בספרו "ראשית" מעלה מאיר שלו טיעון
מרתק באשר לעשרת הדיברות. שלו טוען שתשעת הדיברות הראשונים הם בבחינת ציפיות סבירות
מכל אדם באשר הוא אדם: לכבד את ההורים, לא לרצוח, לא לגנוב – כל אלה דורשים אמנם
מאמץ והתכוונות, אך ברמת העיקרון אין מניעה שרבים מאיתנו יהיו מסוגלים לחיות חיים
שלמים ומלאים תוך כדי קיומם באופן מלא. הבעיה היא הדיבר העשירי:
"לא תחמוד". כאן כבר נוצרת בעיה, מפני שאנחנו יכולים אולי לשלוט
בהתנהגות שלנו, אך שליטה במחשבות היא דבר קשה מאוד, אם בכלל, וכי הדיבר העשירי
הוא זה שהופך את כולנו לבלתי מושלמים. שלו טוען: הדיבר העשירי הוא זה המונע מכולנו
לדעת שמילאנו באופן מלא ומוחלט את כל עשרת הדיברות, שכן כולנו חוטאים מידי פעם
בהשתוקקות למה שיש לאנשים סביבנו ולנו אין.
לאור התובנה הזו, שהיא מאוד יפה בעיני, אציג
בצורה מקוצרת את הסיפור "ר' מאיר ואשת רעהו":
ר' מאיר נוהג היה לעלות
בכל שנה לירושלים, ובתוך שכך נהג להתארח בביתם של רעו יהודה הטבח ואשתו, אשר נהגו
לארח אותו בכבוד רב. פעם הגיע ר' מאיר שוב לבית חברו, אך מצא שם אשה אחרת. משנאמר
לו שהאשה הראשונה נפטרה ותחתיה נשא הטבח אשה חדשה, הצטער ר' מאיר מאוד. האשה החדשה
קיבלה מבעלה הוראות מפורטות כיצד עליה לארח את רבי מאיר, ובהיעדרו של בעלה מן הבית
היא משקה את ר' מאיר יין ומפתה אותו לקיים עמה יחסי מין בעודו שיכור. משמפציע
הבוקר ור' מאיר מתעורר ואוכל את פת
השחרית, הוא תמה לראות את אשת חברו נוהגת עמו אינטימיות יתרה, והיא מבשרת לו שמאחר
שבילו יחד בלילה אין הוא צריך להיות נבוך מפניה ואף נותנת סימנים מוצנעים בגופו
כהוכחה. ר' מאיר עוזב את הבית בסערה ונוסע אל ביתו של ראש הישיבה, שם הוא מספר לרב
את כל קורותיו ומבקש לקבל עונש על מה שעשה לאשת חברו.
*
עד כאן תחילת הסיפור שהועתק והודפס פעמים רבות. אלא
שסיומו של הסיפור מעיד על שני ענפי עלילה המתקיימים זה לצד זה במסורת הסיפור
היהודית במקביל:
ענף אחד של גרסאות, שמקורו בחיבור ידוע מאוד ושמו
"מדרש עשרת הדברות" מסיים את הסיפור כך: הרב מתייעץ ומחליט שכדי לכפר על
מעשיו יש להשאיר את ר' מאיר ביער כטרף לאריות. ר' מאיר מקבל עליו את הדין ומובא
כפות ליער, אך במשך שני לילות מגיע אליו אריה ולא פוגע בו. בלילה השלישי נוגס הנמר
מצלעו אך מותירו בחיים. אז קובע ראש הישיבה שחטאו של ר' מאיר כופר והוא רשאי לשוב
לביתו. (להלן: "נוסח האריות")
ענף שני של גרסאות, שמקורו בחיבור ידוע מאוד גם כן ושמו
"חיבור יפה מהישועה", מסיים את הסיפור כך: באותו
לילה חולם ר' מאיר שאשת רעהו שיקרה וכי הם לא קיימו ביניהם יחסי מין. אז נודר ר'
מאיר שלא לשוב עוד לבית חברו לעולם. (להלן: "נוסח החלום")
*
מהו פשר ההבדל בין שני הסיומים?
ראשית, הז'אנר של הסיפור משתנה. "נוסח
האריות" הוא ארוך יותר, גולש אל הפנטסיה, ודמותו של ר' מאיר כבעל נס מועצמת
שם לנוכח סצינת האריות שלא פגעו בו במשך שני לילות רצופים. לעומת זאת, ב"נוסח
החלום" נשמרת עלילה קצרה יותר ונוטה לריאליזם, ודבר חפותו של ר' מאיר נמסר לו
באופן קונבנציונלי (לנוכח העובדה שיש בחשיבה היהודית התייחסות אל חלומות כאל דוברי
אמת). לפיכך ר' מאיר מוצג ב"נוסח החלום" כאדם שעמד על סף מעידה: אמנם
השתכר והסיר בגדיו, אך הלכה למעשה לא נאף וכך שמר על כבודו וכבוד אשת רעהו.
שנית, מהות החטא משתנה. לפי "נוסח
האריות" אכן חטא ר' מאיר, גם אם בשגגה. ואשת רעהו היא דוברת אמת. ר' מאיר חטא
בניאוף עם אשת איש. איסור זה קיים בתורה והעונש עליו הוא מיתה: "ואיש אשר
ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ 10),
וכן גם: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם
האשה והאשה ובערת הרע מישראל" (דברים כב 22). הסיפור מבחין אמנם בין חטא
בשוגג לבין חטא במזיד ולכן מאחר שר' מאיר חטא בשוגג, חטאו נמחל לו על ידי שמים. אף
על פי כן יש מקום להענשה העצמית, על שום שלא נזהר במקום בו עליו היה להיזהר וחטאו
נובע מתוך כך שלא עשה את כל המוטל עליו כדי להימנע מן העבירה. הסיפור מבטא את
המגמה לברר כל מעשה חטא, גם אם נעשה בשוגג, ולא להסתירו. מאחר שר' מאיר התעקש לכפר
על חטאו במלוא החומרה, הרי שעל פי תפישת הסיפור חטאו נמחל לו.
לעומת זאת, לפי "נוסח החלום" לא
חטא ר' מאיר ואשת רעהו שיקרה. לפיכך מבליט נוסח זה את אופיין של נשים: זדוניות,
שקרניות, פתייניות ובוגדניות. והגבר, לעומת זאת, קורבן תמים של הפקרות מינית חסרת
רסן על לא עוול בכפו.
*
מיהו ר' מאיר זה? יש מחברים ומעבדים של
סיפור זה שמזהים את ר' מאיר עם התנא הידוע בכינוי "ר' מאיר בעל הנס". וכך
משתלב הסיפור בסדרה ארוכה ומעניינת של אגדות שנקשרו בשמו של ר' מאיר גדול התנאים
בדור הרביעי ותלמידו החשוב ביותר של ר' עקיבא. אחרים, לעומת זאת, טוענים שמאיר זה
אינו התנא וטורחים להדגיש זאת בהעתקותיהם.
*
בתלמוד הבבלי מובאת אגדה המספרת על התנא ר'
מאיר שלא נתפתה לאישה: פעם אחת התגלה אליו השטן בדמות אישה בראש דקל, ופעם שניה
התגלה אליו השטן בדמות אישה בעבר הנהר. בשני המקרים החל ר' מאיר להתקדם אל עבר האישה
אך בחצי הדרך התגבר על יצרו. (קידושין פ"א ע"א).
אגדה זו היא חלק מקבוצת סיפורים המצויים
בתלמוד ועוסקים בתלמידי חכמים ומיניות ועל כך כדאי לקרוא אצל פרופ' דניאל בויארין
בספרו "הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד".
*
אך על דמותו של ר' מאיר מעיב הסיפור הקשה על
כך שביקש מתלמידו לפתות את ברוריה אישתו כדי להוכיח לה ש"נשים - דעתן קלה".
לאחר המעשה התאבדה ברוריה מרוב בושה ור' מאיר גלה לבבל (רש"י לבבלי עבודה זרה
י"ח ע"ב).
והנה הסיפור "ר' מאיר ואשת רעהו"
יוצר סימטריה בין ר' מאיר לבין אשתו ברוריה, ששניהם נתפתו לידי ניאוף בשעה של
חולשת הדעת, שלא באשמתם, ולפיכך ראוי לו לר' מאיר שלא ילעיז על אשתו במה שהוא עצמו
לא עמד.
*
בפולקלור הבינלאומי ידועים סיפורים דומים
לזה של "ר' מאיר ואשת רעהו".
בימי הביניים נפוץ באירופה סיפור על נזיר
שנדרש לבחור באחד משלושה חטאים: גנבה, ניאוף ושכרות. הוא בוחר בשכרות, שנראית לו
העבירה הקלה יותר, אולם משהוא משתכר, הוא חוטא גם בשתי העבירות הנוספות.
סיפור עממי נוסף מספר על אשה המואשמת בניאוף,
אך משהיא נזרקת לגוב אריות האריה לא פוגע בה וכך יוצאת לאור חפותה.
סיפור שלישי מספר על נזיר שנתקף תשוקה לאישה
וכדי להעניש את עצמו עוזב את תאו והולך לשכב בפתח מאורת אריה כדי שיטרוף אותו, אך
האריה מלקקו במקום לתקוף אותו.
כך שהקישור בין מעשה מיני אסור לבין ענישה
על ידי השלכה לתוך גוב אריות הוא קישור מוכר ופופולרי בימי הביניים.
*
פינת הפילוסוף
"האם השתחררנו בר מאותן מאתיים שנים
ארוכות, שבמהלכן היה צריך לקרוא את ההיסטוריה של המיניות קודם כל ככרוניקה של
דיכוי מתגבר?" (מישל פוקו)
*
להמשך קריאה על הסיפור ולרשימת הגרסאות שלו:
ורד
טוהר, "ר' מאיר ואשת רעהו",
בתוך: בתוך: סיפור עוקב סיפור:
אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, י' אלשטיין וא' ליפסקר (עורכים), כרך ג', הוצ'
אוניברסיטת בר-אילן: רמת-גן תשע"ג, עמ' 155 – 180.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?