נפלאות הגורל, אימת המקרה ושרירותיות המזל: על הסיפור "מעשה בעקרב שהיה בנו של אדם הראשון"

 

 

מעשה בחסיד אחד שהיה עשיר מאד וזקן. ולא היה לו כי אם בן אחד ושמו רבי יוחנן. והיתה לאותו רבי יוחנן אשה יפה וצדקת מאד. לימים חלה אותו זקן למות וקרא לבנו וציוהו להתעסק במצוות הבורא ולעשות צדקה תמיד. ונתן לו כל אשר לו. וגם ציוהו וכן אמר לו: בני, כשיתמו ימי בכי אבלך, לך לשוק ושב שם, ער שתראה שום אדם מביא שום סחורה למכור בשוקו ואותה סחורה שתראה ראשונה קנה אותה ואל תניח, ותביא אותה לביתך ותהיה לך למשמרת.

נפטר הזקן והלך לבית עולמו. ויבך אותו בנו שלושים יום. ‏ויתמו ימי בכיתו, ויקם רבי יוחנן ויזכור מה שציוהו אביו. ‏הלך לשוק וישב שם. וראה איש אחר נושא בידו גביע אחד יפה מאד. אמר לו רבי יוחנן: רוצה אתה למכור לי זה הגביע שאתה נושא?

אמר לו: הן.

אמר לו: בכמה?

אמר לו: במאה זהובים.

אמר לו רבי יוחנן: תן לי אותו בששים זהובים. ולא רצה והלך לו.

‏אמר רבי יוחנן בלבו: מה אעשה למצות אבי, אם לא אקנה אותו? קרא אחריו ואמר לו: תן אותו לי וקח מאה זהובים כאשר דיברת.

אמר לו: אם תרצה ליתן שתי מאות זהובים, אתן אותו לך, ואם לא, הניחני לילך לדרכי.

אמר לו: לא אתן לך כי אם מאה כאשר אמרת.

הלך לו.

‏וחזר רבי יוחנן ואמר: בעל כרחי צריך אני לקנותו כמצות אבי. קרא אחריו ואמר לו: קח שתי מאות, כאשר דיברת.

אמר לו האיש: אם רצונך ליתן לי אלף זהובים במחירו, אתנהו לך, ואם לאו, הניחני.

חשב רבי יוחנן בלבו, כן הוא הולך ומייקר אותו תמיד, וצריך הוא לקנותו בעל כרחו משום מצות אביו, מה עשה? הביאו לביתו ונתן לו אלף זהובים במחיר הגביע ויהי לו למשמרת. ופעמים הרבה ניסה לפתוח אותו ולא יכול לפתחו.

‏והיה הדבר לפני חג הפסח, וכשישבו לאכול בליל ראשון של פסח, אמר רבי יוחנן לאשתו: הביאי לי הגביע שקניתי במצות אבי ויהיה על השולחן לכבוד יום טוב!

הלכה הצדקת והביאה אותו. לקחו רבי יוחנן לנסות לפתחו, ויפתח אותו מיד. וימצא גביע קטן בתוך הגדול. ויפתח את הקטן וימצא בתוכו עקרב אחד קטן. ויתמהו מאד. ולקחו רבי יוחנן ונתן לו לאכול ואכלו וירץ סביב צוארו ויחבק לו וינשק לו. וכשהיה שבע, הלך לו ונכנס בתוך הגביע הקטן, וסגר אותו רבי יוחנן וישם הקטן תוך הגדול כאשר בתחילה.

‏ויאמר רבי יוחנן לאשתו: לא לחינם ציוני אבי דבר זהו נאכילנו ונגדלנו ונדע, מה יהיה בסופו.

האכילוהו בכל יום, וגדל העקרב, ולא היה יכול עוד ליכנס בגביע הקטן והיה בתוך הגדול. והלך וגדל מאד, עד שעשה לו רבי יוחנן בית להיות בו, וירד רבי יוחנן מנכסיו, כי העקרב אכל כל מה שיש להם. והעקרב גדל ולא היה יכול ליכנס בשום בית והיה בחצר. וגדל מאד עד שהיה כהר גדול. ולא היה לרבי יוחנן עוד מה ליתן לו לאכול. בכה רבי יוחנן ואמר לאשתו: מה נעשה עוד לתת לו לאכול, כי אין בידינו מאומה, כי הוא אכל כל אשר לנו.

אמרה לו הצדקת: מכור טליתך היום וקנה לו לאכולו ואני אמכור מחר סרבלי ואתן לו לאכול. וכן עשו, ולא היה להם עוד מאומה.

‏ויבוא רבי יוחנן לפני העקרב ויפול לפניו ויבך, ויתפלל אל יי ויאמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, כי נתתי כל מה שהיה לי כדי לקיים מצות אבי, ולא נשאר לי מאומה, ולא אדע מה יש לי לעשות לו, כי אין לי עוד כלום, ואני ואשתי ובני ערומים ויחפים, רעבים וצמאים. פרנסנו, אלהי, כי אתה רחמן וחסיד על כל מעשיך, והודיעני, אלהי ישעי, מה טיבו של זה העקרב שגידלתי ורוממתי, ומה יהיה בסופו.

ויפתח העקרב את פיו ויאמר: שמע אלהים תפילתך ונתן לי רשות לדבר אליך. ידעתי כי עשית לי כל מה שתוכל ולא מנעת עצמך מלהנות לי בכל כוחך. ועתה שאל נא ממני דבר אחד מה שתרצה ואתן לך.

ענה רבי יוחנן: אם כן הוא, למדני כל הלשונות שבעולם. לימדו לו, והיה יודע להבין לשון בהמות ועופות וחיות וכל לשונות שבעולם.

‏[ויאמר העקרב לרבי יוחנן:] ואשתך הצדקת, אשר היתה תדיר טורחת בעבורי וזריזה לשמשני, תשאל ממני דבר אחד מה שתרצה ואני אתן לה.

ותבוא האשה ותאמר לו: אדוני, תן לי עושר גדול, כדי שאוכל לפרנס בעלי ובני ביתי בכבוד.

אמר לה: בואו אחרי והביאו עגלות וסוסים וחמורים וכל מה שתוכלו מבהמות עמכם, ואעמוס אותם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.

וכן עשו. וילכו אחריו, עד שהביאם אל יער אחד ששמו יער דבי עילאי [בבלי, חולין נט, ב] ונכנסו בעבי היער, והתחיל העקרב לשרוק בפיו, ובאו אליו נחשים ועקרבים וכל מיני חיות, וכל אחד ואחד היה מביא לו דורון, כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כשם שמביאין דורון למלך.

ויאמר העקרב לרבי יוחנן ולאשתו: קחו לכם ומלאו אמתחותיכם והעגלות וכל מה שיש לכם, מלאו הכל, כדי שיהיה לכם הרבה, שלא תצטרכו לשום אדם! ויעשו כן.

‏ויאמר רבי יוחנן אל העקרב: אל נא יחר לאדוני ואדברה אליו – הודיעני, מי אתה ומאין באת?

אמר לו: בן אדם הראשון אנוכי, שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ועוף [יבמות סג, א]‏, וכשבא על אמי הוליד אותי; וכן אני הולך ומתמעט בכל אלף שנה עד סוף האלף, ולאחר האלף אני גדל עד סוף האלף שנים אחרות, ולא הייתי בכלל 'ביום אכלך ממנו מות תמות' [בראשית ב, יז].

אמר לו רבי יוחנן: ‏אם בן אדם הראשון אתה, ברכני!

אמר לו: המקום יצילך מן הרעות העתידות לבוא עליך!

תמה רבי יוחנן ואמר לו: מה הן הרעות העתידות לבוא עלי?

ולא רצה לומר לו כלום. ‏נפטר ממנו בשלום והלך לו. ורבי יוחנן שב לביתו.

(חלק א' של הסיפור "מעשה בעקרב שהיה בנו של אדם הראשון", מתוך אתר מס"ע של חוקר הפולקלור ד"ר יואל פרץ: http://folkmasa.org/b/mi_sipurp.php?mishtane=630)

*

בניגוד למסורת השימור וההעברה של הפרוזה העברית של ימי הביניים, שלפיה אנו מוצאים סיפורים רבים חוזרים ונדפסים בכתבי יד ובדפוסים ראשונים, לעיתים בשינויי עריכה ובהקשרים שונים ולעיתים אף בשינויי גרסאות נושאי משמעות, סיפור יוחנן והעקרב הוא אחד הסיפורים הבודדים הידועים לנו שאיננו מאופיין בריבוי גרסאות באמצעות העתקות והדפסות בימי הביניים.

מאחר ולסיפור אין גרסה מדוייקת עברית או אחרת קדומה יותר, עסקו חוקרי הסיפור העברי בניסיון להתחקות אחר מקבילות זרות לסיפור או לפחות השפעות אפשריות. כך אותרו שני כיווני השפעה עיקריים: המוסלמי והנוצרי, בהשפעת שני אפוסים קאנוניים בתרבות ימי הביניים. זו של "אלף לילה ולילה" ממזרח, וזו של "טריסטן ואיזולדה" ממערב. ובכל אופן הסיפור שלפנינו הועתק ככל הידוע פעם אחת ויחידה בעברית בכתב יד שתוארך למאה השלוש-עשרה.

בדומה לסיפורי החיפוש הקלאסיים, ובהתאמה לתיאוריה הפורמליסטית של חוקר המעשיה הרוסי ולדימיר פרופ, גם המניע ליציאה למסע החיפוש של הגיבור יוחנן הוא מניע של חסר: החיפוש אחר הגביע. ואם המוטיב הזה מזכיר למישהו את אגדות המלך ארתור והחיפוש אחר הגביע הקדוש, הרי שאין זה במקרה – מחזור הרומנסות הנוצרי על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול נולד גם כן באותו מרחב גיאוגרפי שבו נולד הסיפור היהודי שלפנינו.

האב המוטל על ערש דווי, אשר במצוותו יוצא יוחנן אל השוק, מתפקד בסיפור כמשלח במושגיו של פרופ. מטלת האב היא זו שמניעה את העלילה, והגביע, כאמור, הוא רק האתגר הראשון, מפני שבהמשך הסיפור יבואו מסעות חיפוש נוספים ואתגרים נוספים.

פתיחת הסיפור בצוואת אב המצוי על ערש דווי ובמאמצי הבן למלא אחר הצוואה כשבסופו של דבר המאמצים הללו מביאים לו שכר גדול – משותפת לסיפורים רבים, ונציין במיוחד את הסיפור העברי המכונה "שלח לחמך על פני המים" ומצוי אף הוא באותו כתב יד בו הועתק אף סיפורנו.

בעקבות קיום הצוואה נכנס לחיי המשפחה העקרב המפלצתי הכלוא בתוך הגביע, בדומה למעשיות מסוג  "הרוח בבקבוק" (331 AT). מעניין לציין שאפיזודת האכלת העקרב וקבלת שכר תמורת הטיפול בו מתאפיינת בדמיון לסיפורים העוסקים בסכנה שבעבודה זרה, כגון: "משפט האדם עם הנחש" ו"מעשה האבן" – אף הם מועתקים באותו כתב יד. אגב, הקישור האסוציאטיבי בין מספר אגדות שהן לכאורה שונות זו מזו ברמת העלילה אך למעשה יש להן תבנית עומק משותפת אופייני לאוספי סיפור אקלקטיים בימי הביניים – מה שמוכיח פעמים רבות שהמונח "אוסף סיפורים אקלקטי" לרוב אינו עומד במבחן המציאות.

בהתאם לקונבנציה העממית, העקרב גומל לבני הזוג הנדיבים על שטיפלו בו: הבעל מבקש לדעת את שפת בעלי החיים (670 AT) כלומר הוא הוא מבקש ידע (ובכך יש הדהוד אל דמותו של שלמה המלך החכם באדם). האישה, לעומת זאת, מבקשת ממון, בדומה לאישה במעשיה "הדייג ואשתו" (555 AT). הטיפוסים הסיפוריים הללו, המוכרים היטב במעשיה האירופית, זכו לסיווג גם באינדקס המוטיפים הבינלאומי של תומפסון כדלהלן: B98 "mythical frog". B216 "knowledge of animal language". B350 "greatful animals". B360 "animals greatful for rescue from peril or death".

*

האלמנט המעניין והמסקרן ביותר בחלק הראשון של הסיפור הוא הגביע שיוחנן רוכש בשוק, שהוא כלי קיבול שהוא גם תכולה, ושל תכולה שהיא גם כלי קיבול עבור אובייקט אחר - העקרב. המורכבות המבנית הזו מעידה באופן סמלי על מציאות מורכבת ומתעתעת ועל תפישה של סוד. מה שנראה במבט ראשון כבעל יעוד מסויים איננו בהכרח כזה, ומהותם האמיתית של הדברים מתגלה רק לקבוצה מצומצמת של בעלי עניין. לכן לא מצליח יוחנן לפתוח את הגביע אלא במועד מסויים, ולכן העקרב לא מגלה את זהותו האמיתית עד שהוא מוצא לנכון לעשות זאת.

בתרבות החומרית העממית מיוצגת תפישה זו על ידי בובת המטריושקה הרוסית, המכונה באנגלית בשם: nesting doll . הבובות המסורתיות הללו מלמדות שהערך של הפונקציה האימהית נוצר מתוך הדיאלקטיקה שבין האם לצאצא, בהיות הצאצא העתק זהה אך מוקטן של אבותיו. ובכל זאת הכינוי של בובת המשחק בשפה מלמד על דקויות הנובעות מתוך תפישות תרבותיות שונות. המילה הרוסית "מטריושקה" מזכירה את mother, כנראה לא במקרה, שכן הבובות נושאות ברחמן זו את זו כמעין שרשרת אינסופית של הולדה, תורשה והמשכיות. לעומת זאת, פעולת הקינון המצויה במילה nesting מעידה גם על פונקציית הטיפול בצאצאים ועל פעולת ביות הנובעת מתוך תפישת הורות רחבה יותר וממושכת יותר.

בסיפור היהודי שכאן בכלל מוסבת פעולת השיכפול ליחסי אב גוסס ובן ממושמע ולאחר מכן ליחסי הבן והעקרב – כולם זכרים. כך הופך הסימבול הנשי הפיזי של הריון ולידה המגולם בגביע המשוכפל - לסימבול גברי של צוואות מילוליות ושל העברת ידע בין גברים. הבן עובר שורה של מבחני חניכה אשר אמורים להכשירו לקראת המאבקים שעוד נכונו לו בהמשך, ומציאת הגביע היא רק התחנה הראשונה בדרכו.

*

 פינת הפילוסוף:
"הילד פוגש שלישיות פאלית בתוך היחסים האדיפליים המעבריים עם האם. ביחסים אלה האם נחוית כאב-בתוך-אם וכאם-בתוך-אב בעת ובעונה אחת. השאלה איזה מאלה מתקיים מעולם אינה נשאלת." (תומס אוגדן)

 *

להמשך קריאה ופרשנות של הסיפור השלם:

Vered Tohar, "Johanan and the Scorpion: A Jewish Medieval Romance", Fabula (2009), vol. 50, Nr. 1/2, pp. 54-66.

 *

ביבליוגרפיה נוספת להרחבה אודות החלק הראשון של הסיפור:

 עמנואל בן-גריון, שבילי האגדה, מוסד ביאליק: ירושלים תש"ל.  

 ז'וזף בדיה, סיפורם המופלא של טריסטן ואיסולד, כרמל: ירושלים תשנ"ז.

 עלי יסיף, כמרגלית במשבצת: קובץ הסיפורים העברי בימי הביניים, הקיבוץ המאוחד: תל-אביב תשס"ד.

 Mircea  Eliade, Rites and symbols of initiation, Woodstock: Spring Publications 1995.

 Vladimir Propp, The Morphology of the Folktale, trans. By Scott L., Austin: University of Texas Press 1968.

 David Salter, Holy and noble beasts: Encounters with animals in medieval literature, D.S. Brewer: Cambridge 2001.