הגיע הזמן שהספרות תאמץ את משבר האקלים מאת ורד טוהר ועדי וולפסון

 

המגפה שמכחידה את האנושות אצל מרגרט אטווד, הקשר בין ארוחת הבוקר לפליטת גזי חממה לפי ג'ונתן ספרן פויר, וגם ליאונרדו די קפריו, שמלת רצועות הבקר של ליידי גאגא ומערכות היחסים בין אנשים לעצים בסיפורים של ריצ'רד פאוורס. שינויי האקלים הצליחו לחדור לעולם הספרות בשנים האחרונות: האם האידיאולוגיה באה על חשבון היצירה, מה קורה בישראל ביחס לעולם והאם האמנות תצליח במקום שבו הפוליטיקה והמדע נכשלים

 

ראה אור במוסף ספרים של ידיעות אחרונות לשבת 1.10.2021

 

בשנת 2014 הושקה בנורבגיה "הספרייה של העתיד" — מיזם תרבותי־סביבתי עתידני של האמנית הסקוטית, קייטי פטרסון. המיזם מתעתד לחבוק מאה יצירות שיכתבו במשך מאה שנים וינעלו בכספות, מבלי שאיש יוכל לקרוא אותן או לדעת במה הן עוסקות, כאשר רק שם המחבר והיצירה יחשפו. אלה יודפסו בשנת 2114 במהדורה מוגבלת, על נייר שייווצר מאלף עצים צעירים שניטעו במיוחד לשם כך בנורדמרקה, סמוך לאוסלו.

המיזם, אשר דומה כי נוצר בהשראת פרויקט "כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד" — כספת שבה מאופסנים במבנה מיוחד באתר הקרוב לעיר לונגיירביאן בנורבגיה, מגוון זרעים מהעולם שיוכלו לשמש במקרה של אירועי הכחדה — מבקש להבטיח גם לספרות חיי נצח, לאתגר את הדורות הבאים עם ספרות עכשווית. אך הוא גם מבקש לומר משהו על הצורך של האנושות להגן על יצירות ספרותיות בדיוק באותו אופן שבו היא מגוננת על זרעי צמחים.

מיזם "הספרייה של העתיד" מעלה כמה שאלות מרתקות: האם יהיו קוראי ספרים בעוד מאה שנה, כיצד בכלל ייראה טקסט בעוד מאה שנה, והאם טכנולוגיית הדפוס תהיה זמינה — כלומר האם מלאכת ההדפסה תהיה מוכרת (ולשם כך נוסד גם פרויקט צדדי לשימור אומנות הדפוס). אבל מעל לכל, האם זה אתי למנוע מקוראים בני זמנן של היצירות להיחשף אליהן?

כל אלה הן שאלות אשר כבודן במקומו מונח, אך לאחרונה נוספו להן שאלות מסדר גודל שונה לחלוטין, שאלות אשר חורגות מתחום האתיקה של הקורא ומעשה הקריאה ונוגעות לשינויי האקלים של כדור הארץ. שאלות הנוגעות להישרדות הפיזית של היצירות — האם כספת הספרים תשרוד ותישמר או שמא תוצף, תישרף או תחרב חלילה בשל שינויי האקלים? האם היער בנורדמרקה ישרוד את השינויים הגלובליים? ובכלל, האם האנושות עצמה תשרוד עד 2114?

היצירה הראשונה שהופקדה בכספות הספרייה היא 'ירח משרבט' של מרגרט אטווד. הסופרת הקנדית, שנדמה כי ניחנה ביכולות נבואיות, המשלבת בספריה התפתחויות טכנולוגיות שונות כסוג של טריגר להתפתחות העלילה. אטווד כתבה לא מעט יצירות דיסטופיות, שהמוכרת ביניהן עובדה לסדרת הטלוויזיה המצליחה 'סיפורה של שפחה' (1986). אחד הפרויקטים הספרותיים המרתקים שלה הוא הטרילוגיה 'בז וניאלה' (2006), 'שנת המבול' (2012) ו'אדם האחרון' (2015), שבה מתואר העולם לאור איום אקלימי ולאחר מגפה שהכחידה את מרבית המין האנושי — דבר שב־2015 עדיין נראה היה כמו אקספרימנט ספרותי־בדיוני אשר נרקם במוחה ההוזה של סופרת נוירוטית ופסימית.

אטווד טוענת שהיא לא כותבת מדע בדיוני אלא רק מקצינה מציאות קיימת, וכבר ב־2009 פרסמה מאמר בשם "העתיד ללא נפט" לעיתון הגרמני 'די צייט'. היה זה כאשר הפקת נפט מחולות נפט באלברטה קנדה תפסה תאוצה והעולם עסק בסכנה שלא תהיה יותר אספקת נפט סדירה. במאמר שרטטה אטווד שלושה תרחישים עתידיים של מצב משבר הנפט העולמי. הראשון, חלום אוטופי, המתאר כיצד ייראה העולם אם האנושות תוותר מרצון על התלות שלה בנפט; השני, סיוט דיסטופי, המתאר מה יקרה אם הנפט לא יהיה זמין, אך מדינות חזקות ייערכו מבעוד מועד למשבר באמצעות אגירה שלו לעומת מדינות חלשות שלא יעשו זאת; והשלישי, המשלב בין שני התרחישים הראשונים, מציג מצב שבו חלק מהמדינות יעברו למקורות אנרגיה חדשים בשל הדאגה לסביבה והחשש משינויי האקלים, בעוד מדינות אחרות ימשיכו לצרוך נפט לצורך רווחים כלכליים קצרי טווח — מצב כזה יחלק את העולם בין מדינות המגלות אתיקה של איכפתיות כלפי העולם על אף הפסד כלכלי בטווח הקצר, לעומת כאלה הרואות לנגד עיניהן אך ורק מאזנים כספיים.

כמה שנים לאחר כן, ב־2015, פרסמה אטווד בכתב העת MEDIUM מאמר נוסף, שכותרתו: "זה לא האקלים שמשתנה — הכל משתנה", שבו התייחסה לידיעה שהאנושות לא תוכל להסתפק בוויתור על דלקים פוסיליים כדי להפחית פליטות גזי חממה ולהתמודד עם שינויי האקלים, ולכן תצטרך לבצע שינויים מרחיקי לכת בצריכת המשאבים ובראשם מים, מזון, ביגוד ואנרגיה. אטווד תיארה את השינויים האקלימיים והסביבתיים שכבר קשה להתעלם מהם: הצפות, החמצת האוקיינוסים, הכחדת מינים ועוד, וטענה ששינויי האקלים אינם עניין תאורטי אלא מציאות שמחייבת תגובה מיידית, לרבות שינוי בטכנולוגיות, במבנים הכלכליים ובשיטות החברתיות. כמו כן טענה אטווד שהמונח "שינויי אקלים" אינו מספיק חזק כדי לתאר ולהמחיש את מה שמתרחש, ואת ההשלכות המורכבות של ההתחממות הגלובלית, מפני ש"שינוי" הוא מונח פוליטקלי קורקטי, נייטרלי לכאורה, וכזה שמרמז כי האקלים משתנה מכוח עצמו, ובכך מיטשטשת העובדה שבני האדם הם האחראיים לשינויים הללו.

במאמר זה הצליחה אטווד לנסח את מה שרבים ממדעני האקלים ופעילי הסביבה העוסקים בתחום הרגישו זה מכבר. המושגים "התחממות גלובלית" או "שינויי אקלים" אינם מתאימים לתיאור מה שקורה סביב. כולם הבינו שדרושה התנסחות בוטה וקיצונית יותר, וכך למעשה נטבע בשיח העולמי המושג "משבר אקלים", אשר מרמז לכך שבני אדם, כולנו, אחראיים לו — ולא כוחות טבע נשגבים ובלתי נשלטים.

משבר האקלים הוא ללא ספק האיום הגדול ביותר על כדור הארץ ועל האנושות. משבר זה מתייחס בראש ובראשונה לפליטות גזי חממה בתהליכים מעשה ידי אדם, פליטות שמקורן בשריפה של דלקים מאובנים לייצור חשמל ולהנעת כלי תחבורה, פליטות במגזר החקלאות ובייצור מזון מהחי ועוד. כשמם כן הם, הגזים הללו כולאים את החום קרוב לפני כדור הארץ, במעין חממה, ולכן התהליך מכונה "אפקט החממה", וגורמים להתחממות גלובלית, כלומר לעלייה מתמדת ומתמשכת של הטמפרטורה הממוצעת של האטמוספירה ולשינויים קיצוניים במזג האוויר. שינויים אלה מתבטאים בגלי חום וקור, סופות, הצפות, שריפות, המסת קרחונים, עלייה בגובה פני הים, והידלדלות מהירה של המגוון הביולוגי בטבע.

למעשה, הכחדה דרסטית זו של מינים בחי ובצומח, המכונה "ההכחדה השישית" במניין שנות כדור הארץ — היא אירוע ההכחדה הראשון שכולו מעשה ידי אדם. כל אלה יחד יצרו משבר אקלימי שהוא נוכח וקיים כאן ועכשיו. אמנם במשך שנים המשבר דווח בדוחות מדעיים (דוחות של האו"ם, נאסא, ארגון המטאורולוגיה העולמי ועוד), נחקר במסגרת דיונים אקדמיים (במחלקות למדעי הטבע, לגיאוגרפיה ולאיכות סביבה), ונדון בפסגות משמימות של מנהיגים ושועי עולם (פסגת האקלים השנתית של האו"ם). אך בשנים האחרונות, ולמרבה האירוניה ביתר שאת בחודשים האחרונים, משבר האקלים הפך מוחשי וממשי, בדמות אירועי מזג אוויר קיצוניים ואסונות טבע בכל רחבי הגלובוס.

יתרה מכך, הסגרים השונים סביב התפרצות הקורונה, בארץ ובעולם כולו, המחישו את אחריותה של האנושות למצבו של הכדור: זיהום האוויר בערים הגדולות פחת באופן דרסטי, נרשמה ירידה משמעותית בפליטת גזי חממה, מי נהרות ונחלים הפכו נקיים יותר ובמקביל נרשם שגשוג יוצא דופן של בעלי חיים סביב ובתוך מרכזים אורבניים. אך כל אלה חזרו למצבם הקודם במהרה עם היציאה מהסגרים. 

המצב נכון להיום הוא שעל אף התחייבותם של מנהיגי העולם כבר בפסגת האקלים של האו"ם בפריז בשנת 2009 להוביל להפחתת פליטות פחמן, עדיין ממשיכה האנושות לפלוט גזי חממה בקצב מדאיג. רק לאחרונה הוצג דוח אקלים מקיף של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויים אקלים (IPCC) של האו"ם, על פיו האנושות היא זו שאחראית למשבר האקלים, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על מערכות אקולוגיות ועל הסביבה הטבעית, אך גם משמעויות חברתיות וכלכליות יומיומיות.

על פי הדוח החדש, כבר בעשורים הקרובים הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ תעלה ב־1.5 מעלות יחסית לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית. היום כבר ניתן להעריך שמרבית הציבור בעולם המערבי מודע לשינויי האקלים, אך הפער בין מודעות לבין שינוי התנהגות הוא עדיין גדול. בתוך כך מתבררת תופעה תרבותית מרתקת והיא זליגה של מידע הסברתי משולחנות הדיון של האו"ם אל הספרות הפופולרית, הקולנוע והרשתות החברתיות. במיוחד מעניין לשים לב לתפקידם של ידוענים בארץ ובעולם בתיווך ובהנגשה של משבר האקלים מתוך שליחות והתמסרות לנושא. למעשה בעשור האחרון נוצר מעמד חדש של ידועני אקלים, ביניהם אל גור, ביל גייטס, גרטה תונברג, ליאונרדו דיקפריו, ג'ונתן ספרן פויר והעיתונאי, האקטיביסט והסופר ג'ורג' מונביוט.

אמנם אין לבטל את נוכחותם בשדה השיח של משבר האקלים, אך יחד עם זאת אי אפשר לומר שצופי הסרט הדוקומנטרי של דיקפריו או קוראיו של ספרן פויר הפכו למסה קריטית מובילת שינוי התנהגותי. נהפוך הוא — הקהל של מונביוט, גייטס ודומיהם מן הסתם מגויס מראש לנושא. יתר על כן, ספרי מדע פופולרי וסרטי הדוקו של הסלבס הם דווקא עדות לדיסוננס הקוגניטיבי שלהם עצמם; מצד אחד ברצונם לייצר חומר איכותי שיילקח ברצינות על ידי מבקרים ויירשם מעל דפי ההיסטוריה ככזה, ומצד שני להפגיש בין עולמות בדרך פשוטה וקליטה ולהגיע לכמה שיותר קהל.

נדמה כי הדיסוננס בין מה שנתפס כאיכותי לבין מה שנתפס כטריגר לרייטינג, מעולם לא היה יותר הרה גורל מזה. בספר העיון 'אנחנו האקלים — הצלת כדור הארץ מתחילה בארוחת בוקר' (2020) כותב ספרן פויר על מגוון אירועים היסטוריים, מושגים פילוסופים, פרטי טריוויה ואישים שונים, כדי להדגים כיצד ניתן לשנות את ההיסטוריה, שינוי שהוא מקשר לצורך להפסיק לאכול בשר מהחי על מנת להפחית את פליטות גזי החממה ממשק החי ולמתן את משבר האקלים. בהמשך ספרן ספויר מתאר במפורט, תוך הסתמכות על דוחות מדעיים, את תרומתו המפוקפקת של גידול תעשייתי של בעלי חיים למשבר האקלים. אלא שספרן פויר לא מספר את הסיפור הגדול, ואף נסמך על מחאה תרבותית אחרת, נגד הרג בעלי חיים. האם הוא מצליח לפרוץ את החומות ולהגיע לעוד קהלים בדרך זו? מדוע בחר לעסוק בנושא בספר עיון ולא בספר פרוזה?

בהקשר זה מעניין להפנות את המבט אל אירוע אחר, שיכול להאיר את הצורך בדיון אקלימי תרבותי פופולרי. בחודש ספטמבר 2010 עולם הבידור האמריקאי רעש וגעש כשליידי גאגא עלתה לבמה בטקס פרסי המוזיקה של ה־MTV בלוס־אנג'לס, כשהיא עוטה שמלה עשויה מפיסות דקיקות של בשר בקר המטולאות זו לזו, משל היו שמלת הוט קוטור מחוייטת, נועלת נעליים המצופות פילטים של בשר וקשורות בחוטי קצבים, אוחזת בידה תיק קלאץ' מנתח בקר ענקי וחובשת כובע וינטג' מסוג CALOT, למי שתהתה, אף הוא תפור מבשר נא. גאגא, אשר הפכה בן לילה לאחת האומניות המשפיעות בתחומה, העזה להביע אמירה בצורה נוקבת ביותר ותוך כך לעורר סקנדל, כהרגלה, בשאלה האם שמלת הבשר הייתה אקט של מחאה כנגד יצרני הבקר, או שמא היא עצמה היוותה פרפורמנס של התעללות בבעלי חיים? כך או כך, היה זה מיצג בלתי נשכח אשר הדגים את האופן שבו יש לנהוג כדי לחולל שינוי. פשוט מאוד: לזעזע את הצופים.

פעילי "המרד בהכחדה", "נוער למען אקלים" ו"הורים למען אקלים" — תנועות מחאה שקמו בשנים האחרונות בעולם כולו בקריאה למנהיגים ולראשי החברות הגדולות לומר את האמת על משבר האקלים מבלי ליפות את המציאות ולהפסיק לדבר ולהתחיל לעשות — אימצו את הגישה הפרואקטיבית של גאגא, והם מקיימים בשנים האחרונות מחאות קבועות, צעדות ומיצבים חיים מול משרדי החברות האחראיות לפליטות פחמן ופרלמנטים בכל העולם.

לאורך השנים, מאז הטרילוגיה של אטווד ועוד לפני כן, וביתר שאת בשנים האחרונות, נכתבה גם ספרות אקלים שאינה עיונית או מסאית, כזו שלרוב מערבבת בין מדע בדיוני, אוטופיה או דיסטופיה, בניסיון לתאר את ההתמודדות של החברה האנושית בעתיד הקרוב והרחוק עם ההשלכות של משבר האקלים. לאחרונה היא אף הוגדרה כתת סוגה ספרותית חדשה (climate fiction-Cli-fi), וקיבלה יותר חשיפה והערכה.

הרומן The Overstory של ריצ'רד פאוורס (שעוד לא תורגם לעברית), לדוגמה, מציג תשעה סיפורים על מערכת יחסים בין אנשים ובין העצים, ומעלה שאלות גדולות על מקומנו בעולם, בטבע ובזמן. הרומן זיכה את מחברו בפרס פוליצר (2019), ובמדליית ויליאם דין האוולס לספרות (2020). בדומה לסרטי הדוקו האקלימיים, גם יצירות הפרוזה בסוגת ה־Cli-fi מעצבות שוב ושוב את אותו סיפור של התרחקות והתנתקות האנושות מהטבע. הן גם נוטות לייצר נרטיב הפחדה בהתמקדן באיום הקיומי לפתחו ניצבת האנושות, אולם דומה שהן טרם הצליחו לפרוץ את המעגל הראשון של פעילי האקלים.

ומה לגבי הספרות העברית? נדמה שמרבית הכותבים אינם ששים לאמץ את המשבר ביצירתם. אמנם כמה משוררים כותבים שירה המכונה אקופואטיקה, אך זו אינה שירת אקלים מובהקת. פה ושם מבליחות נגיעות, כמו הידרומניה של אסף גברון (2008) ולאחרונה מירלה משה אלבו בספרה ארמון הטרמיטים (2021), ועדיין הנושא רחוק מן המהלך העולמי בשנים האחרונות.

השינוי האמיתי יתרחש כשהספרות והאמנות יצליחו בגיוס דעת הקהל של ההמונים במקום שבו המדע והפוליטיקה כשלו. כאשר מתוך המשבר והשבר נצליח, באמצעות האמנות דווקא, למצוא חיבור אחר בין אנשים ולאומים, וביניהם לבין הסביבה הטבעית. כאשר נצליח לשים מאחורינו את עידן האנתרופוקן, העידן שבו האדם הפך לכוח המעצב את כדור הארץ והסביבה הטבעית, ולהתחיל עידן חדש, עידן שבו נספר לעצמנו סיפור חדש. סיפור שבו לא האדם עומד במרכז שבוי בתוך מערך של אינטרסים כלכליים, אלא אדם הרואה עצמו חלק מהסביבה ונוקט אחריות כלפי הסביבה מתוך חשיבה על עתיד רחוק ולא רק על עתיד קרוב. אולם כדי שהסיפור הזה יהיה גם אותנטי וגם יניע את הקוראים לפעולה ולשינוי, הוא חייב להמשיג ולהמחיש את המשמעות של המשבר ואת האחריות של כל אחת ואחד מאיתנו למשבר, כמו גם את היכולת שלנו כיחידים לשנות. כדי לעשות כך יתכן שהספרות צריכה לנטוש את עולמות העיון והדיסטופיה הרחוקים והמנוכרים ולהכיל את המשבר על חיי היום יום של הדמויות, מפני שהקרוב והמוכר יש בכוחו לזעזע הרבה יותר מאשר הרחוק. אנחנו נמצאים במלחמה על הבית, ובמלחמה כמו במלחמה כל האמצעים כשרים. דיונים אסתטיים על הקשר בין המחוייבות של היצירה לבין איכותה ניתן במקרה זה להניח בצד. נראה שמה שאנו זקוקים לו כרגע הוא שינוי תודעתי, ולשם כך יש צורך לדבר בשפה של הקהל ולפנות אליו בכל אפיק אפשרי. אמנות צריכה לרגש, לזעזע, להדהים, להפעיל רגש. אם היא פועלת הרי שהיא אומנות טובה. תנו לאמנות לעזור לפוליטיקאים להעביר את המסרים הללו.

בשונה מהמדען, האמן אינו חייב לספק הסברים או להוכיח הוכחות. האמן כוחו בהבעת רגש ובהנעת הקהל לרגש. האמנות מסוגלת לייצר נרטיב של אחריות סביבתית באפקטיביות רבה. האם יהיה מי שיכתוב נרטיב כזה? האם האנושות תוכל לאמץ את הנרטיב ולהתחיל לפעול למענו? אומרים כי הנבואה ניתנה לשוטים, אבל כרגע נדמה כי כולנו שוטים ודרוש לנו נביא שהוא גם מנהיג. אנחנו מאמינים שהאמונות יכולה לנצח את המאבק התודעתי הזה.