יום רביעי, 25 ביולי 2018

מאדאם דה פומפדור ומדעי הרוח

פורסם לראשונה: דבר ראשון 17 ביולי 2018     https://www.davar1.co.il/138142/


באמנות המערבית מאז הרנסנס ועד המאה העשרים צוירו עשרות נשים קוראות. רמברנדט, ורמיר, פיקסו, מאטיס, רנואר, מונה, מאנה, דגה - איש מהם לא פסח על הנושא.
למעשה, הציור הראשון בו מופיעה אישה קוראת מוקדם בהרבה והוא נמצא בחורבות פומפיי. ראו להלן:



אם הציורים הללו משקפים איזו תמונת מציאות, ולו קלושה ביותר, הרי שמי שמטייל במוזיאונים יכול לחשוב לעצמו שמיומנות ידיעת הקריאה היא מיומנות השמורה לנשים בלבד.
אולם האמת היא הפוכה לזה: נשים קוראות צויירו כנושא אקזוטי, דווקא בשל נדירותו.
לכן אישה קוראת בציור קדם-מודרני אינה מייצגת בדרך כלל את עצמה, אלא היא סמל לרעיון גדול יותר.
הצייר פרנסואה בושה (1703 – 1770) הרבה לצייר דיוקנאות של פטרוניתו, מאדאם דה פומפדור (1721 – 1764). בכל דיוקן הוא צייר אותה אוחזת בידה ספר פתוח, יושבת ליד מכתבה מפוארת בחדר מפואר עוד יותר. על אף שבושה התפרסם בציורי העירום הנשיים שלו, את מאדאם פומפדור הקפיד לצייר כשהיא לבושה מכף רגל ועד ראש במיטב בגדיה.
הנה למשל אחד מהם:



בציור זה מאדאם דה פומפדור אמנם אוחזת בספר, אולם אין היא קוראת בו. מבטה נישא קדימה אל הצייר או הצידה, אל איזו נקודה עלומה במרחב. ראשה מופנה גבוה, בהטייה קלה כלפי מעלה. כל כולה אומרת נשגבות וחזון. ברור לכל כי אין זה ציור ריאליסטי הבא לתאר את חיי היומיום של מאדאם פומפדור, אשר, כידוע, היו רחוקים מאוד מהתבודדות בתוך חדרי ספריה דוממים.
הקומפוזיציות של הציורים הללו מתארים פטרונית עשירה אשר מאמינה בכוחו של הידע ובהפצתו. אחיזת הספר מסמלת קריאה. המכתבה שלצידה מסמלת כתיבה. יחד הם מייצגים השכלה, נאורות וקידמה.
אלה הם פורטרטים הבאים להחמיא לפטרונית, ולתאר באופן עקיף את תרומתה התרבותית לעולם. אין היא אינטלקטואלית בעצמה, אולם היא יודעת להעריך אינטלקט אצל הגברים סביבה (כן, גברים בלבד) ולתמוך כספית באנשי הרוח – אשר אף פעם לא היו אנשים עשירים. לא בפריס ולא בכלל.
אלה מתחברים לכך שמאדאם דה פומפדור אכן תמכה בפרוייקט "האנציקלופדיה הגדולה" שערך דני דידרו (שכרכיה ראו אור משנת 1751 ואילך), מראשונות האנציקלופדיות המודרניות, מפעל אינטלקטואלי אדיר אליו חברו כמה מגדולי ההוגים הצרפתים בני התקופה כגון: מונטסקייה, וולטר ואחרים.
הפורטרטים של מאדאדם דה פומפדור, הם תזכורת לכך שאם אין קמח אין תורה. לא אז ולא היום.

יום שני, 9 ביולי 2018

אימת המחשכים של הכתיבה ברבים





פורסם לראשונה: דבר ראשון 14 ביוני 2018 https://www.davar1.co.il/132013/

בסיפור "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" מתאר א.ב. יהושע משורר מזדקן שכוחו עזבו והוא חווה מחסום כתיבה מתמשך שככל הנראה לא יתגבר עליו יותר. כל זאת במקביל לטיפול בבנו בעל הצרכים המיוחדים. היו שראו את זקנתו של המשורר ואת תשישותו הפיסית והנפשית כמסמלים את חילופי הדורות בספרות העברית או את מצבה העגום של החברה הישראלית. היו גם מי שראו בה אלגוריה ליחסי אבות ובנים באשר הם. בין כך ובין כך, שתיקת המשורר משולה למוות קטן.
אם הכתיבה היא כמו ליבידו מתפרץ, הרי שמחסום הכתיבה הוא חוויה מחרידה של אימפוטנציה המעידה על נתק בין עולם המחשבה והדמיון לבין היכולת לבטא אותם כלפי חוץ. הפער בין הרצון לבין היכולת, הפער בין הדימוי העצמי לבין האפשרות לייצר תוצר ראוי.
אין לאדם כותב פחד גדול יותר מזה של מחסום הכתיבה.
במסכת אבות מכונה רבי אלעזר בן ערך "מעין מתגבר". נוח לי להציע שאף האדם הכותב, בניגוד לאדם המשנן, חייב להיות בו משהו מן המעיין המתגבר, שהוא מייצר מתוכו עולמות ורעיונותיו נובעים מתוך עצמו כמו מים חיים, ברצף, ללא הפסקה.
היוונים הקדמונים המציאו לעצמם את מושג המוזה כדי להסביר את מה שהם תפשו כחוויה חוץ גופית שהיא המקור ליצירה. מה שהמקרא מכנה באמצעות הביטוי: "נחה עליו הרוח". כאילו הרוח היא דבר מרחף בעולם באופן תמידי ומידי פעם היא בוחרת "לנוח" בספונטניות וללא שום הנמקה רציונלית על אדם נבחר בר מזל ומיד לאחר מכן ממשיכה בנדודיה אל בר המזל הבא.
לא הדיבור, לא השיחה בחברותא, לא ההוראה, לא הלמידה, אלא דווקא הכתיבה – לא כתיבה למגירה או לעיניו של קורא בודד (בוחן, מרצה) – אלא כתיבה בציבור, טקסט אשר מגיע לידי הבשלה העושה אותו ראוי לפרסום ברבים בבמות ציבוריות (ספר, מאמר, מסה, טור, יצירה בודדת) – היא זו המייצגת את "הדיבור".
האדם הכותב הוא למעשה האדם המדבר.
אדם שכתיבתו מוגבלת מטעמים פוליטיים או חברתיים או אחרים הוא אדם מושתק.
אדם שעדיין לא "דיבר" ברבים, הרי זה מפני שעדיין לא פתח את המגירה.
רובנו לעולם לא נפתח את המגירה. זה לגמרי בסדר.
הכתיבה בציבור מעבירה את הרעיון האישי והגולמי לממד אחר, שהוא הממד המנציח מצד אחד והנתון לביקורת מצד שני. הכתיבה היא משעבדת ומשועבדת. היא מקבעת אבל גם משמרת. היא אף חושפת את הכותב למכאובי גוף ולב.
הגב הכואב מהישיבה המרובה.
כאבי מפרק היד ממאמץ ההקלדה.
העיניים המסונוורות מהמסך המהבהב.
הבדידות מול המקלדת. הו, הבדידות.
הספקות.
המטענים.
זיכרון העבר של האכזבות.
אימת הכישלון. הו, האימה.
כל מי שאי פעם הצליח להגיע לשלב בו הוא לוחץ על מקש ה SEND ושולח לחופשי את יצירתו (יותר נכון, שולח לעורך את מה שהיה יצירתו עד לרגע בו העורך מתחיל לעשות בה כבתוך שלו) – כל אדם כזה חווה רגע של קתרזיס מזוכך.
הרגע הזה אין לו תחליף.

יום ראשון, 1 ביולי 2018

שלג ודובדבנים מאת ורד טוהר: לרכישה

זהו סיפור על מה שמדברים ועל מה ששותקים. על מה שיודעים ועל מה שנמנעים מלדעת.

ידעתי שאני צריכה לשתוק או לספר. בחרתי לספר.

הוצאת ביטאון שירה 2018, 72 עמ'.

לרכישה:

אתר ההוצאה:
http://social-poetry.co.il/books/

בפורמט דיגיטלי באתר עברית:
https://www.e-vrit.co.il/%D7%A9%D7%9C%D7%92_%D7%95%D7%93%D7%95%D7%91%D7%93%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-details.aspx

חנויות ספרים עצמאיות:
הולצר ספרים, יפו 91 ירושלים

ליצירת קשר עם המחברת: vtohar@gmail.com