יום ראשון, 29 במאי 2016

קווים לדמותו של המשורר המלנכולי



באחד מציוריו המפורסמים יושב יוהנס ורמיר וגבו אל הצופה. מולו כן הציור, גבו רכון מעט לפנים, רגליו פשוקות כדי לאזן את הגוף, לבושו מוקפד והדור. לפניו עומדת המודל שלו, סמוכה אל החלון המואר. מאחוריה תלויה על הקיר מפת הולנד. ברוכים הבאים אל חדר העבודה של הצייר.



הפריט החשוב ביותר בציור לענייננו כאן מצוי בצד שמאל של הציור ואפשר שאפילו אין מבחינים בו מיד. בקדמת הציור מצוי וילון צבעוני כבד. מסתבר שפינת העבודה של ורמיר מוסתרת באמצעות אריג פרחוני עבה, והציור מתאר את הרגע שבו הסכים האומן להפשיל עבור הצופה את הבד המגונן על חדרו כדי שיוכל להציץ במה שמתרחש מאחוריו.

למעשה כל הקומפוזיציה של הציור מכוונת לכך שהצופה יוכל לאייש את עמדת המציצן ובכך לזכות במראה נדיר: כניסה אל האטלייה של הצייר המהולל.

ציורו של ורמיר את עצמו מצייר פותח צוהר אל עולמו ומשתף אותנו, גם לו בהצצה חד פעמית, במה שאין נראה לעין בדרך כלל לא לזרים ואף לא לבני הבית. המיסתורין של חדר העבודה של האומן מתפוגג לשעה קלה מול עינינו ממש, רגע לפני שהוילון יוסט שוב.

דומה שאותו לוקיישן ממש שימש גם לציור "החייל והנערה הצוחקת":



וכן גם לציור "אישה צעירה עם כד מים":



וגם לציור "אישה קוראת מכתב":



 וברבים מציוריו של ורמיר נמצא החלון, מקור האור, בצד שמאל, והאישה המצוירת לבושה בכחול, ראו גם את "מוזגת החלב":



ואת "נערה עם עגיל פנינה", אף היא מוארת משמאל:



ציורו של ורמיר על האומן בחדר עבודתו הוא תזכורת לכך שהצייר הוא הכלי שמתוכו נוצק הציור. הצייר מתפקד כמדיום כשגופו מייצר בכוח תנועותיו אובייקטים על בד מתוח. שימו לב לכך שהוא אוחז בידו מוט אשר אמור לסייע לו לאזן את תנועת המכחול. אין ספק שעבודתו מאומצת, מעייפת, וטומנת בחובה אחריות רבה והשקעה כספית לא מבוטלת.

פעמים הצופה כה המום מיופיו של הציור שהוא נוטה לשכוח את האדם מאחוריו. ורמיר רצה שלא נשכח אותו, שנזכור אותו כאדם עובד במאמץ רב, כאומן הזקוק למרחב משל עצמו, כבעל מקצוע מומחה. לפיכך הוא צייר את עצמו מצייר – כפי שעשו רבים וטובים לפניו ואחריו.
*
אף סופרים ומשוררים מסכימים לפעמים להסיט עבורנו את הוילון של חדר העבודה שלהם. אמנם הם עושים זאת באופן מילולי ולא באופן ויזואלי, אך האפקט דומה. בדרך כלל התמונה המתגלה היא של כאב גדול שממנו נוצר השיר או שמלווה את תהליך היצירה. אך דומה שחשוב היה למשוררים הללו להנציח את חבלי הלידה של שירתם: את הפצע, את הדם, את העור החשוף. כך ממש, בתמונות שיר המתארות דווקא את הגוף הפגוע כמטונימיה של הנפש המיוסרת.

שלמה אבן גבירול הצעיר, למשל, מכיר בכך שבגופו הוא הכלי לשרים והנוגנים, ושיריו מפארים מלכים וסגנים, אולם אין בכך כדי לשמח אותו אולי רק להיפך, הוא מרגיש זקן כמו בן שמונים:
אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד,
אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים
וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים
וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים.
וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי –
וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים!

(שלמה אבן גבירול, מתוך: פרויקט בן יהודה http://benyehuda.org/rashbag/rashbag109.html)

*
מוטיב זה של המשורר המשול לכלי מיתר צץ במפתיע גם בפזמונאות הישראלית, אצל נעמי שמר למשל. באחד משיריה המאוחרים, מוסר המשורר את גופו, נפשו וכישרונו למען הזולת:
אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות
אני גיטרה
מישהו פורט עלי
בחילופי המנגינות

וכן בשירו של שלום חנוך "גיטרה וכינור", הוא גיטרה והיא כינור, והפעם המטאפורה היא של גבר ואישה מזדקנים הגרים יחד שנים רבות והם מכילים בתוך הזוגיות שלהם את הדימיון והשוני, את השגור והמפתיע, את הצלילים השונים שכל אחד מפיק ואת ההרמוניה של הנגינה יחד. רוצה לומר, לכל זוגיות יש מוסיקה משל עצמה, ואומנות ביצוע ההרמוניה של הזוגיות דומה לכתיבת שיר. ואפשר שהמלנכוליה השורה על השיר הזה, כמו על שירה של נעמי שמר, מוזנת גם מתוך הלחן הנוגה.

*
בחזרה אל המשורר המלנכולי. הדובר של ביאליק מרגיש זקן ותשוש בתוך כל מהומת החיים השמחה המקיפה אותו. ואפילו לתוך שיר ילדים הכניס ביאליק מתוגת חייו. האפון הזקן המיובש ששירים כבר אינם פורצים ממנו, עומד מן הצד ומביט בהילולה הדיוניסית המתחוללת מול עיניו ושהוא אינו שותף לה יותר. ואפשר שקינתו של הדובר כאן אינה על יסורי כתיבת השיר אלא דווקא על יסורי בצורת הכתיבה:
רַק אָפוּן הַמִּסְכֵּן
עָמַד מִן הַצַּד,
עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעָן
וְלֹא נָע וְלֹא נָד.

"אֵיכָה אוּכַל לָשׂוּשׂ
אֵיכָה אוּכַל לִרְקֹד –
וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר,
וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד."

("בְּגִנַּת הַיָּרָק", חיים נחמן ביאליק, בתוך: פרויקט בן יהודה http://benyehuda.org/bialik/bia_chds46.html)

*
יצירה ארס-פואטית נוטה להיות נוגה ותיאור מעשה הכתיבה הוא לעולם תיאור המביע קושי וייסורים. הסטת הווילון היא לעיתים בלתי אפשרית מפני שחוצו של המשורר אינו כברו. כפי שכתב ארז ביטון:

הוּא הוֹלֵךְ בְּשֶֹקֶט 
אוֹמְרִים, הוּא בְּוַדַּאי מְחַבֵּר שִׁיר 

הֵם לא אוֹמְרִים 

אוּלַי דָּמָיו שֹוֹתְתִים בִּפְניִם

האימאז' של הדם השותת המעורב בתהליך הכתיבה, משל היה מדובר בפציעה חמורה אך פנימית וסמויה, מדגישה את הפער המובנה בין האומן לבין שאר האנשים ומקבעת את האומן כשונה מרוב בני האדם, מורם מהם.

*
אם נחזור לציור של ורמיר, הרי שעם כל הקושי של הישיבה המאומצת בבדידות מול כן הציור, הצייר לעולם לא יפסיק לצייר גם אם לא ירבה עוד להסיט עבורנו את המסך מעם חדר עבודתו. אומנותו היא גורלו וייעודו. הוא עצמו אינו מסוגל לחדול ממנה.