יום שלישי, 18 ביולי 2017

רקדן מחפש משמעות: הוראה כמרפא לנפש – לכבוד המורים שבינינו


פורסם לראשונה בגרסה מקוצרת בבלוג של ד"ר ענת שפירא-לביא "די לחינוך" 
בתאריך 12.7.2017
http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?p=5566





מה עושה רקדן הבלט הטוב ביותר בעולם, מכוסה קעקועים, צרכן סמים, חיית מסיבות שמרגיש שהוא לא יכול יותר לרקוד ערב ערב את אגם הברבורים אל מול קהל בורגני שבע? עוזר לצופה להבין משהו על גדולתם של מורים גדולים


סרטו הדוקומנטרי של סטיבן קנטור "רקדן" DANCER  (2017) מגולל את סיפור חייו יוצא הדופן של סרגיי פולונין, יליד 1989 (חרסון, אוקראינה) שכבר בגיל 19 נחשב לאחד מרקדני הבלט הקלאסי הטובים ביותר בעולם, בוגר האקדמיה למחול של קייב ושל האקדמיה למחול של לונדון, סולן לשעבר של להקת הבלט המלכותית של לונדון ולהקת הבלט של מוסקבה, רקדן עטור פרסים שכל עתידו היה לפניו עד שבעט בכל הישגיו ועזב הכל באמצע קריירה פנומנלית.
בראשית הסרט מתארים הוריו, ובמיוחד אמו, את נחישותם לאפשר לו עתיד טוב יותר מזה שהבטיחה לו עיר הולדתו האפורה. עד כדי כך שאביו וסבתו יצאו למערב אירופה לשנים ארוכות לעסוק בעבודות דחק כדי לממן את שכר הלימוד והמחייה שלו ושל אימו בעיר הבירה קייב, שם יכול היה עד גיל 13 לקבל הכשרה טובה יותר ההולמת את כישרונו, ומגיל 13 ועד גיל 18 לממן את לימודיו באקדמיה המלכותית לבלט של לונדון. התגייסותה של משפחה שלמה בת שלושה דורות כדי להביא את כישרונו של הילד למיצוי מכסימלי היא מכמירת לב – אם כי בדיעבד לא ניתן היה לצפות עד כמה תיפגע נפשו של סרגיי הצעיר מן הפרידות שנכפו עליו, כולל גירושי הוריו איתם דומה שעדיין לא השלים, ומשבר ההגירה אל המערב בגיל ההתבגרות שחשף אותו כפי הנראה לחיי בדידות קשים ללא דמות הורית מלווה.
ילד הפלא האוקראיני המאושר הפך בלונדון למתבגר זועם. סמים, קעקועים, אלכוהול, מסיבות פרועות. עד גיל 22 צבר יותר כותרות שליליות בעיתונות הבריטית ממה שנדמה היה שרקדן בלט קלאסי "מרובע" יכול לצבור. התפטרותו המפתיעה ממשרת חייו היא לא פחות מבעיטה במפעל החיים של משפחתו. איש לא יכול היה לדמיין שהילד החמוד בן התשע הרוקד בחדווה מול המצלמה בסרטונים המשפחתיים יסיים את הקריירה שלו כל כך מוקדם ובנסיבות כאלה.
אמנם הבמאי מתקשה, או שמא לא מעוניין, לרדת לשורשי המשבר שפקד את פולונין. מה מביא גבר צעיר, מוכשר באופן נדיר, יפה תואר באופן נדיר גם כן, ואינטליגנטי להפליא, להשחית את גופו באלימות כזו ולהרוס לעצמו במו ידיו קריירת חלומות בסך הכל שנה וחצי אחרי שהיא החלה ולאחר שעמל לקראתה כל חייו?
פולונין עצמו התייחס לכך בכמה ראיונות וכן רמז לכך בסרט עצמו. הוא אומר שנעשה רקדן בלט רק כדי להגשים את חלומותיה של אימו. שכלל לא בחר במקצוע שלו. שנמאס לו להיות נתון לשליטתה המנצלת של הנהלת הבלט הלאומי. שחווה שחיקה. ההסברים הללו מן הסתם סבירים והגיוניים, אך אני מבקשת להעלות כאן הסבר נוסף למשבר בהסתמך על אחת הסצינות החזקות בסרט, סצינת המפגש עם מורתו הראשונה לבלט בעיר חרסון.
שנים רבות לאחר שלא נפגשו, מגיע ערב אחד פולונין, מלווה במצלמות הבמאי, אל הסטודיו בחרסון. הוא מגיע לתוך שיעור בלט למתחילים בו משתתפים ילדים צעירים מאוד, ילדי גן מלווים באמהותיהם, לובש מעיל יוקרתי, נושא זר פרחים. מורתו לשעבר נבוכה, מבויישת, אין ספק שזהו זר הפרחים הגדול והמפואר ביותר שקיבלה מימיה, על פניה ניכר חיוך של אושר. דווקא המבוכה השוררת בין המורה לתלמיד לנוכח המצלמות מלמדת על החיבה ביניהם. התסריט כמעט צפוי: התלמיד הכוכב חוזר לבית הספר הוותיק כדי להודות למורתו הנאמנה, והיא עומדת חסרת מילים, גאה ביציר כפיה. הלא היא זו ש"גילתה" אותו. כשהם מנסים לרקוד יחד מבין הצופה מיד כי מעולם לא התקרבה לרמתו. אך לסרגיי הקטן בן השש היא היתה עולם ומלואו. היא זו שזיהתה בו את הניצוץ, היא זו שהבעירה את האש, היא שגילתה לעולם את הפוטנציאל. המצלמה עוקבת אחר התלמידים הקטנטנים בסטודיו ואימהותיהם העומדות נפעמות לנוכח הסלב הבינלאומי שהפציע לתוך עולמם המצומצם ומניף באוויר את מורתם שוודאי נראית להם כל כך קטנה לפתע. כשמסתיים ביקורו החטוף של התלמיד המפורסם, והדלת נסגרת אחריו, רצים התלמידים אל המורה כדי לחבקה והיא רוכנת אליהם באהבה.
מבין כל המרואיינים לסרט, דווקא היא מצטיירת כאדם המאושר והמסופק ביותר. לא הוריו וסבתו המיוסרים, לא חבריו המודאגים, לא עוזריו האישיים המקיפים אותו ספק בהערצה ספק בפחד וניכור. דווקא היא, המורה שראתה בילד בן השש משהו שאיש לא ראה, ואשר אצלה בסטודיו הצנוע, בעיר הפועלים הנידחת, לצליליו של פאוורוטי, הפך הילד הקופצני לרקדן.
כבר נכתבו סיפורים כאלה. בילי אליוט למשל. אבל פולונין הוא ממשי וכך אף מורתו. נכון אמנם כי לו מראש היתה טובה יותר כמבצעת, כפי הנראה לא היתה מסתפקת בהוראת בלט לילדים בגיל הגן בחרסון הנידחת והיתה פורשת כנפיים אל עבר קריירת ריקוד מזהירה משל עצמה. היא בחרה, או נאלצה, להישאר לנצח מאחורי הקלעים – זו שמגלה כישרונות, זו שמצמיחה ילדים, זו שזורעת את הזרע. לכאורה זו פשרה. למעשה זהו סוד אושרה.
בדיוק בנקודה הזו מובע בשיא העוצמה החֶסר בנפשו של פולונין, ואפשר שיש כאן גם אמירה על עולם הבלט הקלאסי בעידן הפוסט-מודרני. פולונין הוא הרקדן המבצע הטוב בעולם. הוא יודע ליישם את הכוראוגרפיה של יצירות הבלט הקלאסיות בצורה מושלמת ויותר מזה. עד גיל 22 הספיק למלא את כל התפקידים האפשריים ביצירותיהם של צ'ייקובסקי, פרוקופייפ, חצ'טוריאן ואחרים. הקהל הבורגני שמגיע ערב ערב וסוגד לו במחיאות כפיים ממושכות רגיל לקבל בכל ערב בדיוק את הצפוי מראש: המוסיקה ידועה מראש, הכוריאוגרפיה ידועה מראש, הרקדנים נכנסים לתפקידיהם באופן ידוע מראש. פולונין הבוגר הוא בודד מאוד ובעיקר משועמם וחסר מטרה.
לפולונין, כפי שהוא מוצג בסרט, חסרים שלושה דברים שהיו אולי יכולים להפוך אותו למאושר: חסרים לו תלמידים. חסרים לו עמיתים. חסרה לו תחושת ייעוד.
בפנייתו אל חברו ג'ייד הייל כריסטופי לעזור לו לתכנן ולצלם קליפ ריקוד בהוואי, לצלילי השיר TAKE ME TO CHURCH לאות פרידה סמלי מעולם המחול, הוא למעשה מביע את החסרים הללו ואף אפילו מתחיל לפעול למילויים באופן אינטואיטיבי. לראשונה בחייו הוא בוחר בשיר שמילותיו מדברות אליו. הוא רוקד בתנועות המביעות את המתרחש בנפשו. בנקודה זו ממש מתחולל מהפך נוסף בחייו.
לאחר שהקליפ עולה ליוטיוב (2015) הוא צובר מעל 20 מיליון צפיות. באמצעות הרשתות החברתיות עולים לרשת סרטונים בהם נראים ילדים צעירים מנסים לחקות את תנועותיו. אלפי נערים ונערות מגיבים לסרטון ומספרים לפולונין עד כמה הם מושפעים ממנו ועד כמה הוא מהווה עבורם מודל. בחשבון הטוויטר שלו – וכאן אני כבר גולשת מהסרט אל המציאות - פולונין מדווח על סדנאות אומן שהוא נותן, שמתמלאות כהרף עין לאחר פתיחת ההרשמה. בצילומים שהוא מעלה לחשבונו מתוך הסדנאות הללו הוא נראה מאוזן, מרוכז, כמעט אדם אחר.
באמצעות הקליפ שצילם וסדנאות הריקוד שהוא מלמד היום ממחיש פולונין את מה שמורתו הראשונה לבלט ככל הנראה הבינה מזמן. שכל אדם, יהיה המוכשר ביותר, זקוק לקהילה תומכת סביבו. שהאושר הגדול ביותר טמון בהצמחה של אנשים צעירים. בהוראה. המורה שואב כוח מתלמידיו לא פחות ממה שהוא נותן כוח ואולי אף יותר מזה. כדי להיות מורה גדול האדם אמנם צריך להנמיך עצמו למדרגת תלמידו כדי לראות אותו בגובה העיניים, אולם הנמכה זו מיטיבה עם נפשו. עבודת הוראה טובה נעשית בצניעות, באינטימיות, מתוך כוונה טובה, בסביבה תומכת. האגו של המורה ראוי לו להישאר מחוץ לכיתה. בתוך הכיתה התלמיד הוא שנתון במרכז. ומתוך הצניעות והסבלנות מתרחבת גם נפשו של המורה ורווח לו ממצוקותיו.
הסיפור האישי של פולונין מדגים עיקרון נוסף, אותו כבר הבינו לפניו פינה באוש ואוהד נהרין, שכל אחד מהם זכה לסרט דוקו משלו (פינה, 2010. מיסטר גאגא, 2017) ולכל אחד מהם להקה משלו, תלמידים משלו, וכל אחד מהם יוצר את הכוריאוגרפיה שלו לעצמו. באוש ונהרין הבינו שכשהרקדן המבצע הופך לרקדן -אמן -יוצר, הוא מייצר לעצמו תחושת שליטה בחייו ומווסת את כישרונו לנתיבים הטומנים בחובם פוטנציאל של סיפוק והתחדשות. יצירת מחול ראוי לה לשאת אמירה. להקת מחול יכולה לקדם אג'נדות. לרקדן יש כלים לביטוי מודעות פוליטית. כך נוצרת משמעות בתוך הטכניקה ומכאן גם תחושת המימוש שלהם. כל אלה היו רחוקים מאוד כפי הנראה מראייתו של הסולן פולונין בבלט המלכותי.
בדיעבד, הופך הסרט DANCER לתיעוד של ימיו האחרונים של פולונין הישן – הרקדן הגאון הנרקומן, הנרקיסיסט, הכוכב, הזאב הבודד – המצוי על סף הגילוי העצמי המחודש שלו, בוורסיה הבוגרת יותר, המודעת יותר לעצמה ואולי גם מאושרת יותר. ימים יגידו.

"רקדן" אינו עוסק בהוראה כלל וכלל. אולם ניתן ללמוד ממנו משהו על מקומה ותפקידה של הוראה, של חניכה, של עבודת צוות יצירתית בבניית אישיות אינטגרטיבית מאוזנת ושלווה – גם אצל התלמיד, ובעיקר אצל המורה.


יום שני, 19 ביוני 2017

על העיוורון: הערה לציור "צאנה וראינה" מאת יעל בוכבינדר-שמעוני




על העיוורון: הערה לציור "צאנה וראינה" מאת יעל בוכבינדר-שמעוני

פורסם לראשונה: 22 במאי 2017 במגזין ערב רב
http://www.erev-rav.com/archives/46090

האמנית יעל בוכבינדר-שמעוני בחיפוש אחר ייצוגיו של עולם הטקסטים היהודיים וטיבו של ארון הספרים היהודי מנקודת המבט הנשית.

ציורה של יעל בוכבינדר-שמעוני, "צאינה וראינה" מייצר אמירה בוטה נגד הגבלת האוריינות הנשית בעולם היהודי ובמיוחד נגד הדרתן של נשים מלימוד גמרא. אמירה זו מובעת באמצעות קבוצה של דימויים חזותיים שכל אחד מהם הוא רמז לטקסט מתוך ארון הספרים היהודי הניצב בתשתיתו. כך נוצרת עבודה חזותית שכולה מילים נוכחות-נעדרות, ואולם למרבה הפרדוכס נדרש ידע רב בנבכיו של ארון זה כדי לזהותן – כלומר צפייה בציור מייצרת אצל הצופה (ובמיוחד אצל הצופָה) את הצורך באותו ידע תורני שנשים בתרבות היהודית הוגבלו במהלך ההיסטוריה מלרכוש אותו.

הציור הוא חלק מתערוכת נשים קבוצתית הנושאת את השם: "צאנה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית" (אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות הקורס 'אוצרות' לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון) שנפתחה ב-4 באפריל 2017 באוניברסיטת בן-גוריון:

יעל בוכבינדר-שמעוני הוא אמנית וחברה בקבוצת "סטודיו משלך" המקדמת אמניות דתיות:
העבודה "צאנה וראינה" המוצגת בתערוכה מעוגנת בעולם הספר היהודי והאוריינות היהודית - נושא בו עסקה גם בעבודה "שערי בינה" שהוצבה בבית הכנסת "בני משה" שבבניין "כלל" בירושלים במסגרת שבוע העיצוב 2016:

האמירה המובעת בעבודה הנוכחית נוצרת באמצעות ארבעה דימויים אשר הולבשו בציור זה על גבי זה:
מסגרת הציור מרמזת לשערי ספרים עבריים בעידן הקדם-מודרני, אשר תדיר התאפיינו במבנים ארכיטקטוניים המחקים שערים ממשיים - דרכם ייכנס הקורא, תרתי משמע, אל עולמו של הספר. כל בית דפוס סימן את ספריו באמצעות שער מעוצב ייחודי, מעין סימן היכר, לוגו קדם-מודרני. מסגרת השער המופיעה על גבי הציור של בוכבינדר-שמעוני היא המסגרת בה נעשה שימוש בבית הדפוס של האלמנה והאחים ראם (יש לבטא: רוֺם) בעיר וילנה. הספר המפורסם ביותר שיצא מבית דפוס זה הוא התלמוד הבבלי, הוא הגרסה הקנונית של התלמוד ומכונה "ש"ס וילנה". כרכי התלמוד מדפוס וילנה גובשו והודפסו בין השנים 1880 – 1886 והם מייצגים בעבודה את העולם ההגמוני הגברי ואת תפישת הלמדנות היהודית.

על השער הולבשו שתי דמויות נשיות שהן ואריאציה על הדימוי הימי-ביניימי: "האקלוזיה והסינגוגה", המסמל את ניצחון הנצרות על היהדות. היהדות, היא הסינגוגה, הוצגה באומנות הפלסטית של ימי הביניים והרנסנס כאישה מושפלת שעיניה מכוסות ובידיה שרביט שבור ושפת הגוף שלה מביעה אומללות וכניעה. אצל בלבינדר-שמעוני הסינגוגה צמודה לעמוד השמאלי של השער, עיניה מכוסות בד. מימין הוחלפה האקלוזיה (שסימלה במקור את הנצרות) באישה יהודיה, מברכת בהלטת פנים על נרות השבת הנתונים לפניה. כך יוצא ששתי הנשים, אפשר שהן אם ובת, שתי תאומות מוכפלות הנושאות על גבן מטענים היסטוריים עמוקים של אנטישמיות מחד ושוביניזם מאידך, העומדות בשערי ש"ס וילנה, עיניהן מכוסות. מתחת להן נכתב הרישא של הסיסמה הפופולרית: "כל אישה ובת - מדליקה נרות שבת", כרמז לטריטוריה נשית מובהקת בעולם היהודי, היא מצוות הדלקת נרות. מצווה אשר מייחדת נשים, אך גם מציינת את הפער בין העולם הגברי לעולם הנשי, שכל אחד משני העולמות נתון בתוך הוויה נפרדת ואין מפגש ביניהם.
פנים השער ריק. במקום בו אמורים להיות מצויים בדרך כלל כותרת הספר, שם המחבר, שם המדפיס, תאריך ופרטים נוספים, מצוי רִיק לבן. האם והבת, אשר הוצמדו כעמודים תומכים לשער, שדה הראייה שלהן חסום. ומאחר שראייתן חסומה, אין הן יכולות לראות מבעד לו, כלומר לקרוא את התלמוד. למעשה אין הן יכולות לבוא אל תוך שערי קודש הקודשים של ההגמוניה הגברית היהודית.

כתחליף לעולם הלמדני של הגמרא קיבלו שתי הנשים את "צאינה וראינה", היא הכותרת החלופית המופיעה במרכז השער ומתחת לה משפט אירוני: "למען ירוץ כל קורא בו / גם ההמוניים גם הנשים". הרישא של הפסוק הוא ציטוט מתוך חבקוק ב' 2: "וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ", אשר בימי הביניים החל לשמש במבואות של ספרים עבריים כביטוי הבא לסמן ספר המכיל דברי ביאור לטקסט קשה ממנו. אם כך, הרי שהנשים המצוירות תצטרכנה להסתפק בביאור פשטני שהוא בבחינת תחליף שטחי של הדבר עצמו.
ה"צאינה וראינה" (מהדורת דפוס שלישית שקיומה ודאי: האנאו 1622) הוא חיבור עממי, שפתו פשוטה, לשונו יידיש קמאית, והוא הותאם מלכתחילה על ידי המחבר, רבי יעקב בן יצחק אשכנזי מיאנוב (1550 – 1624), לנשים וגברים שאינם קוראי עברית, כלומר לשכבות הנמוכות של הקהילה. כל מי שאינו יכול לבוא בשערי הגמרא, יכול גם יכול לבוא בשערי ה"צאינה וראינה", תרתי משמע. כך היה בראשית המאה ה-17 כשנדפס לראשונה, כך גם עשרות ומאות שנים לאחר מכן. במהלך השנים ובמיוחד מהמאה התשע-עשרה ואילך הפך ה"צאנה וראינה" לחיבור המזוהה עם נשים לא משכילות הקוראות ומבינות יידיש בלבד.
העיסוק האליטיסטי בתלמוד נחשב מאז ומעולם לתחום גברי מובהק בעולם היהודי המסורתי, בעוד שנשים הודרו ממנו והופנו באופן ממסדי ומוצהר אל נישות רכות יותר. ה"צאנה וראינה" הוא נישה שכזו. לשונו העממית והיותו בנוי בעיקר מסיפורים ואגדות סביב פרשת השבוע, חלק ממהדורותיו מלוות בחיתוכי עץ המבהירים את הטקסט וממחישים אותו, הופכים אותו לנגיש לכל – גם ל"המוניים", גם לנשים.
ה"צאינה וראינה" הוא שדה בור פתוח לכל, בעוד התלמוד הוא גן נעול. לכן העומס הויזואלי המאפיין את שערי ש"ס וילנה,  עומד בניגוד מצמרר לריקנות הציור של בוכבינדר-שמעוני, והוא מטונימי לאופן בו נתפש עולם המחשבה הגברי מול זה הנשי. הגן הנעול הוא מלא כרימון ואילו השדה הפתוח הוא ריק ודליל.

על פי קטלוג התערוכה קשור לציור חוט אדום המשתלשל ממנו כלפי מטה (משום מה החוט האדום לא הופיע בעבודה כפי שצילמתי בפתיחת התערוכה וחבל). חוט זה, שיכול להתקשר לפסוק: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד 12) ולבטא את שלוש המצוות "הנשיות": חלה, נידה והדלקת הנר (בבלי, שבת ל"א ע"ב) - הן לפי המסורת הבסיס הקיומי לבית ולעם - ומרמזות, שוב, למקום המוגדר של נשים בתרבות היהודית. החוט האדום מזכיר גם את לשון של זהורית שהיתה נקשרת לתיש המשולח למדבר במצוות שעיר לעזאזל, שאם היה מלבין לאחר שילוחו של התיש היה בכך כדי לציין שחטאי העם נמחלו. בוכבינדר-שמעוני לא הלבינה את החוט, כך שהוא מצביע על פגם בסיסי הטמון בקיום הנשי והוא זה המצדיק את תודעת החסר שהשער הריק מסמן.

יותר מכל הציור מדגיש את הכבלים החברתיים המונעים מנשים לפסוע אל תוך מעשה הלימוד התורני. כתוצאה מכך, הן נדונות להישאר לעד ניצבות בפתח, עיניהן מכוסות. ומעבר לשער, ריקנות גדולה. העובדה שאומנית אישה ודתייה עומדת מאחורי העבודה מקנה לה חוזק נוסף.

 בתמונות:
שער ש"ס וילנה בדפוס האלמנה והאחים (אתר Hebrebooks.org )
צאינה וראינה, יעל בוכבינדר-שמעוני, צאינה וראינה, 2017 (צולם על ידי)







יום שלישי, 2 במאי 2017

על נשים קטנות מאת לואיזה מיי אלקוט: כמה תובנות מאוחרות





הרוח הבוסטונית החופשית המפעמת בין דפי 'נשים קטנות' מאת לואיזה מיי אלקוט

פורסם לראשונה באתר דףדף באפריל 2017

http://www.dafdaf.co.il/details.asp?MenuID=82&SubMenuID=139&PageID=4310&Cat=%E8%E5%E4%F8%20%E5%F8%E3


שעת בוקר מוקדמת של יום ראשון בבוסטון. שמש חיוורת מבליחה פה ושם בינות לעננים ורוח קרה נושבת מן הים. בסמוך למזח עוגנות שלוש ספינות מפרש מעץ, הלא הן ספינות מסיבת התה של בוסטון, חלק ממיצג המוזיאון ההיסטורי בו שחקנים בבגדים תקופתיים ובמבטא בריטי כבד משחזרים את הלילה בו החלו שלוש-עשרה מושבות אמריקניות את  מרד השיחרור שלה מעולו של מלך אנגליה (בשנת 1773) והפכו בסופו של דבר למדינה עצמאית ונפרדת מהאימפריה הבריטית (בשנת 1776). כרכרה ויקטוריאנית מקושטת רתומה לסוס המשמשת היום אטרקציה לתיירים נוסעת לאיטה בכבישים חצי ריקים, מהדהדת דרישת שלום מהעבר. מעבר לכביש השוק הסיטונאי קווינסי מרקט אשר שימש פעם את קמעונאי העיר הפך לשוק אוכל המושך מקומיים ותיירים ובו שוכנים היום בנחת זה לצד זה בדו-קיום קולינרי גלובאלי דוכני קלמרי לצד דוכני בוריטוס, פיצה, המבורגר וסושי. בפארק המחבר בין בית הוועד העתיק ובין  בית המושל של הקולוניה ניו אינגלנד יוצאים המקומיים לג'וגינג בבגדי ניאון קצרצרים או לטיול של בוקר עם הכלב. בפינת הפארק כבר עמלים פועלי העירייה על הקמת האוהלים שישמשו את מרתון בוסטון שיתקיים פה בשבוע הבא.
בוסטון היא היום עיר ירוקה ושלווה, "אתוּנה של ארצות הברית", המחזיקה במספר שיא של מוסדות אקדמיים מכובדים ובראשם אוניברסיטת הארווארד והמכון הטכנולוגי MIT . כבר במאה ה-19 נחשבה לבירה האינטלקטואלית של ארצות הברית. חיו וכתבו בה אדגר אלן פו, נתניאל הותורן, ראלף וולדו אמרסון, מרגרט פולר, הנרי דוד תורו, הנרי וודסוורט לונגפלו ורבים אחרים. עיתונים רבים מאוד ראו אור בבוסטון ויחד עם ספרי הגות ופילוסופיה שנכתבו בה הפיצו את בשורת ההתנגדות לעבדות שהיתה העילה לפרוץ מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום ונמשכה בין השנים 1861 – 1865.
הבוסטונים הם בעלי תודעה היסטורית. הם תמיד ראו את עירם, ובצדק, כערש האומה האמריקאית העצמאית, אף שעד היום רחובות רבים של בוסטון נראים מבחינה ארכיטקטונית ממש כמו שְלוּחוֺת של לונדון. מבניה העתיקים של העיר הקולוניאלית מטופחים ונשמרים בקפידה.
בהלימה לכך, הבוסטונים הם גם בעלי תודעת חירות עמוקה. הסיסמה Liberty מככבת על גבי בתי עסק, מזכרות לתיירים, שמות של רחובות, שמות של יאכטות בנמל. בוסטון מצהירה על עצמה כמעוז של החופש האמריקני: החופש האישי והחופש הלאומי. בראש כמובן עומד שביל החירות המפורסם, המסומן באמצעות אבנים אדומות, אורכו כשני מייל והוא מוליך תיירים מאתר היסטורי אחד למשנהו במרכז העתיק של העיר.
בוסטון מביאה אותי לכמה תובנות חדשות אודות הרומן נשים קטנות .
נשים קטנות נכתב על ידי לואיזה מיי אלקוט (1832 – 1888) לפי הזמנת המו"ל שביקש ספר לנערות. הוא פורסם במקור בשני כרכים בהוצאת האחים רוברטס בבוסטון. הכרך הראשוןLittle Women  ראה אור בשנת 1868. הכרך השני המכונה Good Wives פורסם שנה לאחר מכן, בשנת 1869. הספר נכתב בשנות השלושים של מיי אלקוט, כשחיה בגפה בבוסטון, ולפי הביוגרפיות שלה הוא מהווה עירוב בין אירועים שאירעו לה ובין סיפורים שסיפרה לה אמה על ילדותה שלה.
לואיזה מיי אלקוט היא בת לאם ממשפחה בוסטונית מפורסמת. בהיותה בת שנתיים חזרה המשפחה מגרמנסטאון פנסילבניה, שם נולדה לואיזה, לבוסטון, בה ניסה האב, מחנך ופילוסוף, עמוס ברונסון אלקוט, להקים בית ספר פרוגרסיבי הדוגל בדיאלוג בין מורים לתלמידים ובפיתוח אישיותו של כל תלמיד כאינדיבידואל.
פשיטת הרגל המפורסמת של האב, והמצב הכלכלי הרעוע של המשפחה, המוזכר תדיר גם ברומן עצמו, התרחשה מפני שהעז לקבל אל בית הספר שלו תלמידים שחורים ולאות מחאה עזבו כל הלבנים. בית הספר שלו נסגר והמשפחה נאלצה לעזוב את בוסטון העיר הגדולה לעיירה הסמוכה קונקורד, שם התגוררה משפחתו המורחבת של עמוס אלקוט.
בבעלותה של משפחת אלקוט היו כמה בתים בקונקורד, ולמשפחתה של לואיזה ניתן אחד מהם כדי לחלצה מהמצוקה. בית זה הוא ה Orchard House, ובו מתרחשים לכאורה רבים מאירועי הרומן. במיוחד זכורה עליית הגג המפורסמת בה מתרחשות אפיזודות רבות בעלילה. לאחר המעבר לקונקורד עברו לואיזה ואחיותיה למסגרת של חינוך ביתי שכן לא יכלו להרשות לעצמם שכר לימוד בבית ספר ציבורי וידעו ימי רעב רבים. אף הרעב והחינוך הביתי מתוארים ברומן, אם כי זכו שם להילה רומנטית יותר.
התרחשויות נוספות בספר זכו לאישוש במציאות. ספרייתו העשירה והמפוארת של השכן, ג'יימס לורנס, סבו של לורי-תיאודור לורנס, בה נהגה ג'ו מארץ' לקרוא, ומתוארת בפרק 5, היתה במציאות ספרייתו של המשורר ראלף וולדו אמרסון, אשר התגורר באותן שנים עם משפחתו בקונקורד והרשה ללואיזה הצעירה לקרוא קלאסיקות בביתו.
וכן גם סיפורה הראשון של לואיזה התפרסם באופן דומה למדי לאופן המתואר ברומן. בפרק 27 מסופר שג'ו נתקלת ב"גיליון מצוייר" אצל נער שישב לידה בהרצאה לקהל על מצרים העתיקה. העיתון אותו קורא הנער מכריז על תחרות סיפורים וג'ו שולחת לתחרות סיפור שכתבה וזוכה במקום הראשון: סכום אגדי של 100 דולר, באמצעותו היא מממנת לאחותה החולנית בת' ולאמה נופש בן חודשיים על שפת הים. בדומה לזה, מיי אלקוט פירסמה את סיפורה הראשון בשנת 1863 בעיתון הבוסטוני המצליח: Frank Leslie’s Illustrated Newspaper. היה זה עיתון ששילב בין איורים סנסציוניים מושכי עין ובין עלילות של אימה ומסתורין. בעד הסיפור שכתבה אכן הרוויחה אלקוט 100 דולר, אותם שלחה למשפחתה בקונקורד.
נשים קטנות נקרא אמנם בעבר בקריאה דקוסנטרוקטיבית. במיוחד משמעותיות הקריאות של אורלי לובין ומדלין סטרן לחשיפת המניפולציה הגורמת לנו לקרוא את הרומן כסיפור התבגרות מכונן זהות אוטוביוגרפי נוסטלגי, במקום לזהות בו את הכוחות החברתיים המופעלים על נשים כדי למנוע מהן לרכוש השכלה ולפתח את כישוריהן כשוות בין שווים.
ואולם הבנת רוח המקום, רוח העיר בוסטון, במקרה זה היא קריטית להבנת הספר.
נשים קטנות לא במקרה נהגה על ידי ילידת מסצוסטס, צאצאית למתיישבים הראשונים, בת לאיש חינוך פרוגרסיבי, מתנדבת בבית חולים במהלך מלחמת האזרחים, פעילה למען זכות בחירה לנשים, עורכת עיתון ילדים בוסטוני ועיתון נשים בוסטוני.
בלי לבטל את קריאת הרומן כסיפור התבגרות, כסיפור של אחווה נשית, או כרומן פטריוטי אמריקאי, אני מבקשת להציע שניתן לקרוא את נשים קטנות  מתוך המיקום הגיאו-היסטורי בו הוא נהגה ונוצר כמניפסט של חירות, זכויות אדם ואינדיבידואליזם.
ארבע בנות נולדו לזוג מארץ' הספרותי, כל אחת התחנכה על פי דרכה ופיתחה את כישוריה (האומנותיים, יש להדגיש) ללא ביקורת שיפוטית, ללא השוואות מסרסות. הדודה הזקנה, המורֶה בבית הספר הציבורי, החברות של הבנות, מייצגים בעלילה את החברה ההגמונית השמרנית אשר אינה חוסכת את ביקורתה - אולם השפעתם של כל הגורמים העוינים מנוטרלת על ידי ההורים,  המצליחים לייצר בעבור הנערות קן משפחתי תומך ומגונן.
אמנם, בסופו של דבר גברה הדוגמטיות הדידקטית הנדרשת מספרות ילדים ונוער על האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית, וגרמה למיי אלקוט להוביל את גיבורות נשים קטנות לנתיבים הבטוחים של הפטריאכיה: ויתור על השכלה גבוהה, ויתור על קריירה עצמאית, נישואים ואימהות. הדבר ניכר מאוד בחלק השני של הרומן, המכונה כאמור Good Wives  וראה אור מספר שנים לאחר החלק הראשון. ואולם רוח המרד והחיוּת השורה על הפרקים הראשונים של החלק הראשון הצליחה לייצר פיסת מציאות אותנטיות של חלומות נעורים נשיים בטרם התנפצותם, ובכך גדולתם. ההתפרצות הליברלית הגדולה בחלקו הראשון של הרומן אמנם הולכת ונסגרת לאחר מכן, אך הניצוץ כבר שוחרר.
למרבה ההפתעה, הייתה לואיזה מיי אלקוט הממשית טיפוס הרבה יותר רדיקלי מג'ו מארץ' הגיבורה הספרותית. לואיזה מימשה הן את חלומותיה הספרותיים והן את עצמאותה הכלכלית. היא הצליחה להתפרנס מכתיבה ומעריכה ותמכה כלכלית כל חייה במשפחתה. היא לא נכנעה לתכתיבים הפטריארכליים, לא נישאה ולא ילדה ילדים. היא העזה וזכתה לנסוע לאירופה כדי לראות את המקומות שעליהם קראה בספרים. היא ביקרה בקונגרס האמריקאי כפעילת זכויות נשים. היא חיה בגפה בעיר הגדולה בוסטון והייתה בעלת מעמד ורכוש.
לואיזה מיי אלקוט ניהלה, באמצעות בת דמותה הספרותית ג'ו, את מלחמת העצמאות הפרטית שלה. בתור צאצאית בוסטונית גאה למחוללי מסיבת התה של בוסטון אף היא נלחמה על חירותה כיוצרת. היא הייתה לוחמת חופש כמו אביה המחנך שהאמין בזכות לחינוך גם של ילדים שחורים, כמו וולדו אמרסון, השכן בעל הספרייה בעיירה קונקורד, הלוחם נגד העבדות, וכמו חבריה האינטלקטואלים בבוסטון (תיאודור פארקר, ויליאם לויד גאריסון ואחרים).
ג'ו הגיבורה הספרותית, המייצגת הספרותית של מיי אלקוט, לחמה לאינדווידואליזם מפני שכך חונכה על ידי הוריה. היא נלחמת על חירות הפרט מפני שזוהי מסורת אבותיה הבוסטונים ולאו דווקא בגלל שהיא אישה. היא תומכת במהגרים, היא פועלת למען חינוך שיוויוני, היא מתנגדת לאריסטוקרטיה בתוך החברה האמריקאית. כל אלה נרמזים ברומן אך עקבותיהם גלויים וברורים. היא עדיין לא מדברת בז'רגון פמיניסטי ואינה בעלת תודעה פמיניסטית מוצהרת. כמו כן, על אף תיאוריה הכמו גבריים בתחילת הרומן היא כמעט א-מינית לכל אורך הספר. אולם אין ספק שהפופולריות הפנומנלית של הרומן, ובמיוחד הפופולריות של דמותה של ג'ו, טמנה בליבותיהן של קוראות נערות את הזרעים לגיבורות ספרותיות ותפישות עולם רדיקליות מאוחרות יותר.  
לא יכולתי להבין זאת בגיל 10, אך אני מבינה כעת. לא פלא שנשים קטנות נכתב על ידי בוסטונית.

קישורים:
כתב העת לילדים Merry's Museum של בוסטון אותו ערכה ובו כתבה:

כתב העת Frank Leslie's Illustrated Newspaper של בוסטון בו כתבה:

ביתה האחרון של לואיזה מיי אלקוט בבוסטון:

הדף של לואיזה מיי אלקוט באתר Boston Women's Heritage Trail:

אתר בית המשפחה של הסופרת בעיירה קונקורד:




יום חמישי, 9 בפברואר 2017

סיפורם של האנוסים מאנקונה



בשנת שי"ה (1555) הועלו על המוקד בכיכר דלה מוסטרה Piazza della Mostra שבעיר הנמל אנקונה Ancona שבמדינת האפיפיור באיטליה 23 גברים ואישה אחת, והם נודעו מאז בשם: "האנוסים מאנקונה".
היו אלה אנוסים עשירים ממגורשי פורטוגל אשר בניגוד להבטחה שניתנה להם כשנכנסו לתחומי המדינה, החליטה האינקוויזיציה בראשות האפיפיור פאולוס הרביעי להעניש באופן פומבי באמצעות העלאה על המוקד. אירוע זה, כך מסתבר בדיעבד, הותיר חותם עז רושם על העולם היהודי מפני שהוא תועד בחיבורים עבריים חשובים (למשל: שלשלת הקבלה לר' גדליה אבן יחיא, עמק הבכא לר' יוסף הכהן הרופא ועוד).
החיבור הראשון אשר תיאר את האירוע הוא מעניין במיוחד מפני שהוא מלמד משהו גם על רפובליקת הדפוס העברי במאה השש-עשרה.
בשנת שט"ז (1556) נדפס בבית הדפוס של אברהם אושקי Usque שבעיר פירארה Ferrara באיטליה ספר צנום בשם שלטי הגבורים ליעקב בן יואב אליה מפאנו, ובו קינה מאת רבי יעקב מפאנו Fano לזכרם של חללי האירוע הטראומטי.
המדפיס אושקי תכנן כפי הנראה להתפרנס ממכירת עותקי הספר, כפי שהתפרנס היטב ממכירת ספרים עבריים אחרים שנדפסו אצלו. ואולם, עד מהרה הגיעה אל השלטונות השמועה שהוא נותן יד כביכול להדפסת דברי השמצה נגד הנוצרים והנצרות.
שמועות שכאלה היו עניין שבשגרה בעולם הדפוס המוקדם, לפי שהתחרות בין המדפיסים היתה גבוהה מאוד. שמועה שכזאת, אגב, היא עצמה עדות לפוטנציאל המסחרי הרב שהיה טמון במכירת ספרים עבריים, במיוחד מאחר שמושג זכויות היוצרים היה עדיין בחיתוליו ולמעשה כמעט כל מי ששם את ידו על טקסט הצפוי להימכר היטב יכול היה להדפיסו.
אושקי עצמו היה כפי הנראה יהודי אנוס ממוצא פורטוגלי שהיגר לפירארה, חזר ליהדותו והתפרנס בה מהדפסת ספרים ואפשר שלכן נמצאה אצלו אכסניה טבעית ומתקבלת על הדעת להדפסת הקינה העוסקת ממש בקבוצת הזיקה שלו. ואולם המציאות מלמדת שהשיקול הכלכלי במקרה הזה הסתבר כטעות קשה.
בעקבות ההלשנה נסגר בית הדפוס של אושקי בתום חמש שנות פעילות בלבד ואושקי עצמו עקבותיו אבדו. כך התחבר האסון של אנוסי אנקונה להתמוטטות הכלכלית של המדפיס הראשון שהפיץ את סיפורם בכל העולם היהודי.

בתמונה: שער הספר שלטי הגבורים

מקורות:
יוסף קפלן, הפזורה הספרדית המערבית, תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת 1994.
אברהם מאיר הברמן, "הצנזורה בספרים עבריים", מחנים ק"ו (1966), עמ' נ"ב-נ"ז.

על חרם אנקונה שהוטל בעקבות האירוע על ידי המנהיגים היהודיים:
על המדפיס אברהם אושקי:
קישור לספר שלטי הגבורים:


*
לקריאה נוספת על עולם הדפוס העברי:
ורד טוהר, 'חיבור המעשיות והמדרשות וההגדות' (פירארה שי"ד): קובץ סיפורים עברי בן ראשית הדפוס, מהדורה מוערת, הספריה ע"ש הילל בן חיים בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, תל-אביב 2016.
*
עלה לראשונה בדף הפייסבוק "ימי הביניים" בתאריך 8 בפברואר 2017
https://www.facebook.com/themiddleageshe/?fref=ts

יום שלישי, 17 בינואר 2017

חיבור המעשיות והמדרשות וההגדות (פירארה שי"ד): קובץ סיפורים עברי בן תקופת הדפוס, מהדורה מוערת, מאת ורד טוהר




חיבור המעשיות מהמדרשות וההגדות הוא אסופת סיפורים עבריים שראתה אור בעיר פירארה שבאיטליה בשנת 1554 בבית הדפוס של אברהם אושקי וזכתה להעתקות בכתבי יד ולדפוסים מחודשים עד המאה העשרים.
החידוש שהציגה האסופה במחצית המאה השש-עשרה אינו דווקא בסיפורים שהיא כוללת, שחלקם כבר היו ידועים ומוכרים זה מכבר במסורת הסיפורית היהודית, אלא באופן שבו הם נוסחו ואורגנו יחד כמקשה אחת. ככל אסופה, אף זו משקפת דעת קהל אך גם מעצבת אותה באופן אקטיבי בכך שהיא מגלמת את אופק הציפיות של קוראיה, משרטטת את גבולות תפישתם, מבטאת אותן בדרך מרומזת ולפרקים אף מנסה לפרוץ אותן. לעובדה שהאסופה נוצרה ישירות לתוך מכבש הדפוס יש השלכות משמעותיות על תפוצתה ומשקלה התרבותי, כמו גם על קיבועו של נוסח הטקסט.

במהדורה מוערת זו מובא לראשונה הנוסח המלא של האסופה תוך תיאור תוכנו, מבנהו ומקורותיו של כל אחד מהסיפורים הכלולים בה. התקבלותה של האסופה והשפעותיה המאוחרות הם פועל יוצא של מקומה של טכנולוגיית הדפוס בתולדותיו של הסיפור העברי וכשרונו של העורך הראשון לחבר יחד בין סיפורים המבטאים באופן סימבולי את "הגורל היהודי".