זיכרון, השתקפות והקרבה בספר 'שלג ודובדבנים'

הפעם, פוסט אורח שהוא תקציר של דבריה של אילנה גורודיסקי בערב ההשקה לכבוד הספר 'שלג ודובדבנים', סיפור חוזר, באר-שבע, אוגוסט 2018 .

אילנה קראה את הספר כהדהוד לסיפור חייה שלה, כעולה ממדינה קומוניסטית לשעבר, כילדה כותבת וכאישה בוגרת כותבת הנעה בין שתי שפות ושני מרחבים.

מעניין היה להשוות בין הזיכרונות האישיים שלה (שאת חלקם סיפרה בעל-פה בערב) לבין הזיכרונות הספרותיים הסמי-אישיים העולים מתוך 'שלג ודובדבנים'.   

להלן דבריה המעניינים:

אני מבקשת להתייחס לשלושה עוגנים שזיהיתי בספר: סוגיית הזיכרון, מטאפורת ההשתקפות ונושא ההקרבה.

הספר כתוב כהבזקים לאחור (פלשבקים) מדויקים מאוד של המספרת, אשר מתחברים יחדיו לפאזל שלם, שממחיש את חייה ברומניה הקומוניסטית. ברם, ההבזקים הללו הם מקוטעים וחסרי המשכיות ולא במקרה. ראשית הם מצביעים על נתק רגשי בין הדוברת לבין המקום. שנית, הם מצביעים על טיבו של הזיכרון האנושי, שככל שמתרחקים בזמן, כך הזיכרונות הופכים לממוקדים יותר, אך כמותם פוחתת. כך, כעבור תקופה, דומה שכבר קשה לשחזר את שרשרת האירועים גם אם נדמה שהם צרובים בנו היטב. התוצאה היא שורה של זיכרונות תלושים, כפי שמבנה הספר מדגים.

כך למשל, אם הייתי מתבקשת לשחזר את ילדותי באוקראינה הסובייטית, הייתי יכולה לעשות זאת בתיאורים כלליים מלאים פחות או יותר, אך את הספציפיקציה, הכוללת גם ייצוגים תמונתיים, הייתי עושה רק לאירועים הבולטים ביותר. שהרי תהליך הבלטת או עמעום הזיכרונות מתרחש כולו בתת-מודע והוא אינדיווידואלי. לכן חשיבותם של אירועים מסוימים במציאות הממשית אינה נחשבת אל מול חשיבותם הסובייקטיבית בעיניי, באופן בו אני זוכרת שחוויתי אותם. מפגש מחודש עם המקום, כמו למשל בטיול שורשים, עשוי להציף פרטי זיכרון שנשכחו לכאורה - על אף שהיחס אל המקום השתנה ותחושת הניכור כלפי המקום הולכת וגוברת ככל שאני מתרחקת ממנו בזמן.  

פעמים שהעבר הרחוק שלי מסופר לי על ידי אנשים אחרים והופך לזיכרון. כך מתערבב הזיכרון הפרטי שלי עם הזיכרון הקולקטיבי של המקום בו גרתי, וכל אלה הם חלקים מהפאזל שלי גם כן. לכן, כנראה, בוחרת המספרת לכוון זרקור אל צוענייה בצד הדרך, או אל שכנה אנטישמית הצורחת מחלון, או אל סיפור קמאי ששמעה בילדותה. אלה הן סטיות לכאורה מהסיפור האישי, אך הן מבטאות את העירוב בין הפרטי לקבוצתי.  

הבזקי הזיכרון המרכיבים את העלילה אינם מבטאים רגשות מפורשים ולא במקרה. בחלוף הזמן מתקהה הזיכרון והופך, כאמור לייצוג תמוני. לתמונה יש עוצמה חזותית, היא נצרבת בתודעה, אך היא נקייה מרגש.

בסוף הספר המספרת ומשפחתה עולים מרומניה לישראל. בעצם המהלך, הם – היא לפחות – עוברים שינוי פנימי מהותי. כמו רבים מבין מי שעלו לישראל בין שנות השבעים לשנות התשעים המאוחרות (עד לפני עידן האינטרנט והטרנס-לאומיות שמקלים על התהליך), כך אף היא עוד עתידה לעבור שינוי תודעתי ותדמיתי עמוק. אך העלילה נעצרת כאן, בטרם השלת העור הישן ולבישת העור החדש. למקום ההוא היא כבר לא תחזור, וגם אם תחזור, היא לעולם לא תשוב אל ישותה הקודמת.

אחד השירים שכתבתי,  שנקרא: "על גינה שכונתית", עוסק בתפיסת העבר של מי שהיגרו מברה"מ לשעבר בגיל צעיר בין אם לישראל ובין אם למדינות מערב אחרות, ובו השורות הבאות:

אך ללא חרטה וכאילו ללא געגוע

מביטים לאחור כל אותם ילדי הארגז.

יחסם לעולם שחדל מלהיות כבר רעוע,

רק עולם העתיד נעמד בשבילם במרכז.

היות שהמציאות של רומניה הקומוניסטית והמציאות של ישראל הן כל כך שונות זו מזו, הפוכות למעשה, הגירתה של המספרת גרמה לה להפוך למראה הפוכה של עצמה. לכן הטקסט בנוי כך ששפת העבר (רומנית) ושפת ההווה והעתיד (עברית) משתקפות זו בזו כבמראות הפוכות.  

אחד מהסיפורים הקמאיים שבספר מתייחס בדיוק לסוגיה זו ומבטא אותה באופן מטאפורי. זהו הסיפור על באבא מרתה הנוראית והשחורה שזללה ילדות קטנות ולכדה גם את הפיה היפיפייה ולבסוף מתברר שזו אותה דמות. הנושא כאן אינו מי קדמה למי: באבא מרתה לפייה, או הפייה לבאבא מרתה - אלא עצם ההשתקפות ההדדית זו בזו. שינוי דרסטי בחיי אדם, כגון הגירה, מחייב אותו לאמץ לעצמו דמות חדשה שהיא הפוכה לדמותו הקודמת. המפגש בין שתי הזהויות הוא מפגש בלתי אפשרי מפני שהן מבטלות זו את זו למרות שהן משתקפות זו בזו.

באפילוג מתייחסת המספרת לשני הצבעים המסורתיים של רומניה: הלבן והאדום. היא מייחסת לשילוב זה את הסמליות של בריאות וחיוניות, קור וטוהר, טבע והעצמה. אכן, השילוב הוא חזק מאוד חזותית ואמנותית. אני מייחסת לשילוב זה קונוטציה אחרת. האדום – צבעו של הדם. דם האדם ודם המולדת.

עבורי הדם מסמל את ההקרבה הדרושה כדי לעבור לישות אחרת. כל הסיפורים הקמאיים שבספר עוסקים במישהו שמוקרב למשהו: הכבשה הקריבה את הרועה האהוב שלה, הבנאי הקריב את אשתו. המספרת הקריבה את מולדתה. אמנם מולדת זו היא ענייה, קומוניסטית, אנטישמית, בעייתית כשם שהיא, אך בכל זאת מולדת.

אלמלא היה כאן אלמנט של הקרבה, של משהו שחסר, משהו שדורש השלמה והערכה מחדש, הרי שגם הסיפור כולו לא היה מסופר ומסע השורשים הממשי המוזכר בסוף לא היה נערך. היות שבמעשה העלאת הקרבן משתחררת אנרגיה, אנרגיה זו לעולם חוזרת. לכן רוב המהגרים שהיגרו לארצות אחרות בגיל צעיר מבקשים לנסוע מדי פעם במרחב לארצות המולדת, ולפעמים אף לוקחים איתם את צאצאיהם, על מנת לספק לעצמם את הכמיהה לבית האבוד וגם לנסות להיפגש מחדש עם עצמם, כמו שהיו פעם, למרות שהם יודעים מראש שזה בלתי אפשרי. 

*

אילנה גורודיסקי היא ילדית קייב, אוקראינה (1979). אחת מיוזמות פרויקט היצירה הדרומי "מעת לעט". עלתה לישראל בגיל 11. בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון. כותבת שירה, פרוזה וטורי עמדה.