להם גשמים שלוש שנים זו אחר זו והתפללו ולא ירדו גשמים וכיון שראו שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים הלכו להם אצל חוני המעגל אמרו לו התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימקו התפלל ולא ירדו גשמים עד עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב) על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי אמר ריבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו הגשמים יורדים טיפין טיפין. אמרו לו ריבונו של עולם ראינוך ולא נמות כסבורים אנו לומר אין הגשמים הללו באין אלא להתיר שבועתך. אמר להם בני אל תמותו. אמר ריבונו של עולם לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו הגשמים יורדין כמלא פי חבית ושערו חכמים טיפה אחת לוג אמרו לו ראינוך ולא נמות כסבורים אנו לומר אין הגשמים הללו באים אלא להחריב את העולם כולו אמר להם בני אל תמותו. אמר ריבונו של עולם לא כך שאלתי אלא גשמי רצון וברכה ונדבה ירדו כתקנן עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני רוב הגשמים. אמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל עליהם שלא ירדו וילכו להם. אמר להם אין מתפללין על רוב הטובה אלא לכו והביאו לי פר הודיות. הלכו והביאו לו פר הודיות. סמך שתי ידיו עליו והתפלל ואמר ריבונו של עולם ראה עמיך ישראל ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה שאין יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב טובך. כעסת עליהם אין יכולין לעמוד. השפעת עליהן טובך אין יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיהא ריוח. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו הכל לשדה וראו את המדבר שהוא מלא כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני המעגל אתה גוזרני עליך נידוי שאלו היו שנים כשני אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו אמר ליה הביא לי חמין והביא לו הביא לי צוננין והביא לו תן לי אגוזים ונתן לו תן לי רימונים ונתן לו תן לי אפרסקין ונתן לו. עליך הכתוב אומר (משלי כ) ישמח אביך ותגל יולדתך. ואותו היום [שירדו גשמים] עשאוהו יום טוב. לפי שאין הגשמים יורדין אלא בזכותן של ישראל שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו'.

ובכן, בראשית הגרסה מתברר שבצורת קשה בת שלוש שנים גרמה לרעב כבד, אולם פניית האנשים אל חוני מתבצעת רק בחודש אדר, בסמוך מאוד לסיומה של עונת הגשמים בארץ ישראל. חוני מורה לאנשים להכניס את תנורי הפסחים, הלא הם התנורים שישמשו בעוד מספר שבועות לאפיית המצות של פסח, ובכך הוא מפגין ביטחון רב ביכולתו להוריד גשם ואולי אף שמץ של התנשאות כלפי שמים. לאחר מכן עג חוני עוגה, כלומר: מסמן עיגול באדמה סביב מקום עומדו ונוקט לשון שבועה וציווי כלפי שמים בבקשתו לגשם. ואכן, גשם מועט מתחיל לרדת והאנשים דוחקים בו להתפלל שוב. חוני נענה לבקשה והפעם יורדים גשמים עזים כל כך עד שהאנשים מבקשים שיתפלל כדי להפחית את עוצמת הגשם. שוב נענה חוני לבקשה והפעם יורדים גשמי ברכה, אולם ללא הפסק, עד שכל המקומות הנמוכים מוצפים במים והאנשים נאלצים לעלות להר הבית שממקומם מבחינה טופוגרפית בגובה ורק הוא לא מוצף. כשהפעם מבקשים האנשים מחוני להתפלל להפסקת הגשם, מבקש מהם חוני להביא פר הודיה ומתריע בפניהם כי "אין מתפללין על רוב הטובה". אולם הוא פונה לקב"ה ומסביר בפניו שהעם לא יכול לעמוד לא בפורענויות ולא באירועים טובים ואכן הגשם פוסק וכל העם יוצא לשדה לקטוף פטריות.

לכאורה כאן עשוי היה הסיפור להסתיים, כשהבצורת נפסקה ועימה גם הרעב, אולם האידיליה והפסטורליה השורה בסוף אפיזודה זו, בתמונת השמש הזורחת וקטיף הפטריות בשדות מופרת כשמגיע מסר מנשיא הסנהדרין שמעון בן שטח. במסר נאמר שהתנהגותו של חוני היא עבירה הגוררת בעקבותיה נידוי, אולם מאחר שחוני שונה משאר האנשים ביחסיו המיוחדים עם הקב"ה שהם יחסי אב מפנק וילד מפונק, לא יתבצע בו נידוי במקרה זה.

מהי ההתנהגות הבעייתית בה חטא חוני? האם מדובר בנדר שנדר, המבטא סוג של כפייה כלפי שמיים, או שמא הבעיה טמונה במעשה שרטוט המעגל בעפר, שהוא מעשה מאגי פאגאני שלא ברור מנין שאב חוני את השראתו אליו? הטקסט מנסה לרמוז שחבקוק הנביא עשה מעשה דומה ובכך נוצרת שכבת עומק תודעתית היסטורית של הסיפור, אך יש לדייק שחבקוק נשבע שהוא עומד על משמרתו אך מעשה שרטוט המעגל לא קיים אצלו.

אפיזודת שרטוט המעגל זו היא למעשה האפיזודה הזכורה ביותר מתוך כל הסיפור, והיא שסייעה להתקבעות דמותו של חוני במסורת כעושה ניסים עממי, וכאיש בו מתקיימת מצד אחד תמימות ומן הצד האחר נחישות. אף כינויו "מעגל" נקשר למעשה שרטוט המעגל, אם כי הוראת התואר "מעגל" לפי לשון חז"ל היא אדם שמקצועו תיקון גגות וכלי עבודתו הוא מעגילה.

שמעון בן שטח, "האיש הרע" לכאורה בסיפור הזה, הוא נציג הממסד אשר לא רוצה ולא יכול לאפשר סטיות מן הנוהג המקובל, שמא יהפוך חוני דמות חיקוי לבאים אחריו. הופעתו הבלתי צפויה בסוף הסיפור מעמידה בסימן שאלה את התנהגותו של חוני לכל אורך הסיפור ומעוררת חשיבה מחודשת באשר ללגיטימציה של מעשיו. יש לזכור שהאנשים פנו אל חוני, כנראה לאחר שהממסד לא הצליח לפתור את בעיית הבצורת בדרכים המקובלות. וכך הופך סיפור על בצורת לסיפור על עימות בין הממסד הדתי המיוצג על ידי השכלה וידע בתקופת בית שני לבין האדם הפשוט.

עשרות גרסאות נכתבו ועובדו למן גרסה זו של התוספתא ועד המאה העשרים. זוהי אגדה הקשורה קשר הדוק אל ההוויה הארצישראלית ואל חיים חקלאיים בעת העתיקה. הבצורת, הגשמים הלא מאוזנים, השיטפונות, הקישור לירושלים, להר הבית, לנחל קדרון: כל אלה מעצבים אגדת מקום קלאסית שמקבלת חיזוק מתוך דמויותיהם ההיסטוריות של שמעון בן שטח וחוני.

אולם ברבות הימים נשכחת האפיזודה המסיימת את הסיפור ובה איומו של שמעון בן שטח. בגרסאות המודרניות של הסיפור ובעיבודיו לספרות הילדים העברית מושמטת אפיזודה זו. כך הפך הסיפור לאגדה בשבחו של חוני, מבלי שהצל ההלכתי ירחף מעל מעשיו.

ב"ספר תולדות ישראל" שפורסם בשנת תרצ"ו ונערך על ידי זאב יעבץ מנוסח הסיפור כך: "ואיש חכם וסופר מקהילת החסידים היה בדור ההוא, ושמו חוני המעגל, ויצא לו שם בישראל, כי הוא אהוב לאלוהיו אשר לא ימנע ממנו את כל אשר ישאל מאיתו. ויהי בימי שמעון בן שטח ויעצרו השמים ולא היה מטר עד אחרית ימי אדר, וישימו את פניהם אל חוני. ויחג חוג במטהו מסביב ויקרא: לא אמוש מזה עד תת ה' גשם על הארץ. וישמע ה' את תפילתו ויפקוד את הארץ בגשמי ברכה. ויוסף עוד העם לכבדו ולהעריצו ככל אשר כבדו ויעריצו את אליהו הנביא. ושמעון בן שטח והסנהדרין מלאו פיהם תהילתו." תמציתו של הסיפור נותרה בעינה, והיא שרטוט המעגל והורדת הגשם, ובמיוחד שימו לב לשינוי בתיאור יחסם של הסנהדרין לחוני בגרסה זו.

ראו גם את סיומו של הסיפור בגרסת "כל אגדות ישראל" מאת ישראל לבנר: "ותיטב הוראת חוני בעיני ה' ותיקר לו עד מאוד וישב רוחו, ויתפזרו העבים וימדרו השמים, ותזרח השמש ותיחם את כל היקום, ותיבש את הרפש והטיט, וימלא האויר חום ואורה, ותאמרנה הציפורים שירה. ותוציא האדמה דשא עשב, ויחי כל היקום, וירוצו הילדים אל שדה ואחו לצחק, וימצאו כמהין ופטריות אשר עתה זה צמחו מן האדמה, וילקטום ויביאום להוריהם, וירא כל העם. וישמחו ויברכו את הקב"ה הטוב והמיטיב." כאן אנו מפליגים לתוך עולם של פנטסיה בו כל היקום זורח, מעין שיא של התפרצות חיים בטבע אחרי מבול גדול. הילדים הם אלה שרצים לשדות וחיפוש הפטריות הוא בשבילם משחק, ולא צורך של חיים ומוות. ואין כלל זכר לשמעון בן שטח.

בשירה העברית המודרנית מפליגה דמותו של חוני עוד יותר והופכת לדמות אגדית בעלת מימדים אוניברסאליים שמעל לזמן והמקום. חוני הוא איש של קצוות המהלך על הקו הדק שבין האסור למותר  ובין הלגיטימי ללא לגיטימי. חוני הוא אויבם של חכמי ההלכה וחביב העם. ולכן חיבתם של המשוררים נתונה אליו ואל תמימותו. דמותו של חוני בשירה המודרנית אף חוצה מגדרים, ולראייה אסיים בבית מתוך השיר "חוני" של ש. שפרה ("שירי מדבר", 1971):

"חוּגי מעגל וּבַקשִׁי

על הדמעות, כי הדמעות

תִּשְׁחַקנה את הַמַּשְׂטֵמָה"

 *

פינת הפילוסוף.ית:
"האדם הגרנדיוזי זוכה בכל מקום להתפעלות, הוא זקוק להתפעלות זו וכלל אינו יכול לחיות בלעדיה. כל מה שהוא לוקח על עצמו חייב להתבצע בצורה מרשימה והוא אכן יודע כיצד להשיג זאת (שאם לא כן, הוא לא ינסה כלל ליטול על עצמו את המשימה." (אליס מילר)

*

למאמר המורחב:

ורד טוהר, "חוני המעגל מוריד גשמים", בתוך:  בתוך: סיפור עוקב סיפור: אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, י' אלשטיין וא' ליפסקר (עורכים), כרך ג', הוצ' אוניברסיטת בר-אילן: רמת-גן תשע"ג, עמ' 29 – 64.

 *

לקריאה נוספת:

גד בן-עמי צרפתי, "חסידים ואנשי מעשה והנביאים הראשונים", תרביץ כ"ו (תשי"ז), עמ' 126 – 153.

 י' בן-פזי, "'כבן בית' או 'כבן המתחטא על אביו': היבטים טקסטואליים ובין-טקסטואליים בדימוייו המנוגדים של חוני המעגל", חמדעת 5 (2006 – 2007), עמ' 32 – 58.

 י' ברלוביץ, "'שיחות ושמועות מני קדם' – פואטיקה ומתודה בתורת העיבוד של זאב יעבץ", בתוך: יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי (עורכים), סיפור עוקב סיפור – אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, אוניברסיטת בר-אילן: רמת-גן תשס"ד, כרך ראשון, עמ' 203 – 244.

 ש' יניב, "בין ארמז לתשתית – חוני המעגל בשירה העברית בת זמננו", עלי-שיח 25 (תשמ"ח), עמ' 41 – 57.

צפורה כגן, עוגת חוני: דרכה של סטרוקטורה מיתית מספרות האגדה אל הספרות העברית החדשה, בתוך: בעז שכביץ ומנחם פרי (עורכים), ספר היובל לשמעון הלקין, ירושלים תשל"ח, עמ' 489 – 498.

צ' מלאכי, "מעשה חוני במעגילה: התבוננות בסיפור אגדה תלמודי", מהות ל (תשס"ה), עמ' 26 – 31.

 רחל עופר, "בתוך המעגלים ומחוצה להם – חוני המעגל בשירה העברית המודרנית", דרך אגדה ד-ה (תשס"א-תשס"ב), עמ' 231 – 267.

 י' רוזנסון, "מעשה חוני המעגל בהלכה ובהשקפה", טללי אורות ד (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 62 – 75.

 עולמם של חכמים – לדמותם של חכמי ישראל בדורות התנאים, יחידה 2: חוני המעגל, האוניברסיטה הפתוחה: תל-אביב תשל"ז

 Goldin J., "On Honi the Circle Maker: A Demanding Prayer", in: Eichler B. and Tigay J. (eds.), Studies in Midrash and Related Literature, Jewish Pub. Society: Philadelphia 1988.

Susan Last Stone, "Rabbinic Legal Magic: A New Look at Honi's Circle As the Construction of Law's Space", Yale Journal of Law & the Humanities, 17 (2005), 97-123.

  

נפלאות הגורל, אימת המקרה ושרירותיות המזל: על הסיפור "מעשה בעקרב שהיה בנו של אדם הראשון"

 

 

מעשה בחסיד אחד שהיה עשיר מאד וזקן. ולא היה לו כי אם בן אחד ושמו רבי יוחנן. והיתה לאותו רבי יוחנן אשה יפה וצדקת מאד. לימים חלה אותו זקן למות וקרא לבנו וציוהו להתעסק במצוות הבורא ולעשות צדקה תמיד. ונתן לו כל אשר לו. וגם ציוהו וכן אמר לו: בני, כשיתמו ימי בכי אבלך, לך לשוק ושב שם, ער שתראה שום אדם מביא שום סחורה למכור בשוקו ואותה סחורה שתראה ראשונה קנה אותה ואל תניח, ותביא אותה לביתך ותהיה לך למשמרת.

נפטר הזקן והלך לבית עולמו. ויבך אותו בנו שלושים יום. ‏ויתמו ימי בכיתו, ויקם רבי יוחנן ויזכור מה שציוהו אביו. ‏הלך לשוק וישב שם. וראה איש אחר נושא בידו גביע אחד יפה מאד. אמר לו רבי יוחנן: רוצה אתה למכור לי זה הגביע שאתה נושא?

אמר לו: הן.

אמר לו: בכמה?

אמר לו: במאה זהובים.

אמר לו רבי יוחנן: תן לי אותו בששים זהובים. ולא רצה והלך לו.

‏אמר רבי יוחנן בלבו: מה אעשה למצות אבי, אם לא אקנה אותו? קרא אחריו ואמר לו: תן אותו לי וקח מאה זהובים כאשר דיברת.

אמר לו: אם תרצה ליתן שתי מאות זהובים, אתן אותו לך, ואם לא, הניחני לילך לדרכי.

אמר לו: לא אתן לך כי אם מאה כאשר אמרת.

הלך לו.

‏וחזר רבי יוחנן ואמר: בעל כרחי צריך אני לקנותו כמצות אבי. קרא אחריו ואמר לו: קח שתי מאות, כאשר דיברת.

אמר לו האיש: אם רצונך ליתן לי אלף זהובים במחירו, אתנהו לך, ואם לאו, הניחני.

חשב רבי יוחנן בלבו, כן הוא הולך ומייקר אותו תמיד, וצריך הוא לקנותו בעל כרחו משום מצות אביו, מה עשה? הביאו לביתו ונתן לו אלף זהובים במחיר הגביע ויהי לו למשמרת. ופעמים הרבה ניסה לפתוח אותו ולא יכול לפתחו.

‏והיה הדבר לפני חג הפסח, וכשישבו לאכול בליל ראשון של פסח, אמר רבי יוחנן לאשתו: הביאי לי הגביע שקניתי במצות אבי ויהיה על השולחן לכבוד יום טוב!

הלכה הצדקת והביאה אותו. לקחו רבי יוחנן לנסות לפתחו, ויפתח אותו מיד. וימצא גביע קטן בתוך הגדול. ויפתח את הקטן וימצא בתוכו עקרב אחד קטן. ויתמהו מאד. ולקחו רבי יוחנן ונתן לו לאכול ואכלו וירץ סביב צוארו ויחבק לו וינשק לו. וכשהיה שבע, הלך לו ונכנס בתוך הגביע הקטן, וסגר אותו רבי יוחנן וישם הקטן תוך הגדול כאשר בתחילה.

‏ויאמר רבי יוחנן לאשתו: לא לחינם ציוני אבי דבר זהו נאכילנו ונגדלנו ונדע, מה יהיה בסופו.

האכילוהו בכל יום, וגדל העקרב, ולא היה יכול עוד ליכנס בגביע הקטן והיה בתוך הגדול. והלך וגדל מאד, עד שעשה לו רבי יוחנן בית להיות בו, וירד רבי יוחנן מנכסיו, כי העקרב אכל כל מה שיש להם. והעקרב גדל ולא היה יכול ליכנס בשום בית והיה בחצר. וגדל מאד עד שהיה כהר גדול. ולא היה לרבי יוחנן עוד מה ליתן לו לאכול. בכה רבי יוחנן ואמר לאשתו: מה נעשה עוד לתת לו לאכול, כי אין בידינו מאומה, כי הוא אכל כל אשר לנו.

אמרה לו הצדקת: מכור טליתך היום וקנה לו לאכולו ואני אמכור מחר סרבלי ואתן לו לאכול. וכן עשו, ולא היה להם עוד מאומה.

‏ויבוא רבי יוחנן לפני העקרב ויפול לפניו ויבך, ויתפלל אל יי ויאמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, כי נתתי כל מה שהיה לי כדי לקיים מצות אבי, ולא נשאר לי מאומה, ולא אדע מה יש לי לעשות לו, כי אין לי עוד כלום, ואני ואשתי ובני ערומים ויחפים, רעבים וצמאים. פרנסנו, אלהי, כי אתה רחמן וחסיד על כל מעשיך, והודיעני, אלהי ישעי, מה טיבו של זה העקרב שגידלתי ורוממתי, ומה יהיה בסופו.

ויפתח העקרב את פיו ויאמר: שמע אלהים תפילתך ונתן לי רשות לדבר אליך. ידעתי כי עשית לי כל מה שתוכל ולא מנעת עצמך מלהנות לי בכל כוחך. ועתה שאל נא ממני דבר אחד מה שתרצה ואתן לך.

ענה רבי יוחנן: אם כן הוא, למדני כל הלשונות שבעולם. לימדו לו, והיה יודע להבין לשון בהמות ועופות וחיות וכל לשונות שבעולם.

‏[ויאמר העקרב לרבי יוחנן:] ואשתך הצדקת, אשר היתה תדיר טורחת בעבורי וזריזה לשמשני, תשאל ממני דבר אחד מה שתרצה ואני אתן לה.

ותבוא האשה ותאמר לו: אדוני, תן לי עושר גדול, כדי שאוכל לפרנס בעלי ובני ביתי בכבוד.

אמר לה: בואו אחרי והביאו עגלות וסוסים וחמורים וכל מה שתוכלו מבהמות עמכם, ואעמוס אותם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.

וכן עשו. וילכו אחריו, עד שהביאם אל יער אחד ששמו יער דבי עילאי [בבלי, חולין נט, ב] ונכנסו בעבי היער, והתחיל העקרב לשרוק בפיו, ובאו אליו נחשים ועקרבים וכל מיני חיות, וכל אחד ואחד היה מביא לו דורון, כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כשם שמביאין דורון למלך.

ויאמר העקרב לרבי יוחנן ולאשתו: קחו לכם ומלאו אמתחותיכם והעגלות וכל מה שיש לכם, מלאו הכל, כדי שיהיה לכם הרבה, שלא תצטרכו לשום אדם! ויעשו כן.

‏ויאמר רבי יוחנן אל העקרב: אל נא יחר לאדוני ואדברה אליו – הודיעני, מי אתה ומאין באת?

אמר לו: בן אדם הראשון אנוכי, שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ועוף [יבמות סג, א]‏, וכשבא על אמי הוליד אותי; וכן אני הולך ומתמעט בכל אלף שנה עד סוף האלף, ולאחר האלף אני גדל עד סוף האלף שנים אחרות, ולא הייתי בכלל 'ביום אכלך ממנו מות תמות' [בראשית ב, יז].

אמר לו רבי יוחנן: ‏אם בן אדם הראשון אתה, ברכני!

אמר לו: המקום יצילך מן הרעות העתידות לבוא עליך!

תמה רבי יוחנן ואמר לו: מה הן הרעות העתידות לבוא עלי?

ולא רצה לומר לו כלום. ‏נפטר ממנו בשלום והלך לו. ורבי יוחנן שב לביתו.

(חלק א' של הסיפור "מעשה בעקרב שהיה בנו של אדם הראשון", מתוך אתר מס"ע של חוקר הפולקלור ד"ר יואל פרץ: http://folkmasa.org/b/mi_sipurp.php?mishtane=630)

*

בניגוד למסורת השימור וההעברה של הפרוזה העברית של ימי הביניים, שלפיה אנו מוצאים סיפורים רבים חוזרים ונדפסים בכתבי יד ובדפוסים ראשונים, לעיתים בשינויי עריכה ובהקשרים שונים ולעיתים אף בשינויי גרסאות נושאי משמעות, סיפור יוחנן והעקרב הוא אחד הסיפורים הבודדים הידועים לנו שאיננו מאופיין בריבוי גרסאות באמצעות העתקות והדפסות בימי הביניים.

מאחר ולסיפור אין גרסה מדוייקת עברית או אחרת קדומה יותר, עסקו חוקרי הסיפור העברי בניסיון להתחקות אחר מקבילות זרות לסיפור או לפחות השפעות אפשריות. כך אותרו שני כיווני השפעה עיקריים: המוסלמי והנוצרי, בהשפעת שני אפוסים קאנוניים בתרבות ימי הביניים. זו של "אלף לילה ולילה" ממזרח, וזו של "טריסטן ואיזולדה" ממערב. ובכל אופן הסיפור שלפנינו הועתק ככל הידוע פעם אחת ויחידה בעברית בכתב יד שתוארך למאה השלוש-עשרה.

בדומה לסיפורי החיפוש הקלאסיים, ובהתאמה לתיאוריה הפורמליסטית של חוקר המעשיה הרוסי ולדימיר פרופ, גם המניע ליציאה למסע החיפוש של הגיבור יוחנן הוא מניע של חסר: החיפוש אחר הגביע. ואם המוטיב הזה מזכיר למישהו את אגדות המלך ארתור והחיפוש אחר הגביע הקדוש, הרי שאין זה במקרה – מחזור הרומנסות הנוצרי על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול נולד גם כן באותו מרחב גיאוגרפי שבו נולד הסיפור היהודי שלפנינו.

האב המוטל על ערש דווי, אשר במצוותו יוצא יוחנן אל השוק, מתפקד בסיפור כמשלח במושגיו של פרופ. מטלת האב היא זו שמניעה את העלילה, והגביע, כאמור, הוא רק האתגר הראשון, מפני שבהמשך הסיפור יבואו מסעות חיפוש נוספים ואתגרים נוספים.

פתיחת הסיפור בצוואת אב המצוי על ערש דווי ובמאמצי הבן למלא אחר הצוואה כשבסופו של דבר המאמצים הללו מביאים לו שכר גדול – משותפת לסיפורים רבים, ונציין במיוחד את הסיפור העברי המכונה "שלח לחמך על פני המים" ומצוי אף הוא באותו כתב יד בו הועתק אף סיפורנו.

בעקבות קיום הצוואה נכנס לחיי המשפחה העקרב המפלצתי הכלוא בתוך הגביע, בדומה למעשיות מסוג  "הרוח בבקבוק" (331 AT). מעניין לציין שאפיזודת האכלת העקרב וקבלת שכר תמורת הטיפול בו מתאפיינת בדמיון לסיפורים העוסקים בסכנה שבעבודה זרה, כגון: "משפט האדם עם הנחש" ו"מעשה האבן" – אף הם מועתקים באותו כתב יד. אגב, הקישור האסוציאטיבי בין מספר אגדות שהן לכאורה שונות זו מזו ברמת העלילה אך למעשה יש להן תבנית עומק משותפת אופייני לאוספי סיפור אקלקטיים בימי הביניים – מה שמוכיח פעמים רבות שהמונח "אוסף סיפורים אקלקטי" לרוב אינו עומד במבחן המציאות.

בהתאם לקונבנציה העממית, העקרב גומל לבני הזוג הנדיבים על שטיפלו בו: הבעל מבקש לדעת את שפת בעלי החיים (670 AT) כלומר הוא הוא מבקש ידע (ובכך יש הדהוד אל דמותו של שלמה המלך החכם באדם). האישה, לעומת זאת, מבקשת ממון, בדומה לאישה במעשיה "הדייג ואשתו" (555 AT). הטיפוסים הסיפוריים הללו, המוכרים היטב במעשיה האירופית, זכו לסיווג גם באינדקס המוטיפים הבינלאומי של תומפסון כדלהלן: B98 "mythical frog". B216 "knowledge of animal language". B350 "greatful animals". B360 "animals greatful for rescue from peril or death".

*

האלמנט המעניין והמסקרן ביותר בחלק הראשון של הסיפור הוא הגביע שיוחנן רוכש בשוק, שהוא כלי קיבול שהוא גם תכולה, ושל תכולה שהיא גם כלי קיבול עבור אובייקט אחר - העקרב. המורכבות המבנית הזו מעידה באופן סמלי על מציאות מורכבת ומתעתעת ועל תפישה של סוד. מה שנראה במבט ראשון כבעל יעוד מסויים איננו בהכרח כזה, ומהותם האמיתית של הדברים מתגלה רק לקבוצה מצומצמת של בעלי עניין. לכן לא מצליח יוחנן לפתוח את הגביע אלא במועד מסויים, ולכן העקרב לא מגלה את זהותו האמיתית עד שהוא מוצא לנכון לעשות זאת.

בתרבות החומרית העממית מיוצגת תפישה זו על ידי בובת המטריושקה הרוסית, המכונה באנגלית בשם: nesting doll . הבובות המסורתיות הללו מלמדות שהערך של הפונקציה האימהית נוצר מתוך הדיאלקטיקה שבין האם לצאצא, בהיות הצאצא העתק זהה אך מוקטן של אבותיו. ובכל זאת הכינוי של בובת המשחק בשפה מלמד על דקויות הנובעות מתוך תפישות תרבותיות שונות. המילה הרוסית "מטריושקה" מזכירה את mother, כנראה לא במקרה, שכן הבובות נושאות ברחמן זו את זו כמעין שרשרת אינסופית של הולדה, תורשה והמשכיות. לעומת זאת, פעולת הקינון המצויה במילה nesting מעידה גם על פונקציית הטיפול בצאצאים ועל פעולת ביות הנובעת מתוך תפישת הורות רחבה יותר וממושכת יותר.

בסיפור היהודי שכאן בכלל מוסבת פעולת השיכפול ליחסי אב גוסס ובן ממושמע ולאחר מכן ליחסי הבן והעקרב – כולם זכרים. כך הופך הסימבול הנשי הפיזי של הריון ולידה המגולם בגביע המשוכפל - לסימבול גברי של צוואות מילוליות ושל העברת ידע בין גברים. הבן עובר שורה של מבחני חניכה אשר אמורים להכשירו לקראת המאבקים שעוד נכונו לו בהמשך, ומציאת הגביע היא רק התחנה הראשונה בדרכו.

*

 פינת הפילוסוף:
"הילד פוגש שלישיות פאלית בתוך היחסים האדיפליים המעבריים עם האם. ביחסים אלה האם נחוית כאב-בתוך-אם וכאם-בתוך-אב בעת ובעונה אחת. השאלה איזה מאלה מתקיים מעולם אינה נשאלת." (תומס אוגדן)

 *

להמשך קריאה ופרשנות של הסיפור השלם:

Vered Tohar, "Johanan and the Scorpion: A Jewish Medieval Romance", Fabula (2009), vol. 50, Nr. 1/2, pp. 54-66.

 *

ביבליוגרפיה נוספת להרחבה אודות החלק הראשון של הסיפור:

 עמנואל בן-גריון, שבילי האגדה, מוסד ביאליק: ירושלים תש"ל.  

 ז'וזף בדיה, סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד, כרמל: ירושלים תשנ"ז.

 עלי יסיף, כמרגלית במשבצת: קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים, הקיבוץ המאוחד: תל-אביב תשס"ד.

 Mircea  Eliade, Rites and symbols of initiation, Woodstock: Spring Publications 1995.

 Vladimir Propp, The Morphology of the Folktale, trans. By Scott L., Austin: University of Texas Press 1968.

 David Salter, Holy and noble beasts: Encounters with animals in medieval literature, D.S. Brewer: Cambridge 2001.