פורסם לראשונה: דבר ראשון 1 בינואר 2019 https://www.davar1.co.il/167321/
'לצחוק
עם לטאות' הוא ספר שמוציא את היידיש מהנפטלין, מאוורר אותה, מנער אותה, משדרג אותה
וממקם אותה על האוטוסטרדה המרכזית של ישראל 2018.
באחת האפיזודות המשעשעות בספר מציע לאון האנרכיסט שהפך את
הקומונה בה הוא גר לגלריה (כושלת) לתרבות יידיש: "אם האנשים לא באים לתערוכה
שלנו", אמר לאון, "אז נכניס את התערוכה אליהם הביתה. רק פלישה
אנרכו-יידישיסטית אל רשות הפרט, אל קודש הקודשים של הבורגנות, עשויה להפר את
האדישות הנוראה השולטת בכל" (עמ' 183).
יעד בירן מיישם בעצמו את מה ששם בפיו של לאון ומבצע פלישה
אנרכו-יידישיסטית מבריקה אל קודש הקודשים של הבורגנות, קרי: כותב ספר על תרבות
יידיש ומשגר אותו ישר לתוך המיינסטרים של שוק הספרים שלנו. בעצם
מעשה הכתיבה של ספר כזה יש יותר מקורטוב של חתרנות, בהיותו פועל פעולה חשובה בעולם
בהנכחתה מחדש של תרבות היידיש לתוך השיח המקומי. לא ממניעים נוסטלגיים, אלא מתוך
תפישת היידיש כתרבות בת קיימא.
'לצחוק עם לטאות' הוא קובץ בן שנים-עשר סיפורים קצרים
מקוריים, חדים, המספקים התבוננות משועשעת במציאות ספק ריאליסטית ספק פנטסטית הנעה
באודיסיאה מטורפת סביב כל העולם ואף גולשת אל החלל החיצון, אך מחוברת בטבורה אל
הישראליות של הכאן והעכשיו.
לכאורה שנים עשר סיפורים נפרדים, אולם למעשה הם שלובים זה
בזה ודמויותיהם נעות ביניהם במופעים חוזרים במחול וירטואוזי של אנשים ובמפגשים
אקראיים ואקראיים לכאורה עם תרבות היידיש. תהפוכות חייהן של הדמויות מובילות אותן,
כל אחת מהן, לחוות מחדש את כישלון ההתקרבות שלהם אל לשון היידיש ואל תרבות היידיש
בזיקה אל ההווה של חייהן. הדמויות אמנם נוחלות כישלון, אך הספרות העברית זוכה
לתובנות חדשות על עצמה.
הדיאלוג הייחודי שבין העברית לבין היידיש הנרקם באופן מעט
שונה בכל אחד מהסיפורים מוביל את הדמויות למצבי קצה פרועים. הספר יוצר מכלול של
סיטואציות ואפיזודות, ריאליסטיות או גרוטקסטיות, ממשיות או דמיוניות, משעשעות או
מרירות, המציגות את היידיש בהווה, בתל-אביב וירושלים, יפו וקרית אונו. פורנו
יידיש, גרפיטי יידיש, חייזרים דוברי יידיש, עבריינים דוברי יידיש, אקטיביסטים
חברתיים דוברי יידיש.
התוצאה היא התבוננות רעננה במיתוסים המכוננים של חיינו
ובמיוחד במיתוס העבריות החדשה אשר לכאורה נולדה מן הים וכל שאיפתה להתאחד מחדש עם
העבריות המקראית והכנעניות של העולם העתיק, תוך שלילת הגולה ותרבותה.
לא
צריך להבין יידיש כדי לקרוא את הספר ובכך גדולתו של בירן, שהיטיב לשלב באופן מחושב
אך משכנע ביטויים ידיים ותוך כדי דיאלוגים לפרש אותם מתוך עצמם, כאילו רוצה לומר:
השפות היהודיות הן חלק מהדי.אן.איי היהודי עד כדי כך שנדמה שכולנו "שומעי
יידיש" אם לא דובריה. בכך מרמז הספר שאופציית השילוב, ולא הבידול, היא למעשה זו
שהופכת את העבריות והישראליות למה שהן. היא הפיתרון ולא הבעיה.
במלחמת
השפות ההיסטורית אמנם ניצחה העברית ניצחון מוחץ, ואולם מבעד לבקיעי עידן שיח
הזהויות המאפיין את זמננו מבצבצת מחדש היידיש ומוצאת לה משכן בליבותיהם של אנשים למרות
הכל. "רק בשפת אמו יכול להיות האדם עצמו" נכתב על שבר לוח הטין שחקר
האשורולוג ד"ר מקס שוסטר בסיפור "גלות המתרגמים" (עמ' 164). סיפורי
הספר מציגים את ההתמודדות המחודשת של דמויות בנות הדור הראשון, השני והשלישי עם
לשון אבותיהן שהיא לא רק לשון אלא גם תרבות ותפישת עולם ותוך כדי כך שואלות את עצמן
שאלות על זהותן המוכחשת והמושתקת. הן מרגישות זרות בעולם, בדיוק כמו החייזרים
המאכלסים את הסיפור החותם את הקובץ.
למרבה
האירוניה, מרבית מדמויות המשנה של הספר הן פוליגלוטיות או סמי-פוליגלוטיות, כלומר שולטות
בשפה זרה נוספת. אין בכך כדי לבטל את היחס המזלזל והמתנשא של העבריות החדשה אל לשונות
היהודים הנכחדות, שכן כל הלשונות הזרות מתקבלות בחיוב בתנאי שידיעתן תורמת לביטחון
המדינה, במיוחד ערבית מדוברת, ערבית ספרותית, רוסית וכן הלאה. מובן שידיעת יידיש
איננה חשובה בהקשר זה, וכך היא נותרת נחלתם של זקנים, ניצולי שואה, מאושפזי בית
החולים לחולי נפש או תמהונים אחרים.
על
כן הקול היידישיסטי של יעד בירן בספר הוא קול פוליטי ולא נוסטלגי. סיפורי הספר
טוענים: היידיש כאן כדי להישאר. גם אם נכחיד אותה, עקבותיה נוכחים. גם אם עקבותיה יימחו,
צלקות המחיקה כאן כדי להישאר. שכן השכחת היידיש גובלת במאמץ להפוך למה שאנחנו לא,
ומנגד לבטל את מי שאנחנו כן.
על
אף רצינות הכוונות "לצחוק עם לטאות" הוא ספר מצחיק ומענג. ההמצאות
הלשוניות של בירן, החל מ"המכון לנידחי ישראל" ועד "קיבוץ שדה
צברים", עבור דרך העיר המדומיינת "גלופסק"– המפה הגיאוגרפית הנבנית
בספר היא אמנם מפה פיקטיבית, אך בתוכה נעה פנורמה של דמויות ישראליות מאוד,
משכנעות ומכמירות לב.
אף לשונם
המרובדת של הסיפורים, הזרועה ארמזים ליצירותיהם של ברטולד ברכט, יונה וולך, פרנץ
קפקא, חיים נחמן ביאליק, אהרן שבתאי, אורי צבי גרינרג, יהודה לייב גורדון, אתגר
קרת, מנדלי מוכר ספרים ועוד רבים אחרים הופכים את הטקסט למתוחכם ומרובד, מעשה
מחשבת של הרכבה אומנותית ההופכת את הקריאה למענגת ומאתגרת.
"לצחוק
עם לטאות" מקבץ יחד סיפורים שופעי הומור ואהבת אדם הדנים ברצינות ובכבוד במקומה
של לשון היידיש בחיינו ובמחירים ששילמה
החברה הישראלית על השכחתה האקטיבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?