וְכַאֲשֶׁר אֵינֶנִּי יְכוֹלָה
לִצְעֹק בְּקוֹל
אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר.
וְכַאֲשֶׁר אֵינֶנִּי יְכוֹלָה
לִקְרֹא בְּשֵׁם
אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר.
אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁיר
אֶחָד אִלֵּם
שֶׁאֵין בּוֹ צְעָקָה
וְאֵין בּוֹ שֵׁם.
(השירים הגנוזים, ערך גדעון טיקוצקי, עמ' 216)
בסוף מאי נציין 110 שנים להולדתה של המשוררת, הסופרת, המתרגמת,
העורכת, החוקרת, המבקרת, הציירת והמחזאית לאה גולדברג. לאה גולדברג נולדה בב'
בסיון תרע"א, 29 במאי 1911 בקניגסברג (כיום: קלינינגרד, רוסיה) אך עברה את
ילדותה ונעוריה בקובנה (קאונס), ליטא. את עבודת הדוקטורט שלה בנושא הניב השומרוני
כתבה באוניברסיטת בון בגרמניה. בשנת 1935 עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב ובשנת 1950,
עם קבלת משרת הוראה באוניברסיטה העברית, עברה להתגורר בירושלים עד פטירתה מסרטן
בינואר 1970 והיא בת 58 בלבד. הותירה אחריה אם, צילה גולדברג, אשר קיבלה במאי אותה
שנה את פרס ישראל בשמה.
מאז פטירתה ועד היום הולך ומתגבר העניין בחייה וביצירתה של לאה
גולדברג, במיוחד לאור המגוון הרחב של שדות העיסוק ותחומי העניין והפעילות שלה,
ולאור העובדה שהותירה אחריה ארכיון מלא וגדוש בחומרים גנוזים שלא פרסמה בחייה.
ליומניה המלאים אשר פורסמו בשנת 2005 , נוספו בשנים האחרונות גם אסופות מכתבים
שכתבה לידידיה, כרך המכיל לא פחות משלוש מאות שירים שגנזה בעודה בחייה וכן גם
רומן, מבחר סיפורים ועוד כמה מחזות שכתבה ומעולם לא ראו אור.
לאחרונה בנתה הספריה הלאומית אתר יפהפה המוקדש לעולמות התוכן של לאה
גולדברג, והוא כולל מבחר מיצירותיה לילדים ולמבוגרים, יצירות אומנות שלה, מאמרי
ביקורת על יצירתה, ראיונות עם חוקרים אודותיה וסריקות של מסמכים ותעודות נדירים. בין
היתר נמצאת באתר נמצאת סריקה של תעודת סיום שלה מן הגימנסיה העברית ע"ש
שוואבה בקובנה משנת 1928, מוסד שזכה ללמוד בו גם עמנואל לוינס, מי שלימים יהפוך
להיות אחד הפילוסופים הגדולים של המאה העשרים, אשר מסלול חייו הוביל אותו, בשונה
מגולדברג, מליטא ארץ הולדתו לצרפת. תעודת הסיום של לאה גולדברג מלמדת, כמה לא
מפתיע, שהצטיינה בלימודי דת ותנ"ך, עברית וספרות, גרמנית, היסטוריה
ופילוסופיה, ציור ושרטוט, אך כפי הנראה התקשתה בשיעורי התעמלות, מלאכת יד
ומתימטיקה. משעשע לגלות שהיא כותבת על קשייה במקצועות הללו ביומנה. בתאריך
ט"ו בשבט 1921 היא מספרת את הסיפור הבא, בעל הארומה הפרוידיאנית, אשר ודאי
מוכר לרבים מאתנו מחוויות בית הספר הפרטיות שלנו: "בבית הספר היה היום אצלנו
שיעור למלאכת יד, לשיעור הזה שכחתי את עבודתי בבית. המורה קצפה עליי מאוד בעד דבר
הזה, וכשהלכתי הביתה ראיתי שעבודתי בכיסי."
סיפור קטן הזה, שהוא לכאורה לא יותר מאירוע זניח מתקופת ילדותה, עשוי
ללמד למעשה על כוחם של זיכרון ושכחה ובד בבד גם יכול גם לשמש כמטאפורה ליחסי היוצר
ויצירתו. זהו גם בזעיר אנפין הסיפור של עזבונה של לאה גולדברג, אשר במרוצת השנים
נחשפים עוד ועוד חדרים נסתרים שלו. שכן בעודה בחייה דאגה לאה גולדברג לעצב במו
ידיה את מפעלי הפרסום שלה ולשלוט בתכנים שהיא מפרסמת ובמינוניהם, אולם לאחר פטירתה
נחשפים ומתפרסמים עוד ועוד חומרים שבחרה לא לפרסם, או שלא הספיקה, והחומרים הללו
מעצבים מחדש את הזיכרון הציבורי שלה. מחד גיסא הם מרחיבים ומעמיקים אותו, והם משפיעים
באופן מכריע על מיצוב מעמדה כיוצרת מרכזית בתרבות העברית של המאה העשרים. אך בד
בבד הם גם מבטאים את תשוקתו של הקהל לחשוף את העבודה שנותרה בכיסה של המשוררת,
עבודה שנותרה בכיס בין אם מתוך בחירה ובין אם בשוגג. כך נוצר מצב בו כל היצירות
שנותרו בכיסי ארכיוני לאה גולדברג הופכות היום אט אט היום לנחלת הכלל.
אין לנו אלא לשער מה היתה היא עצמה חושבת לנוכח העניין המתגבר בחייה וביצירתה
ושטף הפרסומים מן המגירה, חלקם ודאי לא חשבה שהם בשלים או ראויים לפרסום. אפשר
שהדבר היה מחמיא לה, ואפשר שהיה מביך אותה. אין ספק שהשיח המתמשך והפורה אודות
היצירות שפרסמה בחייה היה משמח אותה.
ברם, ניתן בהחלט להבין את תשוקתם של חוקרות וחוקרים בני זמננו להפוך
כל אבן בתוך האוצרות שהותירה ולתת להם במה כחלק מהעשייה המקצועית והאינטלקטואלית
שלהם. דרך אגב, תהליך דומה נעשה לאחרונה גם עם חומרים גנוזים משל דליה רביקוביץ,
תרצה אתר ואחרים. יש אפילו שיאמרו שהטיוטות והגנוזות שלאה גולדברג בחרה שלא לפרסם
ראויות יותר לדפוס מהרבה חומר ספרותי אחר שראה אור מאז.
מקרה לאה גולדברג מלמד שהשיר האילם אשר בא במקום הצעקה ובמקום השם,
אתו פתחתי, איננו אילם כלל וכלל. קולו נוכח והקוראים צמאים אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?