יום שני, 9 ביולי 2018

אימת המחשכים של הכתיבה ברבים





פורסם לראשונה: דבר ראשון 14 ביוני 2018 https://www.davar1.co.il/132013/

בסיפור "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" מתאר א.ב. יהושע משורר מזדקן שכוחו עזבו והוא חווה מחסום כתיבה מתמשך שככל הנראה לא יתגבר עליו יותר. כל זאת במקביל לטיפול בבנו בעל הצרכים המיוחדים. היו שראו את זקנתו של המשורר ואת תשישותו הפיסית והנפשית כמסמלים את חילופי הדורות בספרות העברית או את מצבה העגום של החברה הישראלית. היו גם מי שראו בה אלגוריה ליחסי אבות ובנים באשר הם. בין כך ובין כך, שתיקת המשורר משולה למוות קטן.
אם הכתיבה היא כמו ליבידו מתפרץ, הרי שמחסום הכתיבה הוא חוויה מחרידה של אימפוטנציה המעידה על נתק בין עולם המחשבה והדמיון לבין היכולת לבטא אותם כלפי חוץ. הפער בין הרצון לבין היכולת, הפער בין הדימוי העצמי לבין האפשרות לייצר תוצר ראוי.
אין לאדם כותב פחד גדול יותר מזה של מחסום הכתיבה.
במסכת אבות מכונה רבי אלעזר בן ערך "מעין מתגבר". נוח לי להציע שאף האדם הכותב, בניגוד לאדם המשנן, חייב להיות בו משהו מן המעיין המתגבר, שהוא מייצר מתוכו עולמות ורעיונותיו נובעים מתוך עצמו כמו מים חיים, ברצף, ללא הפסקה.
היוונים הקדמונים המציאו לעצמם את מושג המוזה כדי להסביר את מה שהם תפשו כחוויה חוץ גופית שהיא המקור ליצירה. מה שהמקרא מכנה באמצעות הביטוי: "נחה עליו הרוח". כאילו הרוח היא דבר מרחף בעולם באופן תמידי ומידי פעם היא בוחרת "לנוח" בספונטניות וללא שום הנמקה רציונלית על אדם נבחר בר מזל ומיד לאחר מכן ממשיכה בנדודיה אל בר המזל הבא.
לא הדיבור, לא השיחה בחברותא, לא ההוראה, לא הלמידה, אלא דווקא הכתיבה – לא כתיבה למגירה או לעיניו של קורא בודד (בוחן, מרצה) – אלא כתיבה בציבור, טקסט אשר מגיע לידי הבשלה העושה אותו ראוי לפרסום ברבים בבמות ציבוריות (ספר, מאמר, מסה, טור, יצירה בודדת) – היא זו המייצגת את "הדיבור".
האדם הכותב הוא למעשה האדם המדבר.
אדם שכתיבתו מוגבלת מטעמים פוליטיים או חברתיים או אחרים הוא אדם מושתק.
אדם שעדיין לא "דיבר" ברבים, הרי זה מפני שעדיין לא פתח את המגירה.
רובנו לעולם לא נפתח את המגירה. זה לגמרי בסדר.
הכתיבה בציבור מעבירה את הרעיון האישי והגולמי לממד אחר, שהוא הממד המנציח מצד אחד והנתון לביקורת מצד שני. הכתיבה היא משעבדת ומשועבדת. היא מקבעת אבל גם משמרת. היא אף חושפת את הכותב למכאובי גוף ולב.
הגב הכואב מהישיבה המרובה.
כאבי מפרק היד ממאמץ ההקלדה.
העיניים המסונוורות מהמסך המהבהב.
הבדידות מול המקלדת. הו, הבדידות.
הספקות.
המטענים.
זיכרון העבר של האכזבות.
אימת הכישלון. הו, האימה.
כל מי שאי פעם הצליח להגיע לשלב בו הוא לוחץ על מקש ה SEND ושולח לחופשי את יצירתו (יותר נכון, שולח לעורך את מה שהיה יצירתו עד לרגע בו העורך מתחיל לעשות בה כבתוך שלו) – כל אדם כזה חווה רגע של קתרזיס מזוכך.
הרגע הזה אין לו תחליף.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רוצה להגיב?