יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית: קינה על גורלו של הספר הנשכח מלב


עוד רגע קט ושנת הלימודים האקדמית מתנפלת עלינו בסערה וזה בדיוק הזמן להתנצל. התנצלות אמיתית. התנצלות מעומק הלב - בפני כל היוצרים הנפלאים שגם השנה לא כללתי בסילבוס של אף אחד מהקורסים שלי. הבחירה היתה קשה, ההתלבטות כילתה אנרגיה. בסוף נאלצתי להכריע.
השורה התחתונה היא שיש יצירות שאלמד השנה ויש יצירות שלא אלמד. פשוט כך. יש יצירות שאקרא עם תלמידיי וכאלה שלא. למעשה, מתוך כל מה שיש לעולם הספרים העברי להציע, מתוך כל אוקיינוס הטקסטים העצום, נדון השנה בקומץ קטנטן. ים שלם של יצירות ייוותר מחוץ למעגל הדיון. לא בכתב, לא בעל-פה, לא במטלת בית ולא בשיחת מסדרון.
על משקל השאלה הפילוסופית המפורסמת: אם עץ נופל ביער ואיש לא שמע, האם העץ השמיע צליל? אני שואלת האם יצירה נהדרת שנכתבה פעם ופורסמה ונקראה ונכנסה ללבבות אך נשכחה ונזנחה זה מכבר, והיום, אפילו בסילבוס של קורס אקדמי לא שולבה כמוצא אחרון של כבוד, מה מעמדה האונטולוגי בעולם התופעות? מהו מעמדה של יצירה שכבר מאות שנים אין לה קוראים? מהו מעמדה של יצירה שאיש אפילו לא מחפש מפני שאיש כבר אינו מודע לכך שהיא קיימת?
במסגרת מחקריי נדרשתי לא פעם ליצירותיהם של אנשי רוח יהודים נשכחים שאפילו ערך בויקיפדיה אין על שמם. ספריהם מצויים, במקרה הטוב, במרתפי ספריות במחלקת הנדירים. לעיתים אף נסרקו ועלו לרשת כחלק ממאגרי מידע המיועדים למנויים בלבד. לעיתים גם זה לא.   
את דמעתם של היוצרים הללו אני קוראת על דרך המשל בשירו של ביאליק "לבדי":
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה

אכן, יצירות חדשות באות והולכות ודוחקות מן התודעה התרבותית את היצירות הוותיקות יותר. כך היה, כך יהיה.  על אחת כמה וכמה יצירות שחוברו לפני מאות שנים.
במסתו "הספר העברי" ממשיך ביאליק וכותב:
"הרי אי אפשר לייעץ באמת ובתמים את בן דורנו, הקורא סתם, לחטט בידי עצמו ימים ושנים בתוך אותם תלי התלים של הספרות העתיקה והישנה, כדי להוציא משם קב קב ממאה מאה כורים את התמצית היפה והחיונית שיש בהם, את החלק היצירי המשוקע בתוכם. עבודה זו נאה למומחים שמלאכתם בכך ולא לקורא סתם ואפילו מובהק שבמובהקים."
צדק ביאליק. יש ספרים שהם עניין למומחים. אולם גם גדול המומחים לא יוכל לעולם להקיף עם תלמידיו המצויים בראשית דרכם האקדמית את כל ההיצע האדיר של אוצר הספר העברי. מה יעשה המומחה, אם כן? יערוך בחירות כואבות ויכתוב סילבוס לקורס שהוא תוצר של בחירה וצמצום וחוזר חלילה. לא בכדי נאמר כי לספרים יש גורל Habent sua fata libelli (והמקבילה העברית המצויה בזהר לפרשת נשא: הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל).

אכן, הכל תלוי במזל ולעיתים גם בסילבוס של קורס. לדיון בקורס אודות יצירה עשויות להיות תופעות לוואי נפלאות בדמות סקרנות שניצתה, שיחה שהתעוררה, עבודת תיזה שנכתבה, מאמר מדעי שראה אור. תפקידו של המרצה לפתוח את הפתח לתלמידים שעדיין אינם יודעים לשאול ולהתנצל עמוק בלב בפני היוצרים שגם השנה לא יגיע אליהם. אולי בשנה הבאה.

יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

זיכרון, השתקפות והקרבה בספר 'שלג ודובדבנים'

הפעם, פוסט אורח שהוא תקציר של דבריה של אילנה גורודיסקי בערב ההשקה לכבוד הספר 'שלג ודובדבנים', סיפור חוזר, באר-שבע, אוגוסט 2018 .
אילנה קראה את הספר כהדהוד לסיפור חייה שלה, כעולה ממדינה קומוניסטית לשעבר, כילדה כותבת וכאישה בוגרת כותבת הנעה בין שתי שפות ושני מרחבים.
מעניין היה להשוות בין הזיכרונות האישיים שלה (שאת חלקם סיפרה בעל-פה בערב) לבין הזיכרונות הספרותיים הסמי-אישיים העולים מתוך 'שלג ודובדבנים'.   
להלן דבריה המעניינים:
אני מבקשת להתייחס לשלושה עוגנים שזיהיתי בספר: סוגיית הזיכרון, מטאפורת ההשתקפות ונושא ההקרבה.
הספר כתוב כהבזקים לאחור (פלשבקים) מדויקים מאוד של המספרת, אשר מתחברים יחדיו לפאזל שלם, שממחיש את חייה ברומניה הקומוניסטית. ברם, ההבזקים הללו הם מקוטעים וחסרי המשכיות ולא במקרה. ראשית הם מצביעים על נתק רגשי בין הדוברת לבין המקום. שנית, הם מצביעים על טיבו של הזיכרון האנושי, שככל שמתרחקים בזמן, כך הזיכרונות הופכים לממוקדים יותר, אך כמותם פוחתת. כך, כעבור תקופה, דומה שכבר קשה לשחזר את שרשרת האירועים גם אם נדמה שהם צרובים בנו היטב. התוצאה היא שורה של זיכרונות תלושים, כפי שמבנה הספר מדגים.
כך למשל, אם הייתי מתבקשת לשחזר את ילדותי באוקראינה הסובייטית, הייתי יכולה לעשות זאת בתיאורים כלליים מלאים פחות או יותר, אך את הספציפיקציה, הכוללת גם ייצוגים תמונתיים, הייתי עושה רק לאירועים הבולטים ביותר. שהרי תהליך הבלטת או עמעום הזיכרונות מתרחש כולו בתת-מודע והוא אינדיווידואלי. לכן חשיבותם של אירועים מסוימים במציאות הממשית אינה נחשבת אל מול חשיבותם הסובייקטיבית בעיניי, באופן בו אני זוכרת שחוויתי אותם. מפגש מחודש עם המקום, כמו למשל בטיול שורשים, עשוי להציף פרטי זיכרון שנשכחו לכאורה - על אף שהיחס אל המקום השתנה ותחושת הניכור כלפי המקום הולכת וגוברת ככל שאני מתרחקת ממנו בזמן.  
פעמים שהעבר הרחוק שלי מסופר לי על ידי אנשים אחרים והופך לזיכרון. כך מתערבב הזיכרון הפרטי שלי עם הזיכרון הקולקטיבי של המקום בו גרתי, וכל אלה הם חלקים מהפאזל שלי גם כן. לכן, כנראה, בוחרת המספרת לכוון זרקור אל צוענייה בצד הדרך, או אל שכנה אנטישמית הצורחת מחלון, או אל סיפור קמאי ששמעה בילדותה. אלה הן סטיות לכאורה מהסיפור האישי, אך הן מבטאות את העירוב בין הפרטי לקבוצתי.  

הבזקי הזיכרון המרכיבים את העלילה אינם מבטאים רגשות מפורשים ולא במקרה. בחלוף הזמן מתקהה הזיכרון והופך, כאמור לייצוג תמוני. לתמונה יש עוצמה חזותית, היא נצרבת בתודעה, אך היא נקייה מרגש.

בסוף הספר המספרת ומשפחתה עולים מרומניה לישראל. בעצם המהלך, הם – היא לפחות – עוברים שינוי פנימי מהותי. כמו רבים מבין מי שעלו לישראל בין שנות השבעים לשנות התשעים המאוחרות (עד לפני עידן האינטרנט והטרנס-לאומיות שמקלים על התהליך), כך אף היא עוד עתידה לעבור שינוי תודעתי ותדמיתי עמוק. אך העלילה נעצרת כאן, בטרם השלת העור הישן ולבישת העור החדש. למקום ההוא היא כבר לא תחזור, וגם אם תחזור, היא לעולם לא תשוב אל ישותה הקודמת.

אחד השירים שכתבתי,  שנקרא: "על גינה שכונתית", עוסק בתפיסת העבר של מי שהיגרו מברה"מ לשעבר בגיל צעיר בין אם לישראל ובין אם למדינות מערב אחרות, ובו השורות הבאות:

אך ללא חרטה וכאילו ללא געגוע
מביטים לאחור כל אותם ילדי הארגז.
יחסם לעולם שחדל מלהיות כבר רעוע,
רק עולם העתיד נעמד בשבילם במרכז.

היות שהמציאות של רומניה הקומוניסטית והמציאות של ישראל הן כל כך שונות זו מזו, הפוכות למעשה, הגירתה של המספרת גרמה לה להפוך למראה הפוכה של עצמה. לכן הטקסט בנוי כך ששפת העבר (רומנית) ושפת ההווה והעתיד (עברית) משתקפות זו בזו כבמראות הפוכות.  

אחד מהסיפורים הקמאיים שבספר מתייחס בדיוק לסוגיה זו ומבטא אותה באופן מטאפורי. זהו הסיפור על באבא מרתה הנוראית והשחורה שזללה ילדות קטנות ולכדה גם את הפיה היפיפייה ולבסוף מתברר שזו אותה דמות. הנושא כאן אינו מי קדמה למי: באבא מרתה לפייה, או הפייה לבאבא מרתה - אלא עצם ההשתקפות ההדדית זו בזו. שינוי דרסטי בחיי אדם, כגון הגירה, מחייב אותו לאמץ לעצמו דמות חדשה שהיא הפוכה לדמותו הקודמת. המפגש בין שתי הזהויות הוא מפגש בלתי אפשרי מפני שהן מבטלות זו את זו למרות שהן משתקפות זו בזו.

באפילוג מתייחסת המספרת לשני הצבעים המסורתיים של רומניה: הלבן והאדום. היא מייחסת לשילוב זה את הסמליות של בריאות וחיוניות, קור וטוהר, טבע והעצמה. אכן, השילוב הוא חזק מאוד חזותית ואמנותית. אני מייחסת לשילוב זה קונוטציה אחרת. האדום – צבעו של הדם. דם האדם ודם המולדת.

עבורי הדם מסמל את ההקרבה הדרושה כדי לעבור לישות אחרת. כל הסיפורים הקמאיים שבספר עוסקים במישהו שמוקרב למשהו: הכבשה הקריבה את הרועה האהוב שלה, הבנאי הקריב את אשתו. המספרת הקריבה את מולדתה. אמנם מולדת זו היא ענייה, קומוניסטית, אנטישמית, בעייתית כשם שהיא, אך בכל זאת מולדת.


אלמלא היה כאן אלמנט של הקרבה, של משהו שחסר, משהו שדורש השלמה והערכה מחדש, הרי שגם הסיפור כולו לא היה מסופר ומסע השורשים הממשי המוזכר בסוף לא היה נערך. היות שבמעשה העלאת הקרבן משתחררת אנרגיה, אנרגיה זו לעולם חוזרת. לכן רוב המהגרים שהיגרו לארצות אחרות בגיל צעיר מבקשים לנסוע מדי פעם במרחב לארצות המולדת, ולפעמים אף לוקחים איתם את צאצאיהם, על מנת לספק לעצמם את הכמיהה לבית האבוד וגם לנסות להיפגש מחדש עם עצמם, כמו שהיו פעם, למרות שהם יודעים מראש שזה בלתי אפשרי. 

*

אילנה גורודיסקי היא ילדית קייב, אוקראינה (1979). אחת מיוזמות פרויקט היצירה הדרומי "מעת לעט". עלתה לישראל בגיל 11. בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון. כותבת שירה, פרוזה וטורי עמדה. 

יום ראשון, 5 באוגוסט 2018

על ניחוחות של ספרים ישנים ועל תשוקה ארוטית

פורסם לראשונה: דבר ראשון 29 ביולי 2018 https://www.davar1.co.il/140930/


בפסקה נפלאה בסמוך לפתיחת הרומן "סיפור על אהבה וחושך" מתאר עמוס עוז את ריח חדר העבודה של דודו, חוקר הספרות פרופ' יוסף קלויזנר:
"ריח ספרייתו הענקית של הדוד ילווה אותי כל ימי חיי: ניחוחן המאובק והמגרה של שבע חכמות נסתרות, ריח חיי עיון חרישיים ומסוגרים, חיי נזיר כבד-רזים, דומיית אוב מחמירה עולה ונושבת ממעמקי בארות ההגות והחכמה, המיית לחשם של שפתי הוגים מתים, צקון הרהוריהם הסודיים של מחברים שוכני עפר, מגע לטיפתם הצוננת של מאוויי דורות קודמים" (עמ' 59).
עוז לא מדבר כאן על ריח קונקרטי אלא על ריח מטאפורי, ריח החכמה וההרהורים, ריחם המיוחד של חיי ההוגה והנזיר שהם בשבילו כילד, ואולי גם כמבוגר, היינו הך.
כמה פסקאות מאוחר יותר הוא דווקא חוזר לתאר את הריח הממשי הבא אל אפו:
"רק ספרים ודומייה על כל החדר, והריח המופלא, המעובה, ניחוח כריכות עור ונייר מצהיב ועובש דק וכמו הד מוזר של אצות ים וריח דבק כריכות נושן וניחוחות חכמה סודות ואבק" (עמ' 60)
הריח שמתאר עוז כשילוב של עובש, אצות ים, דבק ואבק - הוא, כך מסתבר, נושא למחקרים ולספרי עיון רבים מכדי שניתן יהיה למנות כאן ולמעשה הוא נחקר ומדובר באופן די שכיח בעולם המדע.
מעניין כאן התיאור האסוציאטיבי של הילד שהוא מצד אחד שגור (עובש) ומצד שני מפתיע מאוד (אצות ים? בירושלים?). הריח הבלתי נשכח הוא חלק מזיכרונות ילדותו של עוז, והוא אחד מגורמי המשיכה שלו לחדר המיוחד – משיכה אל המסתורין המגולם בספרים ואל בארות החכמה האינסופיים. הוא מתאר את הריח כמגרה, כלומר מקשר בין ספרים לבין תשוקה – עוד אשוב לכך בסיום הרשימה.

אתר בשם SCIENCE ABC מספק תשובות מדעיות גדולות לשאלות קטנות (והפוך) ומשיב גם על השאלה החשובה: מדוע יש לספרים ישנים ריח שונה מאשר לספרים חדשים? פתרון התעלומה טמון בכימיה של הספר.
כידוע, ספרים עתיקים נושאים ריח אופייני. ריח זה מקורו בחומרים כימיים שהספר משחרר: חומרי הכריכה, חומרי הנייר וחומרי צבע הדיו של הספר מתפרקים באוויר ומייצרים מולקולות נושאות ריח. החומרים הללו, מייצרי הריח האופייני, כבר אינם בשימוש בתעשיית הדפוס בימינו. לכן ספרים "חדשים" נושאים ריח שונה. זה לא שאין להם ריח, הוא פשוט שונה.
מאמר שהתפרסם לאחרונה בגארדיאן על ידי קלייר ארמיסטד מחדש עוד על אבחון גילם של ספרים עתיקים באמצעות ריח:
מתברר שחומרים שונים בהם נעשה שימוש בתקופות שונות בתולדות הדפוס המערבי נושאים ריחות אופייניים שונים לגמרי וכך ניתן ממש לתארך ספרים, או להבדיל, לגלות זיופים.
מה שיוצא מכך הוא שמה שנחשב עבור רובנו כ"ריח של ספר ישן" הוא ריח של ספר בן 80 עד 90 שנה בסך הכל, וזהו ריח אחר מזה המופק על ידי ספר בן 400 שנה למשל.
הריח מהווה אינדיקציה גם להיסטוריה של הספר: האם שכן על אותו מדף מאז הודפס? האם נדד בין יבשות מאופסן במשך חודשים בתוך ארגזי עץ? האם הוטמן במרתפים טחובי עובש או שנארז בשקי בד על גבי בהמות משא? כל אלה יותירו על אותותיהם על ריחו של הספר.
משתנה נוסף אשר משפיע על ריחו של הספר הוא בעל החיים ממנו נלקח העור לכריכה או לדפים. אפילו מקום הגידול של בעל החיים ישפיע על הריח שמדיף הספר. כך למשל, הספרן של ספריית קיימברידג' טוען שהוא מסוגל להבחין באמצעות חוש הריח בין ספר אנגלי לספר איטלקי.
סוגיית הריח אינה פוסחת גם על ספריות שלמות. במחקר שנערך התבקשו אנשים לתאר את הריח שהם מריחים עם היכנסם לספריה. התשובות נעו בין "עץ" ו"אדמה" ל"שוקולד" ו"קפה". החשיבות בממצא זה היא רבה, שכן השאלה היא אם הכניסה לספריה מושכת את המבקר או דוחה אותו – הרבה לפני שהגיע למצב בו הוא בכלל ניגש לספר.
כל אלה מוכיחים עד כמה יש לריח השפעה על היחס שבני אדם מפתחים כלפי מרחבים שונים ועד כמה לריח יש משמעות תרבותית במובן הרחב של המילה. הריח הוא משתנה מעורר משמעות והוא טריגר של רגשות. הריח הוא אופן של קומוניקציה עם המקום.
במכון למורשת ברת-קיימא של UCL מתנהל מחקר שתוצרו הוא "גלגל ריחות היסטוריים". במסגרת המחקר נלקחות דגימות מספרים בני גילאים שונים כדי לגלות את הרכבם הכימי, ובמקביל נאספות תגובות סובייקטיביות של אנשים לריחות שמדיפים הספרים הללו. כך ניתן לקשר באופן מדעי בין תרכובות כימיות לבין מושגי ריח - שקשה מאוד לתאר באופן מילולי. במחקר לקחו חלק בהתחלה ספרנים וכימאים, ואולם בהמשך הצטרפו אליהם גם חוקרי תרבות ואנתרופולוגים, ויחד הם מנסים לנסח במילים את המשמעויות התרבותיות שריחות נושאים עמם.
חפץ או חדר שריחו נתפש "נעים" מעורר בבני אדם תגובה שונה לחלוטין מחפץ שריחו נתפש "דוחה" – ובהתאם לכך נגזר גם היחס של האדם לחפץ או למקום והתיפקוד התרבותי שהחפץ או המקום יקבל בחייהם של אותם אנשים.

היום התעשייה מסוגלת אפילו לשחזר ריחות, וכך בחנויות ספרים (חדשים!) נעשה שימוש בנרות שיש להם מה שנתפש בדרך כלל כ"ריח של ספרייה". הריחות הללו, מסתבר, מפעילים אצל קוראים רבים רגשות נוסטלגיים ומעודדים את המכירות. ממש כך.
הסוד המסחרי המבריק והיצירתי הזה מוכיח שיש אנשים שמסעות השופינג שלהם אולי מעט שונים באופיים, בגלל ההילה האינטלקטואלית האופפת חנויות ספרים בדרך כלל, אך בסופו של דבר כולנו נתונים למניפולציות שיווקיות בשוק קפיטליסטי שכל מטרתו להוציא מאתנו כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן.
אם הגעתם בקריאה עד פה, ומתחשק לכם להתכרבל על ספה כשריח של ספרים ישנים אופף אתכם, מוגש לכם כאן כשירות לציבור קישור לרכישת נר בריח של ספרים ישנים:
אלה שאינם מסתפקים בנר יכולים לרכוש לעצמם גם בושם "בריח של ספריה", כן כן, ממש כאן:
הבושם הזה, אשר הופך את ריח הספר למושא של תשוקה מינית, מזכיר את שירה הנהדר של הסופרת, המשוררת והחוקרת ההודית Tarannum Riyaz ילידת חבל קשמיר:
הדוברת בשיר מחברת בין התשוקה אל הספרים הישנים לתשוקה אל אהובה מאחר ששניהם מעוררים בה אותו זיכרון ריח ולכן גם אותו רגש.

הנה השיר בתרגום שלי לעברית:


יום רביעי, 25 ביולי 2018

מאדאם דה פומפדור ומדעי הרוח

פורסם לראשונה: דבר ראשון 17 ביולי 2018     https://www.davar1.co.il/138142/


באמנות המערבית מאז הרנסנס ועד המאה העשרים צוירו עשרות נשים קוראות. רמברנדט, ורמיר, פיקסו, מאטיס, רנואר, מונה, מאנה, דגה - איש מהם לא פסח על הנושא.
למעשה, הציור הראשון בו מופיעה אישה קוראת מוקדם בהרבה והוא נמצא בחורבות פומפיי. ראו להלן:



אם הציורים הללו משקפים איזו תמונת מציאות, ולו קלושה ביותר, הרי שמי שמטייל במוזיאונים יכול לחשוב לעצמו שמיומנות ידיעת הקריאה היא מיומנות השמורה לנשים בלבד.
אולם האמת היא הפוכה לזה: נשים קוראות צויירו כנושא אקזוטי, דווקא בשל נדירותו.
לכן אישה קוראת בציור קדם-מודרני אינה מייצגת בדרך כלל את עצמה, אלא היא סמל לרעיון גדול יותר.
הצייר פרנסואה בושה (1703 – 1770) הרבה לצייר דיוקנאות של פטרוניתו, מאדאם דה פומפדור (1721 – 1764). בכל דיוקן הוא צייר אותה אוחזת בידה ספר פתוח, יושבת ליד מכתבה מפוארת בחדר מפואר עוד יותר. על אף שבושה התפרסם בציורי העירום הנשיים שלו, את מאדאם פומפדור הקפיד לצייר כשהיא לבושה מכף רגל ועד ראש במיטב בגדיה.
הנה למשל אחד מהם:



בציור זה מאדאם דה פומפדור אמנם אוחזת בספר, אולם אין היא קוראת בו. מבטה נישא קדימה אל הצייר או הצידה, אל איזו נקודה עלומה במרחב. ראשה מופנה גבוה, בהטייה קלה כלפי מעלה. כל כולה אומרת נשגבות וחזון. ברור לכל כי אין זה ציור ריאליסטי הבא לתאר את חיי היומיום של מאדאם פומפדור, אשר, כידוע, היו רחוקים מאוד מהתבודדות בתוך חדרי ספריה דוממים.
הקומפוזיציות של הציורים הללו מתארים פטרונית עשירה אשר מאמינה בכוחו של הידע ובהפצתו. אחיזת הספר מסמלת קריאה. המכתבה שלצידה מסמלת כתיבה. יחד הם מייצגים השכלה, נאורות וקידמה.
אלה הם פורטרטים הבאים להחמיא לפטרונית, ולתאר באופן עקיף את תרומתה התרבותית לעולם. אין היא אינטלקטואלית בעצמה, אולם היא יודעת להעריך אינטלקט אצל הגברים סביבה (כן, גברים בלבד) ולתמוך כספית באנשי הרוח – אשר אף פעם לא היו אנשים עשירים. לא בפריס ולא בכלל.
אלה מתחברים לכך שמאדאם דה פומפדור אכן תמכה בפרוייקט "האנציקלופדיה הגדולה" שערך דני דידרו (שכרכיה ראו אור משנת 1751 ואילך), מראשונות האנציקלופדיות המודרניות, מפעל אינטלקטואלי אדיר אליו חברו כמה מגדולי ההוגים הצרפתים בני התקופה כגון: מונטסקייה, וולטר ואחרים.
הפורטרטים של מאדאדם דה פומפדור, הם תזכורת לכך שאם אין קמח אין תורה. לא אז ולא היום.

יום שני, 9 ביולי 2018

אימת המחשכים של הכתיבה ברבים





פורסם לראשונה: דבר ראשון 14 ביוני 2018 https://www.davar1.co.il/132013/

בסיפור "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" מתאר א.ב. יהושע משורר מזדקן שכוחו עזבו והוא חווה מחסום כתיבה מתמשך שככל הנראה לא יתגבר עליו יותר. כל זאת במקביל לטיפול בבנו בעל הצרכים המיוחדים. היו שראו את זקנתו של המשורר ואת תשישותו הפיסית והנפשית כמסמלים את חילופי הדורות בספרות העברית או את מצבה העגום של החברה הישראלית. היו גם מי שראו בה אלגוריה ליחסי אבות ובנים באשר הם. בין כך ובין כך, שתיקת המשורר משולה למוות קטן.
אם הכתיבה היא כמו ליבידו מתפרץ, הרי שמחסום הכתיבה הוא חוויה מחרידה של אימפוטנציה המעידה על נתק בין עולם המחשבה והדמיון לבין היכולת לבטא אותם כלפי חוץ. הפער בין הרצון לבין היכולת, הפער בין הדימוי העצמי לבין האפשרות לייצר תוצר ראוי.
אין לאדם כותב פחד גדול יותר מזה של מחסום הכתיבה.
במסכת אבות מכונה רבי אלעזר בן ערך "מעין מתגבר". נוח לי להציע שאף האדם הכותב, בניגוד לאדם המשנן, חייב להיות בו משהו מן המעיין המתגבר, שהוא מייצר מתוכו עולמות ורעיונותיו נובעים מתוך עצמו כמו מים חיים, ברצף, ללא הפסקה.
היוונים הקדמונים המציאו לעצמם את מושג המוזה כדי להסביר את מה שהם תפשו כחוויה חוץ גופית שהיא המקור ליצירה. מה שהמקרא מכנה באמצעות הביטוי: "נחה עליו הרוח". כאילו הרוח היא דבר מרחף בעולם באופן תמידי ומידי פעם היא בוחרת "לנוח" בספונטניות וללא שום הנמקה רציונלית על אדם נבחר בר מזל ומיד לאחר מכן ממשיכה בנדודיה אל בר המזל הבא.
לא הדיבור, לא השיחה בחברותא, לא ההוראה, לא הלמידה, אלא דווקא הכתיבה – לא כתיבה למגירה או לעיניו של קורא בודד (בוחן, מרצה) – אלא כתיבה בציבור, טקסט אשר מגיע לידי הבשלה העושה אותו ראוי לפרסום ברבים בבמות ציבוריות (ספר, מאמר, מסה, טור, יצירה בודדת) – היא זו המייצגת את "הדיבור".
האדם הכותב הוא למעשה האדם המדבר.
אדם שכתיבתו מוגבלת מטעמים פוליטיים או חברתיים או אחרים הוא אדם מושתק.
אדם שעדיין לא "דיבר" ברבים, הרי זה מפני שעדיין לא פתח את המגירה.
רובנו לעולם לא נפתח את המגירה. זה לגמרי בסדר.
הכתיבה בציבור מעבירה את הרעיון האישי והגולמי לממד אחר, שהוא הממד המנציח מצד אחד והנתון לביקורת מצד שני. הכתיבה היא משעבדת ומשועבדת. היא מקבעת אבל גם משמרת. היא אף חושפת את הכותב למכאובי גוף ולב.
הגב הכואב מהישיבה המרובה.
כאבי מפרק היד ממאמץ ההקלדה.
העיניים המסונוורות מהמסך המהבהב.
הבדידות מול המקלדת. הו, הבדידות.
הספקות.
המטענים.
זיכרון העבר של האכזבות.
אימת הכישלון. הו, האימה.
כל מי שאי פעם הצליח להגיע לשלב בו הוא לוחץ על מקש ה SEND ושולח לחופשי את יצירתו (יותר נכון, שולח לעורך את מה שהיה יצירתו עד לרגע בו העורך מתחיל לעשות בה כבתוך שלו) – כל אדם כזה חווה רגע של קתרזיס מזוכך.
הרגע הזה אין לו תחליף.

יום ראשון, 1 ביולי 2018

שלג ודובדבנים מאת ורד טוהר: לרכישה

זהו סיפור על מה שמדברים ועל מה ששותקים. על מה שיודעים ועל מה שנמנעים מלדעת.

ידעתי שאני צריכה לשתוק או לספר. בחרתי לספר.

הוצאת ביטאון שירה 2018, 72 עמ'.

לרכישה:

אתר ההוצאה:
http://social-poetry.co.il/books/

בפורמט דיגיטלי באתר עברית:
https://www.e-vrit.co.il/%D7%A9%D7%9C%D7%92_%D7%95%D7%93%D7%95%D7%91%D7%93%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-details.aspx

חנויות ספרים עצמאיות:
הולצר ספרים, יפו 91 ירושלים

ליצירת קשר עם המחברת: vtohar@gmail.com





  

יום ראשון, 17 ביוני 2018

'שלג ודובדבנים' ספר פרוזה דו לשוני בעברית ורומנית מאת ורד טוהר

ספר פרוזה לירית דו לשוני, כתוב בשני קולות: עברית ורומנית.
סיפורה של נערה מתבגרת ברומניה הקומוניסטית בשנות החמישים, ערב עלייתה לישראל.
בין קרעי סיפורים וזיכרונות משולבים סיפורים מהפולקלור הרומני.
זהו סיפור על זהות נשית וזהות יהודית, זיכרון והיסטוריה פרטית, דיבור ושתיקה.

הוצאת ביטאון שירה 2018, 72 עמ'



יום ראשון, 3 ביוני 2018

האם הספרייה היא מבוך מודרני?


או: מה הקשר בין ניווט בתוך ספריות ובין "שלושה בסירה אחת"?

פורסם לראשונה: דבר ראשון 1 ביוני 2018
http://www.davar1.co.il/129767/


כן. כל הספריות הפעילות דומות זו לזו. בכולן תמצאו שורות גבוהות ושוות של מדפים זהים בצורתם ובצבעם. פתח פתיחה ויציאה צנוע יחסית. דממה. לעיתים קרובות המעברים בין המדפים הרבים ייראו שוממים. הם לא באמת שוממים, המדפים רבים מדי.
גובהן של הכונניות, שבדרך כלל עולה על גובהו של אדם ממוצע, גורם לתחושה של כניסה ליער עבות. שלא לומר שחלקנו עלולים ללקות בוורטיגו, מלווה בתחושת קלאוסטרופוביה, שמלווה בצורך עז להתעטש (ספרים, אבק, אבק, ספרים).
בסרטי קולנוע דווקא יש לא מעט ספריות ציבוריות. המראה הגנרי של הספרייה יכול לאפשר די הרבה: להתחבא ("מגרשי השדים") להתאהב ("ארוחת בוקר בטיפאני") וכמובן, המקום המושלם לרתק בו תיכוניסטים בעייתיים ("מועדון ארוחת הבוקר"). רק לעיתים רחוקות משמשת הספרייה בסרטים כמקום שאליו מגיעים ממש כדי לקרוא (הרמניוני גריינג'ר, אלא מי?).
מדוע בנויות ספריות כפי שהן בנויות? התשובה הפרגמטית לכך היא שזוהי הצורה הנוחה ביותר לאפסון מספר רב ככל האפשר של ספרים. מרבית הספריות בימינו סובלות ממחסור חמור במקום אכסון. זה מובן וזה יחמיר עוד בעתיד, על אף תהליכי הדיגיטציה המהירים.
בימי הביניים היה מבנה הספריות שונה, כשמדפי הספרים הוצבו לאורך הקירות והיו נמוכים מאוד כדי לספוג את מעט אור השמש שהגיע מחרכים מוארכים שלימים יהפכו לחלונות. רק מאוחר יותר הוצבו המדפים במקביל זה לזה וצמחו לגובה.
כניסה לספרייה גדולה משולה לכניסה לתוך מבוך. מהי המשמעות הארכיטיפלית של כניסה למבוך?
במיתוס היווני משמשת הכניסה למבוך כמבחן אומץ ומנהיגות. תזאוס נכנס למבוך (מסוג לבירינת) בסיועו של החוט שנתנה לו אריאדנה ומנצח את המינטאור המפלצתי המצוי במרכזו.
בנצרות מסמל מסלול המבוך את חווית הצליינות. הסימבוליות של מבנה המבוך (הממוקם תמיד בגן הארמון או משורטט על רצפת הקתדרלה) מכוונת אל חווית העליה לרגל לירושלים. ההולך בתוך המבוך עובר חוויה רוחנית של חיפוש אחר האל, חיפוש אחר הקדושה, כדי להגיע אל הארה והצלה במסלול ארוך של ריפוי עצמי.
הספרייה היא מבוך שיצרה התרבות האוריינית במכוון. הכניסה לספרייה היא כניסה אל שביל בו הלכו קוראים בעבר וילכו גם בעתיד ולכן זהו מסע של חניכת הקורא. השיטוט בין מדפי הספרייה כדי לחפש אחר ספר מבוקש הופך את הקורא לחלק משרשרת התרבות הגדולה והאינסופית. מבוך המדפים של הספרייה מבליט את קטנותו של האדם אל מול אוצרות התרבות האדירים המיוצגים באוסף הספרים האינסופי. התעיה בין המדפים מייצרת הדרת כבוד. הדרת כבוד מייצרת חוויה רוחנית.
אין להתכחש לכך שבמקביל, כניסה אל ספרייה היא כניסה אל אקס-טריטוריה בלתי ליברלית בעליל, מרחב מובחן במציאות מקבילה בעלת חוקיות פנימית משל עצמה (אסור להרעיש, אסור לאכול, אסור להיכנס עם תיק ועוד כהנה וכהנה איסורים, שיש להודות על האמת, מבריחים קוראים פוטנציאליים רבים).
פעמים גם נדרש אישור מיוחד כדי להיכנס לתוך ספרייה, לעיתים קרובות הדבר כרוך בתשלום. הוצאת "כרטיס קורא" היא פרוצדורה שעשויה להיות מסובכת ואף יקרה. גם הבירוקרטיה, כידוע, משולה למבוך, אף היא מהווה שומר סף אל מול קהל פוטנציאלי.
המבוך הוא תמיד מעשה ידי אדם, ולפיכך האירוניה של התעייה במבוך היא אירוניה של גולם הקם על יוצרו.
ממחיש זאת אחד הסיפורים המשעשעים אודות הליכה לאיבוד בתוך מבוך, כשהשומר בעצמו הולך לאיבוד ולא מצליח לחלץ את האנשים ששילמו במיטב כספם כדי לבקר בו: בספר "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק' ג'רום מספר האריס על חוויותיו במבוך השיחים של המפטון קורט (שהפך למבוך מאוד מפורסם ומתוייר בעקבות הספר):
"האריס שאל אותי אם הייתי פעם במבוך בהמפטון קורט. הוא אמר שהוא עצמו הלך פעם כדי להראות למישהו את הדרך. הוא למד אותה במפה והיא נראתה לו כל כך פשוטה ובקושי שווה את שני הפני דמי הכניסה. האריס אמר: בוא סתם ניכנס לרגע פנימה רק כדי שתוכל להגיד שהיית פה. אבל זה פשוט מאוד, ממש שטות לקרוא לזה מבוך. סמוך לכניסה הם פגשו כמה אנשים שהסתובבו שם כבר כשלושת רבעי שעה ונמאס להם. האריס אמר להם שהם יכולים להצטרף אליו אם הם רוצים. הם הודו לו והלכו אחריו. בדרך הם אספו עוד כמה אנשים שרצו כבר לצאת, והמשיכו כך עד שכל המטיילים שבמבוך הצטרפו אליהם.  אנשים שאיבדו כל תקווה שאי פעם יצאו מזה, או שיראו שוב את בתיהם וחבריהם, אספו כוח למראה האריס וחבורתו, והצטרפו לתהלוכה ובירכו אותו."
אבל אז גם האריס בעצמו הולך לאיבוד והם מחליטים לקרוא לשומר:
"האיש בא וטיפס בסולם וצעק להם הוראות מבחוץ. אבל כולם כבר היו מבולבלים ומסוחררים כל כך שלא היו מסוגלים להבין את ההוראות, כך שהשומר אמר להם לעמוד ולהישאר במקומם ושהוא יגיע אליהם... לרוע מזלם השומר היה צעיר וחדש במקום, ולא הכיר היטב את המבוך, וגם הוא הלך לאיבוד...
ובכן, גם השומר החדש הלך לאיבוד. איך בכל זאת יצאו כולם מהמבוך? פשוט מאוד, קוראים לשומר הוותיק:
"הם חיכו עד שהשומר הזקן סיים את ארוחת הערב שלו וחילץ אותם משם". (על-פי מהדורת אריה ניר 2002, תרגם דני קרמן).
שומר המבוך של המפטון קורט נמשל לשוכני הקבע של הספרייה.
אין אדם שלא ישב לתומו לעבוד בספרייה של אוניברסיטה כשלפתע הגיח מישהו מאחוריו ושאל: "סליחה, איך יוצאים מפה?"






יום ראשון, 20 במאי 2018

נסיכות דיסני והאסתטיקה של הספריה


פורסם לראשונה: דבר ראשון 9 במאי 2018 
http://www.davar1.co.il/125402/


תחושת ההלם, שלא לומר עונג, האוחז בחלקנו למראה חדרים עמוסים בכונניות ספרים היא, למען האמת, בלתי מוסברת עד תום. ניסיתי פעם לבדוק אם פטיש לספרים מוכר רשמית כהפרעה, הדעות בעניין זה חלוקות.
דווקא בעידן בו הספר המודפס עובר לפורמט דיגיטלי, כשניתן לכווץ אלפי ספרים לתוך מכשיר קינדל אחד בגודל 6 אינץ', ונדמה כאילו אין יותר צורך במדפי ספרים, עושה רושם שהאסתטיקה של הספריה עדיין ממשיכה להלך עלינו קסם, היום יותר מתמיד – אולי בשל ההילה הנוסטלגית האופפת תדיר חפצים שעולה החשש לגביהם שהם עלולים לעבור מן העולם.
ספריות בעלות עיצוב פנים מיוחד הפכו במאה העשרים למקור עלייה לרגל של תיירי ספרים נלהבים: ספריית הסורבון בפריז, הספרייה הלאומית של וינה, ספריית טריניטי קולג' בדבלין ואפילו הספריות הציבוריות היפהפיות של ניו יורק ובוסטון – כל אלה ועוד הפכו לאורחות קבועות ברשימות רשת כגון: "עשר הספריות היפות בעולם" או: "חמש עשרה הספריות בהן חייבים לבקר".  
אנחנו לא רק מבקרים בספריות קיימות אלא ממשיכים לעצב לעצמנו כאלה. די לפתוח באופן אקראי את הפינטרסט או האינסטגרם תחת ערכי חיפוש כגון home libraries ואצל בלוגריות עיצוב מרובות עוקבים כגון Amber Lewis ויוטיובריות כגון Angelina Ruth כדי להיווכח עד כמה פוסטים המוקדשים לכונניות ספרים וחדרי ספריה הם חלק בלתי נפרד מתרבות עיצוב הפנים של ימינו וחלק מהאסתטיקה של הבית במערב.
כונניות עמוסות ספרים מבטאות מחויבות ארוכת טווח בעצם תביעתן לאיבוק, מיון וסידור תדירים. הן גם מבטאות השקעה כספית ויכולת פיננסית או לפחות מצביעות על סדרי עדיפויות כלכליים. ספריות הן גם, כידוע, זללניות של חשבונות ארנונה, לעיתים הן אפילו מקור לסכסוכי יורשים.
אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת התשואה שכונניות ביתיות עמוסות ספרים מגלמות: הן משדרות אלגנטיות שקטה, מרמזות על נכסי הון תרבותי המיוצגים באמצעות כריכות מטופחות. הן מלמדות על חכמת איסוף כריטואל עתיק יומין והופכות את הקורא לחלק מקהילה עצומת ממדים של כל בעלי אותו ספר לדורותיהם.
המסתורין של הספריה והעוצמה התרבותית המקופלת בה היו קיימות כבר למן העת העתיקה, עת הוטמנו חיבורים נדירים מועתקים על מגילות קלף מגולגלות בתוך תיבות עץ כבדות. מאוחר יותר, הוחזקו קונטרסים יקרי ערך כרוכים בחדרי מנזרים בעלי מנעולים כבדים. כבר אז נוצרה האבחנה בין אלה היכולים להרשות לעצמם להחזיק בספרים לבין אלה שלא.
נסיכות סרטי דיסני הענוגות, החל משלגיה (1937) עבור דרך סינדרלה (1950) ועד היפהפיה הנרדמת (1959) דווקא לא התפארו באוספי ספרים מפוארים, לא הן ולא בני זוגן. ספק אם מי מהן ידעה בכלל לקרוא, בכל אופן לא על פי העלילה וגם לא בתיאור מרחבי המחייה שלהן.
שלגיה היתה עסוקה בבישול ואחזקת ביתם של שבעה גמדים מזדקנים. סינדלה הועסקה בכפייה בעבודות בית בזויות ומלכלכות במיוחד אצל אמה החורגת המרשעת. היפהפיה הנרדמת עסקה במלאכת הטוויה עד ששקעה בשינה עמוקה. לשלושתן מותניים צרים ושפתיים אדומות, סגולה למציאת חתן מסוקס ועשיר שדם כחול זורם בעורקיו.
לעומתן, בל, גיבורת "היפה והחיה" (1991) עשויה מחומרים אחרים. אולי בשל העובדה שהיא כבר עוצבה ברוח סוף המאה העשרים. בל היא אמנם יפהפיה מקומית, כצפוי, אך היא תולעת ספרים חולמנית העסוקה בקריאת ספרים ומתעלמת ככל שביכולתה מגברים טיפשים, בורים ועילגים כגון סבסטיאן הנלהב, יפה התואר, מחזרה הבלתי נלאה.
בהגיעה אל ארמונו של "החיה", היא מתרשמת עד עמקי נשמתה מהספריה המפוארת שלו ולמעשה שוקעת בקריאה אובססיבית המשכיחה ממנה שהיא אסירה של יצור מבהיל מרובה סודות.
במובנים מסוימים ניתן לומר ש"היפה והחיה" הוא שיר הלל לקריאה ולאיסוף ספרים ולאנשים שמשקיעים את זמנם בקריאה ואיסוף. בל חובבת הקריאה מתאהבת בחיה כשהוא מציג בפניה את הספרייה הביתית שלו. היא מתוודעת לפן האינטלקטואלי שבאישיותו וזה מה שמאפשר לה להתעלם מצורתו החיצונית המבהילה ולהתייחס לפנימיותו, לאישיותו – ובכך למצוא בו נפש תאומה ובן זוג הראוי לה.
אם נתעלם לרגע מהפערים המגדריים שהסרט בונה: הגבר הוא בעל הספרייה האמיד והאישה הפשוטה אך הנבונה הנקלעת לספרייתו מוצאים שפה משותפת בתוך מיקרוקוסמוס סגור שבלעדיו אין לזוגיות שלהם סיכוי, הרי שהאהבה המשותפת ששניהם חולקים למילה הכתובה ולנוכחות הפיסית של הספר, מהווה פוטנציאל לקשר עמוק ומשמעותי יותר מאשר קשרי הזוגיות בסרטי הנסיכות המוקדמים יותר. נתעלם גם מתסמונת סטוקהולם שהסרט מאושש. זה נושא לפוסט אחר.
נוכחות הספרייה כמקדם רומנטי היא המצאה של אולפני דיסני, שכן הגרסאות הכתובות של המעשייה האירופית עליה מבוסס הסרט (שהועלתה על הכתב בצרפתית באמצע המאה השמונה-עשרה אך יש לה מקורות קדומים אצל אפוליאוס במאה השניה וסטפרולה במאה השש-עשרה) לא כוללות כלל פרט עלילתי חשוב זה.  
הוספת הספרייה כאלמנט מרכזי בעלילת "היפה והחיה" מעידה על דיסני יותר מאשר על בל והשובה-מאהב שלה. שכן ברור שנעשה כאן ניסיון לעצב דמות נשית מעודכנת וקשר זוגי בריא יותר (לכאורה) מאלה שהוצגו בסרטי הנסיכות המוקדמים.
התוצאה מעידה על האופן שבו תפשו אולפני דיסני גיבורת סרט אנימציה שלא תעורר מחלוקת ולא תציג נשים באופן מחפיץ. אהבת הקריאה היא ההלבשה "המודרנית" "הפמיניסטית" שקיבלה בל, נוסף על מותניים צרים ושפתיים אדומות כמו אחיותיה הנסיכות הוותיקות, על זה החברים בדיסני לא יכלו לוותר.
קריאת ספרים ואחזקת ספריה מפוארת הופכים, אם כן, לסממן פמיניסטי, וכל זה מתרחש בעיצומה של מהפיכה דיגיטלית שחווים צופיו הצעירים של הסרט מאז ועד היום.
הערת אגב לסיום, הספריה שהיוותה השראה לספריה המצויירת בסרט היא ספריית Stift Admont באוסטריה ולהלן צילום שלה, אשר צולם על ידי Jorge Royan:






By © Jorge Royan / http://www.royan.com.ar, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=15881898

הצילום נלקח מתוך ערך הויקיפדיה של ספרית המנזר:



יום שלישי, 8 במאי 2018

על המושג ביוגרפיית קריאה ועל מטילדה מאת רואלד דאל


(פורסם לראשונה: דבר ראשון 1.5.2018 )
http://www.davar1.co.il/123901/

כן, יש כזה דבר שנקרא ביוגרפיית קריאה. ביוגרפיית הקריאה היא סך כל הספרים שאדם קורא במהלך חייו. כל ספר בזמנו ובשעתו, כל ספר פוגש את האדם בגיל אחר ובמצב רגשי שונה. איריס פרוש משתמשת במושג זה כדי לציין את מרכיב הקריאה בחייו של אדם בספרה: "נשים קוראות" (עם עובד 2001).
ביוגרפיית קריאה נוגעת להיבטים רבים של קריאה. באיזו שפה קורא הקורא ומהו היחס בין שפת הקריאה לשפת הדיבור במקום בו הוא חי? באילו נסיבות מתרחשת הקריאה? באילו הקשרים? עד כמה ספרות זמינה לקורא וכיצד? האם חוויות הקריאה של הקורא מתועדות או מדווחות באופן כלשהו?
אני מבקשת להניח כאן הנחת יסוד בלתי מדעית בעליל: זהותו של אדם מתעצבת באמצעות ביוגרפיית הקריאה שלו.
במילים אחרות: אמור לי מה קראת ואומר לך מי אתה. אמור לי מה אתה קורא ואומר לך מי אתה עתיד להיות.
וגם: אמור לי כמה ספרים קראת. אמור לי אילו ספרים קראת מספר פעמים שוב ושוב. אילו ספרים התחלת לקרוא וזנחת. אמור לי אילו ספרים מונחים על מדפייך, איזה ספר מונח למראשותייך ברגעים אלה ממש. איזה ספר קראת ומסרת לאחר ואיזה לא תמסור לעולם. איזה ספר נחקק בזיכרונך עד כדי יכולת לדקלם ממנו אפילו לאחר זמן רב, איזה ספר קראת ושכחת שקראת.
אינטואיטיבית אני מציעה שסך כל מה שקראת, סך כל מה שנחקק בך מתוך מה שקראת, מביא אותך להיות מי שאתה.
ההנחה שמעשה הקריאה מעצב זהות מטילה אחריות רבה על המילה הכתובה. היא יוצרת אבחנה ראשונית בין אנשים שונים שקראו במהלך חייהם ספרים שונים, וכמובן מבדילה בין אלה שנוהגים ואוהבים לקרוא לבין אלה שלא. היא מבדילה בין אלה שהקריאה זמינה להם, לבין אלה שנדרשים למאמץ רב כדי להשיגה. במובן הרחב והמופשט ביותר היא מבחינה בין יודעי קרוא לאלה שלא זכו לרכוש מיומנויות קריאה. לצערנו יש כאלה בעולם גם בימינו.
עד כאן באשר לקורא הממשי. ומה באשר לגיבורי הספרים שאנו קוראים?
לעיתים המחבר יוצר גם לדמות הספרותית שלו ביוגרפיית קריאה, כדי להשתמש בה כאמצעי איפיון וכדי לתאר באמצעותה מהלכים מאוחרים יותר בנפשה. כך יוצרות ביוגרפיות קריאה של דמויות ספרותיות מבדה כפול: הדמות הבדויה קוראת ספרים לא בדויים שיש גם בהם דמויות בדויות. הקורא בעולם הממשי מתוודע לדמות ספרותית שקוראת סיפור על דמות ספרותית אחרת. במקרים כאלה מתלכדת ביוגרפיית הקריאה של הקורא הממשי עם ביוגרפיית הקריאה של הדמות בספרו.
מטילדה, גיבורת ספרו של רואלד דאל, קראה כבר בגיל ארבע את הספר היחיד שמצאה בבית, "בישול מהיר". כשהיא מגיעה לראשונה לספריה הציבורית של הכפר, היא מבקשת מהספרנית שתכוון אותה לאגף ספרי הילדים, בו היא קוראת את כל הספרים מהראשון ועד האחרון. לגברת גורי, הספרנית הנדהמת, היא מספרת שהספר שהכי אהבה הוא: "סוד הגן הנעלם".
אז היא מבקשת מהספרנית: "הייתי רוצה ספר ממש טוב, מאלה שהמבוגרים קוראים". לאחר התלבטות, מציעה לה הספרנית לקרוא את "תקוות גדולות". תוך חצי שנה, מספר לנו דאל, סיימה מטילדה לקרוא לא רק את "תקוות גדולות", אלא גם את הספרים הבאים: "ניקולס ניקלבי", "אוליבר טוויסט", "ג'יין אייר", "גאווה ודעה קדומה", "טס", "הטחנה על הנהר פלוס", "אל תיגע בזמיר", "קים", "האיש הבלתי נראה", "הזקן והים", "הקול והזעם", "ענבי זעם", "בדד", "סלע ברייטון" ו"חוות החיות".
כשמטילדה הקטנה מספרת לגברת גורי על חוויות הקריאה שלה היא אומרת: "הסופר שקראתי עכשיו, המינגוויי, אמר המון דברים שאני לא מבינה. בייחוד על נשים וגברים. אבל בכל זאת אהבתי את הספר. בגלל האופן שהוא מספר, אני מרגישה כאילו אני ממש נמצאת שם, ומסתכלת איך הדברים קורים".
על כך עונה לה גברת גורי: "סופר טוב תמיד גורם לך להרגיש כך. ואל תדאגי אם יש דברים שאת לא מבינה. פשוט שבי לך ותני למילים לזרום סביבך, כמו מנגינה". (צוטט על-פי מהדורת זמורה-ביתן, ספריית מרגנית, 2000. תרגמה יעל ענבר).
אם "הבישול המהיר" אפיין את הוריה המזניחים של מטילדה, הרי ש"סוד הגן הנעלם" מרמז לתיקון שהיא עוברת בספריה הציבורית, תחת השגחתה הטובה והמיטיבה של הספרנית הנדהמת. הספריה היא "הגן הנעלם" בחייה של מתילדה, הנה נמצא לה המפתח אליו, והיא זו שמאפשרת את היווצרות "התקוות הגדולות" שלה עצמה לעתיד טוב יותר בבית אחר. מה שאכן מתממש בהמשך, אצל הגברת מרשמלו שאף היא אוהבת לקרוא כמובן.
ביוגרפיית הקריאה של מטילדה, הדמות הספרותית, קורצת אל מחוץ לדפי הספר אל קוראיו. הנה כי כן, כך – באמצעות מטילדה- מגיש רואלד דאל לקוראיו הממשיים רשימת המלצות לקריאה. כל מי שאהב את מטילדה הספרותית והזדהה עמה, ודאי ירצה להיעשות דומה לה. אולי אף ילך לבקש לקרוא את הספרים אותם קראה היא.
מטילדה הדמות הבדויה קוראת ספרים ממשיים ומכוונת אליהם באופן מפורש. בכך היא מאפשרת גם לקוראים להגיע אל אותם הספרים עצמם. פעולה זו מחברת בין הבדיון לבין הממשות ומלכדת בין מטילדה לבין הקורא. לא רק שהספר "מטילדה" עצמו הופך לחלק מביוגרפיית הקריאה שלו, אלא גם ביוגרפיית הקריאה של הדמות הבדויה מתלכדת עם מה שעשוי להרכיב את ביוגרפיית הקריאה של הקורא הממשי.

יום שבת, 21 באפריל 2018

כשיוהאן גוטנברג פגש את שלמה אבן גבירול: השפעת הדפוס על הסיפור העברי


(פורסם לראשונה בנוסח שונה מעט באתר ייצור ידע של ד"ר פנחס יחזקאלי 
בתאריך 26 במרץ 2018)





אנו נמצאים כיום בשיאה של מהפיכת דיגיטציה, היא מהפיכת המידע השלישית בתולדות התרבות המערבית. לפניה התרחשה מהפיכת הדפוס, היא מהפיכת המידע השניה, ועוד לפניה המצאת הכתב כמהפיכת המידע הראשונה.

למן היום בו מכונת הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג החלה לתפקד כמכשיר להפצה המונית של טקסטים בקלות, במהירות ובעלות נמוכה (יחסית לעולם כתבי היד של העת העתיקה וימי הביניים), מרחבי הידע של האדם ואפשרויות היישום שלו השתנו ללא היכר.
לעיתים קשה לתפוש עד כמה הטכנולוגיה משפיעה על חיי הרוח והתרבות, לא רק בעולם הספר. ראו למשל כיצד שינה המחשב את עולם הצילום, המוסיקה והקולנוע וכיצד שינתה רשת האינטרנט את עולם התקשורת.
לטכנולוגיית הדפוס היתה השפעה אדירה על עולם הידע היהודי כבר מימי ערש הולדתה, מאחר שהיא איפשרה את שימורו, האחדתו והפצתו של קורפוס הטקסטים הקדום האוצר בתוכו את ליבתו של עולם הרוח היהודי. מנהיגי הקהילות ופרנסיהן הבינו את יתרונות הדפוס ואימצו אליהם את החידוש כדי לנצלו לטובתם. במהרה קמו בספרד, תורכיה ובאיטליה בתי דפוס רבים שהדפיסו חיבורים באות עברית, בין אם בבעלות מדפיסים יהודיים ובין אם בבעלות מדפיסים נוצריים שהעסיקו יהודים.
בסוף המאה החמש-עשרה הובאו לדפוס שלושה סוגים של חיבורים בעולם היהודי:
ראשית, הובאו לדפוס חיבורים קלאסיים שהיה עניין להפיצם מתוך כך שנתפשו כחיבורים שחובה על כמה שיותר קוראים להיחשף אליהם ולהחזיק בבעלותם, כחלק מהרגלי הקריאה והלימוד של היהודי, כגון: התנ"ך, פירוש רש"י לתורה, משנה, גמרא וסידור תפילה. אחד היתרונות של הדפוס במקרה של החיבורים הללו הוא שהדפוס סייע ביצירת נוסח קנוני אחיד לחיבורים הללו ובכך לשמש כמכנה משותף לפזורה היהודית באשר היא.   
שנית, הובאו לדפוס חיבורים ימי ביניימים פופולריים אשר נתפשו כחומר קריאה ראוי לשעות הפנאי וכתכולה טבעית לספרייתו הפרטית של הקורא היהודי המשכיל. ביניהם נוכל למצוא את החיבורים: 'אלפא ביתא דבן סירא', 'פטירת משה רבנו' ו'מדרש עשרת הדברות'.
בקבוצה השלישית נמצא חיבורים חדשים, אשר נולדו לתוך עולם הדפוס ונמצאו ראויים לשמש כמיזמים מו"ליים בני הזמן, כגון: 'ראשית חכמה' מאת אליהו דה וידאש ו'קב הישר' מאת צבי קוידונובר. נציין כאן בהערה מוסגרת שהדפוס סייע גם לפריחתה של תעשיית הספר היהודי בלשונות היהודים האחרות כגון: 'צאנה וראינה' ליעקב בן יצחק אשכנזי מיאנוב שחובר ביידיש ומדרש 'מעם לועז' מאת יעקב כולי שחובר בלדינו.
היום אנו יודעים שלחיבורים שזכו להגיע לדפוס, בניגוד לאלה שלא זכו לכך בזמנם, נוצרו יתרונות של זמינות וחשיפה -  יתרונות אשר פירותיהם מורגשים עד עצם ימינו באמצעות ציטוטים בספרים מאוחרים יותר והדפסות חוזרות במהלך ארבע מאות השנים האחרונות. במילים אחרות, חיבורים מודפסים הם עדות לקנוניזציה וכן גם הפוך – קנוניזציה נוצרת בין היתר באמצעות התפוצה הרחבה והאיתנה שמספק הדפוס.
את השפעת הדפוס על עולם הספר והסיפור היהודי אדגים באמצעות המקרה של הסיפור אותו אכנה כאן: "המלך שתיקן נרו".
סיפור זה הובא בתוך הפרק העוסק בגדולת מידת הענווה בספר המוסר 'תיקון מידות הנפש' שחיבר שלמה אבן גבירול בערבית במאה האחת-עשרה ושהובא לדפוס לראשונה בנוסחו העברי באיטליה באמצע המאה השש-עשרה.
להלן הסיפור:

וסופר על אחד המלכים המרוממים כי נוכחו אצלו באחד הלילות אנשים ויקם הוא בעצמו לתקן את הנר ויאמרו לו: מדוע לא נתת פקודה? ויען ויאמר: קמתי ואני מלך ושבתי ואני מלך.

סיפור זה מובא גם בפרק הענווה של ספר המוסר 'ארחות צדיקים' בן המאה השש-עשרה שנדפס במקביל גם ביידיש וגם בעברית בפראג ובגרמניה וכן בפרק הענווה שבספר המוסר 'צמח צדיק' לאריה מודינה שנדפס בראשית המאה השבע-עשרה באיטליה ובחיבורים רבים נוספים.
אין ספק שכל החיבורים הללו מכירים זה את זה (מודינה מציין מפורשות שהמקור שלו הוא אבן גבירול), מושפעים זה מזה ומנהלים יחד שושלת של מסורת ספרותית קדם-מודרנית בנושא מידותיו של האדם. אין ספק גם שריבוי ספרי מידות מעיד על ביקוש הקוראים לתכנים הללו וחזרה על סיפורים מוכרים היא גם אינדיקטור לטעמם הספרותי של הקוראים ואופק ציפיותיהם.
הנה כי כן, לא רק שהדפוס סייע בהפצת חיבורים שלמים, אלא גם שהסיפורים המשולבים בתוך החיבורים הללו זכו לחיים משל עצמם, בהיותם מועתקים, מתורגמים ומעובדים מחיבור לחיבור.

יום חמישי, 18 בינואר 2018

שפת הסמלים הסודית של הרקמה הרומנית



לפי מיתוס הבריאה הרומני הפגאני בראשית הזמנים היה העולם כולו מים שנקראו: "הים של יום השבת" וברומנית: Apa Sâmbetei  וממנו נוצרה לימים היבשה. לאחר היווצרות בני האדם החלו זרמיו של הים של יום השבת מביאים את הנשמות של המתים אל העולם הבא. 

מיתוס זה נספג גם אל תוך העולם הרומני הנוצרי והוא המקור למנהגים ואמונות עממיות: לפני שרומני ישתה ממי מעיין או נהר שיתקל בהם בדרך, הוא יצטלב, כדי להגן על עצמו מפני רוחות המתים הנמצאות במים. נשמות המתים הזורמות במים הן גם הסיבה לכך שרק גברים אמיצים במיוחד עשויים להצליח לחצות מקווי מים שכן התרבות הרומנית היא תרבות של יבשה ואנשיה אנשי יבשה.

מעניין לציין שהשילוב הרעיוני בין מקור מים שלא ניתן לחצות לבין יום השבת מצוי גם בעולם המיתוס היהודי, באגדה על נהר הסמבטיון שמעבר לו מקום משכנם של עשרת השבטים האבודים - אשר לא ניתן לחצות אותו כל ימות השבוע והוא נח מזעפו רק ביום השבת.


המים הזורמים, המסמלים את שטף החיים הנצחי והבין-דורי, הלא הם השריד הקמאי למיתוס על מי השבת, הפכו למוטיב דומיננטי ברקמה הרומנית והם נראים לעיתים כך:




זוהי רק דוגמה אחת לכך שדפוסי הרקמה הרומנית המסורתית נטועים עמוק במסורת הסיפור העממי הרומני.

הנה עוד כמה דוגמאות רקמה רומנית ומשמעויותיהן:



שרשרת פירות היער (בעמודה הימנית למעלה) מסמלת חיי נצח.
צורת היהלום (בעמודה הימנית באמצע) מסמלת פוריות.
צורת הכוכבים (צד ימין למעלה) מסמלת דרך ברורה.
צורת התלתן (צד ימין למטה) מסמלת מזל.
שרשרת הפרחים (למעלה) מסמלת יופי.

*  

חולצות רומניות רקומות תמיד מספרות סיפור. הסיפור נטווה בין החוטים ומסופר בין תכי הרקמה. הצורות ההרמוניות והסימטריות, עם כל יופיין, מביעות עולמות נרחבים של משמעויות.

ברמת הפרט מבטאים הסמלים הרקומים משאלות, תקוות ושאיפות. הם גם מבטאים פחדים ואזורי חרדה. רוקמת אשר תרקום חולצה לאישה הקרובה לה תבטא באמצעות הרקמה את ברכותיה להצלחה, פיריון, שפע ובריאות.

במהלך מאות שנים רקמו הנשים לעצמן או לבנות משפחתן את החולצות המיוחדות, המיועדות ללבישה באירועים מיוחדים והטמיעו בהן בכוח רקמתן מחשבות חיוביות.

כפי שהראיתי למעלה, ישנם גם סמלי רקמה המבטאים את רוח הקבוצה והקהילה. מאז ומתמיד היו בני העם הרומני מחוברים לטבע וסוגדים לשמש ולרוח, לצמחים ולבעלי החיים של שדות התירס והיערות. לפיכך תבטא יבטאו הרקמה את ההערצה לטבע והכרת התודה על טובו. 

סמלי רקמה כללים כגון אלה יופיעו על פריטי טקסטיל ביתיים אך פחות אישיים כגון: מפות, מפיות, מצעים ווילונות.

והנה החולצה הרומנית במלוא הדרה: