לצעוק בלחש: על יצירת מרחה מינקו

פורסם לראשונה בשינויים קלים: מקור ראשון, מוסף שבת 21 ביוני 2019
גרסה אלקטרונית: https://www.makorrishon.co.il/culture/147653/

בשבוע שעבר קיימה ברעננה העמותה לחקר יהדות הולנד בישראל אירוע מיוחד לציון זכייתה של הסופרת והעיתונאית ההולנדית היהודית ניצולת השואה מרחה מינקו בפרס    P. C. Hooft ההולנדי היוקרתי לשנת 2019. הפרס ע"ש ההיסטוריון, המשורר והמחזאי ההולנדי פיטר קורנליסזון הופט (1581 – 1647), אשר נוסד בשנת 1947 במלאת 300 שנה לפטירתו, ממומן על יד ממשלת הולנד ומנוהל על ידי עמותה עצמאית, והוא נחשב לפרס הספרותי החשוב ביותר בהולנד.

את מרחה מינקו, כלת הפרס לשנת 2019, אין צורך להציג בפני הולנדים, אולם לישראלים היא כמעט לא מוכרת. הסופרת עטורת הפרסים, ילידת 1920, נחשבת לאחת היוצרות האירופאיות הבולטות במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרה "מרורים: כרוניקה קטנה" הפך מאז פרסומו בשנת 1957 לאחד הרומנים המרכזיים של בני הדור הראשון לשואת יהודי הולנד, עד כדי כך שנוסף לתוכנית הלימודים הכללית ונלמד בבחינות הבגרות בהולנד במשך שנים רבות.

האירוע ברעננה התקיים גם בסמיכות לציון 90 שנה להולדתה של אנה פרנק, בת דורה של מינקו, אשר בדומה למינקו התחבאה במהלך המלחמה באמסטרדם אולם נחשפה ונשלחה למחנה הריכוז ברגן-בלזן, ממנו לא שבה. בניגוד לאנה פרנק, זכתה מינקו להינצל מציפורני הנאצים, ולאחר המלחמה להקים משפחה ולבנות קריירה מפוארת בתחום העיתונאות והספרות. שני החיבורים, "יומנה של אנה פרנק" ו"מרורים: כרוניקה קטנה" נחשבים לשני חיבורי הדגל של שואת יהודי הולנד.

בצירוף מקרים נדיר, למחרת האירוע בישראל, קמה שערורייה בהולנד, לאחר שהתברר שיושב ראש חבר השופטים של ועדת הפרס, מר גיליס דולריין, הוא לא אחר מאשר נכדה של המשפחה ההולנדית שנישלה את משפחתה של מינקו מרכושה במלחמה.

השערורייה הגיעה לידיעת הציבור והתפרסמה בהרחבה בכלי התקשורת ההולנדיים. מר אנדרה בוארס, יושב ראש העמותה לחקר יהדות הולנד בישראל, מסכם את האירועים:  "באותה שנה שמינקו פרסמה את ספרה 'מרורים' יצא לאור עוד ספרון קטן בשם 'הכתובת' ובה היא מספרת שהוריה שנרצחו בשואה אמרו למרחה שהם מסרו את כל תכולת ביתם ודברי הערך למשפחת 'דורלינג' ובקשו ממרחה - אם היא תשרוד מהמלחמה - לגשת לכתובת של אותה המשפחה אחרי המלחמה על מנת להחזיר את הכל. בספרון 'הכתובת' מספרת מרחה ש'בחורה יהודיה' חזרה למקום מגוריה אחרי שניצלה, על מנת לקחת את החפצים. כשנכנסה לחדר הסלון של משפחת דורלינג ראתה את חדר הסלון של הוריה כפי שהיה ערב המלחמה. הגברת דורלינג סרבה להחזיר ולו חפץ אחד. היא סיפרה למרחה שהוסכם שאם הוריה לא יחזרו מפולין כי אז החפצים, הרהיטים ודברי הערך יישארו רכושם של משפחת דורלינג".

עד כאן סיפורה הנוגע לשנות הארבעים. במעבר לשנה הנוכחית מספר בוארס: "אנחנו עוברים ל-2019 וחלוקת הפרס הכי יוקרתי בעולם הספרות של הולנד: כנהוג מתקשר הדובר של חבר השופטים לסופר להודיע על הזכייה ושואל אם היא מוכנה לקבל את הפרס. במקרה זה התקשרו לבתה של מרחה מינקו מפאת גילה של מרחה עצמה. בקשו מהבת לשאול את אמה. וכך עשתה. כאשר הבת ספרה לאמה על זכייתה בפרס, שמחה מרחה עד מאוד. ואז הוסיפה הבת: יושב ראש חבר השופטים יעניק לך את הפרס. שאלה מרחה מינקו אם מדובר ביו"ר הנוכחי בשם 'דורליין'. הבת הנהנה בראשה ואמרה: 'אכן כך. למה?' ענתה מרחה לבתה: 'עדיף לי ולו שלא הוא יעניק לי את הפרס. כי הסבא והסבתא שלו הם 'משפחת דורלינג' בספר שלי'. היו"ר שמע את הסיפור, התנצל בשם כל הנכדים, אמר שהוא ישתדל לבדוק אם נשארו עוד חפצים על מנת להחזירם. הוא הוסיף שהסיפור מבייש את משפחתו גם אם הוא עצמו נולד בשנת 1951."

צירוף המקרים המדהים הזה, והדממה התקשורתית לה זכה בישראל, ממחישים עד כמה תופסת שואת יהודי הולנד מקום מצומצם בתודעה הישראלית. מה בעצם מרבית הישראלים יודעים על אירועי המלחמה בהולנד מלבד סיפורה הנורא של אנה פרנק? "כולנו אנה פרנק. כולנו מרחה מינקו". כך אמרה אחת מהנוכחות בקהל במפגש ברעננה, ניצולת שואה בעצמה. רוצה לומר, היו אלפי ילדים במסתור, כאלה ששרדו ואלה שלא, בדיוק כמו אנה פרנק ומרחה מינקו המפורסמות. סיפורם של ניצולי שואת יהודי הולנד, אנשים שהם היום בני שמונים ויותר, עדיין לא סופר במלואו.

על אף שספריה הרבים של מרחה מינקו תורגמו לשפות רבות, ביניהן אנגלית, גרמנית, איטלקית וספרדית, עד היום תורגם לעברית רק ספרה "מרורים", ואף הוא ראה אור באיחור רב, בשנת 1986, שלושה עשורים לאחר פרסומו בהולנד. הספר תורגם לעברית על ידי שולמית במברגר וראה אור בהוצאת סלומון, ככל הנראה במהדורה אחת ויחידה, ומאז נעלם ממדפי הספרים העבריים. למעט רשימה אחת שנכתבה עליו על ידי גיטה אבינור בשנת 1961 תחת הכותרת "מרור" ולימים כונסה בספרה "בצל הזכרונות: מאמרים בביקורת הספרות" (חיפה 1975), ורצנזיה מאת עירית המאירי ("הזוועה בתיאור מינימליסטי", מעריב, 31 באוקטובר 1986), לא נכתב דבר על היצירה ונדמה שהיא נזנחה ונשכחה בישראל. כיום מצויים עותקים של הספר "מרורים" בספריות האוניברסיטאיות וכן בספריה הלאומית של ישראל ובספרית יד ושם.

מרחה מינקו כתבה את "מרורים", ממש במקביל ליוצרים אחרים בני הדור הראשון המוכרים היטב לקוראים הישראליים: פאול צלאן, פרימו לוי, ק.צטניק, דן פגיס ואהרן אפלפלד. בניגוד לפאתוס של צלאן, לנטורליזם של קצטניק ולסגנון הסימבוליסטי של אפלפלד, בחרה מינקו לעצב את הממואר שלה באמצעות פרוזה מינימליסטית, כפי הנראה בהשפעת מגמות מקבילות באמנות הפלסטית והארכיטקטורה של תקופתה. על אף חוסר אחידות הדעים בדבר המהות והמינון של המינימליזם באומנות, דבר אחד ברור: המינימליסטי אינו "פשוט", "שטחי" או "מוגבל". נהפוך הוא, מינימליזם הוא מסגרת מאתגרת במיוחד כשמנסים לייצר באמצעותו ריאליזם מהסוג שמינקו עושה. שהרי עדות נדרשת דווקא לפרוזה מקסימליסטית מפני שהיא רוצה לשכנע. מינקו מבקשת בניסוי הספרותי שלה לתת עדות ויחד עם זאת להפחית, לצמצם, להוריד את הטון. כך למשל באפיזודה שבה בת השכנים מגיעה ומתחילה לקחת מהבית מכל הבא ליד, והמספרת לא רק שאינה מונעת זאת ממנה, אלא אף מסייעת לה לשאת את כל הציוד:

"אני לא צריכה את המחבט," אמרתי, "את יכולה לקחת אותו."

"אתם בין כה וכה לא משחקים עכשיו טניס, נכון?" אמרה.

עלינו למעלה. בעודני מחפשת את המחבט בארון, חיטטה הנערה בין הספרים שלי. "איזה יופי!" אמרה.

פניתי לאחור. חשבתי שהיא מתכוונת לספר, אבל היא החזיקה בידה חתלתול אבן.

"קחי אותו," אמרתי, "בין כה וכה לא נוכל להישאר כאן עוד הרבה זמן."

"ברצון," אמרה. "חבל שכל הדברים הנחמדים האלה ישארו כאן."

"נכון," אמרתי. "קחי עוד משהו". (עמ' 38 – 39).

צמצום הפרטים המדווחים, תוך המעטה של ביטויי רגשות והימנעות מתיאורי אלימות גרפיים  – מעצימים את השאלות המוסריות שהטקסט מעלה, מפני שהם מחדדים את העובדה שהאירוע הגדול של השואה התרחש בתוך חברה שהייתה לכאורה נורמטיבית, ליברלית והומניסטית ובכל זאת התדרדרה לשפל מוסרי. יש בכך גם להסביר את השיקולים שעמדו מאחורי הכנסתו של הספר לקריאת חובה בבתי ספר תיכון בהולנד, מאחר שלכאורה אינו כולל תכנים קשים ועם זאת, כוחו בדילמות האתיות שהוא מעלה. כך למשל, אחד מסימני ההתדרדרות הוא היעלמותם של הזקנים מבית האבות:

"דודה קאטיה איננה," אמרה. "המוסד ריק."

"לקחו את כל הזקנים?" שאלתי.

אמי הנהנה. נתתי לה את סל הקניות המלא. היא כל כך רצתה לנסוע שוב לטייל, חשבתי כשנכנסתי לחדר המגורים. (עמ' 56).

מינימליזם הוא גם דרך לבטא שתיקה כסימפטום של פוסט-טראומה. בהינתן שהספר נכתב בסמוך לחוויה הטראומטית, ההימנעות של המחברת משחזור מדויק לפרטי פרטים של רעב, פחד, התעללות, כאב פיזי ומצוקה נפשית – מסייע לבניית חומת ביטחון מגוננת מפני שיחזור יתר של הטראומה אך בד בבד הוא אינו מונע מהמחברת לשמש כסוכנת הזיכרון של מי שלא שרדו כדי לזכור ולהזכיר. אחת הסצינות קורעות הלב מתרחשת בפרק "שבת", המתאר את האווירה בעזרת הנשים בבית הכנסת, לאחר תחילת השילוחים הראשונים למזרח:

אמי הניחה את הסידור שלה לידה, על הספסל. היא הביטה נכחה. הנחתי את ידי על זרועה.

"קר מאוד עכשיו בפולין," לחשה.

"אבל היא לקחה איתה בגדים חמים," אמרתי חרש. "התרמיל היה ארוז מראש." אימי הנהנה. (עמ' 49)

באמצעות השימוש בגוף ראשון, מינקו מייצרת ברומן חוויה חזקה של אותנטיות. ריבוי הפערים בין הפרטים המדווחים בלשון שהיא כמעט לקונית, כמעט ללא ביטוי רגשי, ללא ניתוח פסיכולוגיסטי, ללא פרשנות, ללא פאתוס - משרת את הסיפור, כאילו רוצה לומר לקוראיה: זה מה שאני זוכרת, זה מה שאני רוצה לזכור, זה מה שניתן לזכור. את השאר אתם יכולים לשחזר בעצמכם. הטקסט המינימליסטי מזמין את הקורא למילוי פערים אינטנסיבי במטרה לייצר לעצמו את המשמעות, שכן הוא הופך את מה שלא נאמר ללא פחות חשוב ממה שנאמר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הסיפור המיניאטורי בספרות חז"ל ובפרוזה הסיפורית של ימי הביניים פועל על הקורא באופן דומה למדי.

השערורייה הנוכחית סביב הענקת פרס הופט בהולנד היא גם הזדמנות לקרוא למתרגמים מהולנדית לעברית להרים את הכפפה ולתרגם עוד מיצירת מרחה מינקו לעברית, כולל את ספריה האחרונים. קוראי העברית ראויים להיכרות מחודשת עם יצירתה.