עוד רגע קט ושנת הלימודים האקדמית מתנפלת
עלינו בסערה וזה בדיוק הזמן להתנצל. התנצלות אמיתית. התנצלות מעומק הלב - בפני כל
היוצרים הנפלאים שגם השנה לא כללתי בסילבוס של אף אחד מהקורסים שלי. הבחירה היתה
קשה, ההתלבטות כילתה אנרגיה. בסוף נאלצתי להכריע.
השורה התחתונה היא שיש יצירות שאלמד השנה
ויש יצירות שלא אלמד. פשוט כך. יש יצירות שאקרא עם תלמידיי וכאלה שלא. למעשה, מתוך
כל מה שיש לעולם הספרים העברי להציע, מתוך כל אוקיינוס הטקסטים העצום, נדון השנה
בקומץ קטנטן. ים שלם של יצירות ייוותר מחוץ למעגל הדיון. לא בכתב, לא בעל-פה, לא
במטלת בית ולא בשיחת מסדרון.
על משקל השאלה הפילוסופית המפורסמת: אם עץ
נופל ביער ואיש לא שמע, האם העץ השמיע צליל? אני שואלת האם יצירה נהדרת שנכתבה פעם
ופורסמה ונקראה ונכנסה ללבבות אך נשכחה ונזנחה זה מכבר, והיום, אפילו בסילבוס של
קורס אקדמי לא שולבה כמוצא אחרון של כבוד, מה מעמדה האונטולוגי בעולם התופעות? מהו
מעמדה של יצירה שכבר מאות שנים אין לה קוראים? מהו מעמדה של יצירה שאיש אפילו לא
מחפש מפני שאיש כבר אינו מודע לכך שהיא קיימת?
במסגרת מחקריי נדרשתי לא פעם ליצירותיהם של
אנשי רוח יהודים נשכחים שאפילו ערך בויקיפדיה אין על שמם. ספריהם מצויים, במקרה
הטוב, במרתפי ספריות במחלקת הנדירים. לעיתים אף נסרקו ועלו לרשת כחלק ממאגרי מידע
המיועדים למנויים בלבד. לעיתים גם זה לא.
את דמעתם של היוצרים הללו אני קוראת על דרך
המשל בשירו של ביאליק "לבדי":
כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה
אכן, יצירות חדשות באות והולכות ודוחקות מן
התודעה התרבותית את היצירות הוותיקות יותר. כך היה, כך יהיה. על אחת כמה וכמה יצירות שחוברו לפני מאות שנים.
במסתו "הספר העברי" ממשיך ביאליק
וכותב:
"הרי אי אפשר לייעץ באמת ובתמים את בן
דורנו, הקורא סתם, לחטט בידי עצמו ימים ושנים בתוך אותם תלי התלים של הספרות
העתיקה והישנה, כדי להוציא משם קב קב ממאה מאה כורים את התמצית היפה והחיונית שיש
בהם, את החלק היצירי המשוקע בתוכם. עבודה זו נאה למומחים שמלאכתם בכך ולא לקורא
סתם ואפילו מובהק שבמובהקים."
צדק ביאליק. יש ספרים שהם עניין למומחים. אולם
גם גדול המומחים לא יוכל לעולם להקיף עם תלמידיו המצויים בראשית דרכם האקדמית את
כל ההיצע האדיר של אוצר הספר העברי. מה יעשה המומחה, אם כן? יערוך בחירות כואבות ויכתוב
סילבוס לקורס שהוא תוצר של בחירה וצמצום וחוזר חלילה. לא בכדי נאמר כי לספרים יש
גורל Habent sua fata libelli
(והמקבילה העברית המצויה בזהר לפרשת נשא: הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל).
אכן, הכל תלוי במזל ולעיתים גם בסילבוס של
קורס. לדיון בקורס אודות יצירה עשויות להיות תופעות לוואי נפלאות בדמות סקרנות
שניצתה, שיחה שהתעוררה, עבודת תיזה שנכתבה, מאמר מדעי שראה אור. תפקידו של המרצה לפתוח
את הפתח לתלמידים שעדיין אינם יודעים לשאול ולהתנצל עמוק בלב בפני היוצרים שגם
השנה לא יגיע אליהם. אולי בשנה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?