במבוא לכרך
הראשון בסדרת "ותאמר בליבה" (ידיעות אחרונות 2014) כותב חננאל מאק כך:
"נאמן
לדרכו הספרותית, מקדם המספר המקראי את העלילה ואת הידע אודות גיבוריה באמצעות שני
כלים עיקריים: המעשה והדיבור. הגיבור המקראי בא והולך, יושב ועומד, אוכל וישן,
נאבק, נופל וקם – ומרבה לדבר. יש שהוא שמח וטוב לב, יש שהוא חרד וקורא אל אלוהיו, אבל
הוא ממעט לחשוב, לומר בלבו, להתלבט בין טוב לרע, להתחרט על מעשיו. כל אלה עולים
כמובן מתוך הסיפורים והדיבורים, אבל המספר מעדיף בדרך כלל שלא להרבות דברים על
הנעשה בתוך לבו של גיבורו. הקורא את סיפורי העלילה של התנ"ך זכאי וגם נדרש
אפוא להשלים את החסר בכוחות עצמו, וכך הופך הוא לשותפו הפעיל של המחבר בעיצוב
הדמויות ועולמן הפנימי הסמוי."
שתיקתו של
המספר המקראי באשר לחיי הנפש של דמויותיו מובלטת במיוחד לאור העובדה שהביטוי
"ויאמר בליבו" מופיע בתנ"ך ארבע פעמים בלבד. פעמיים הוא מופיע בתור
שאלה רטורית, בפעם הראשונה: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו
וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה
הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד (בראשית יז 17). ובפעם השניה: וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר
הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ
לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי (אסתר ו 6). ופעמיים בצורת חיווי, בפעם הראשונה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל
הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי
אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (בראשית כז 41) ובפעם השניה: וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה
תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד (מל"א יב 26).
המופעים
הללו מציינים ספקות, מחשבות רעות, תחבולות ומזימות. ומתקשרים גם לפסוקים: תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל
עֵת מדנים [מִדְיָנִים] יְשַׁלֵּחַ (משלי ו 14), בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל וְהוֹלֵךְ
בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט (משלי כח 26) ו- כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת
בְּלִבּוֹ (משלי כו 25) ובכל אופן המספר המקראי אינו בוטח בדיבור הפנימי של
גיבוריו ומעדיף אותם בדיבור חיצוני, ישיר ופשוט. המספר המקראי מעדיף שהדמויות ידברו
ישירות, שלא יהיה מצב של "אחד בפה ואחד בלב" ולמעשה, המספר המקראי שולל
את הלגיטימציה של הדיבור הפנימי. ההרהור הפנימי של הלב נתפש כדבר שיש לחשוד בו
מפני שהוא מבטא תכונה, או נטייה, להתנהלות כפולה בעולם. שמייצרת אבחנה בין הכלל
ובין הפרט, בין מה שבין האדם לבין עצמו לבין מה שבין האדם לבין העולם. התחתית
הכפולה של הנפש לא שאיננה מעניינת את המספר המקראי, ולא שאיננו מודע לקיומה, אלא
שהוא מעדיף דמויות שפיהן וליבן שווים.
לעומת זאת,
הביטוי "ותאמר בלבה" בלשון נקבה, הוא הביטוי המשמש בתור כותרת לשני
הספרים בסדרה, לא מופיע כפשוטו בתנ"ך כלל, אלא בואריאציה על הביטוי בלשון זכר.
הביטוי "בליבה" מופיע פעמיים, פעם אחת בספר שמואל ב' ופעם שניה בספר
דברי הימים א', בתיאור אותו מקרה, יחסי דוד ומיכל בת שאול, ושוב, גם במקרה זה
מעוצב הדיבור הפנימי לשלילה: וְהָיָה
אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד
הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה
וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (שמו"ב ו 16). ובגרסה נוספת לאותו סיפור: וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה בָּא
עַד עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת
הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (דברי
הימים א טו 29). אם כן, פעמיים
בלבד מפיע המילה "בליבה" בלשון נקבה, ובאופן אירוני הוא מלמד שנשות
המקרא אינן חורשות רע במסתרים אלא רק בגלוי. אבל זה גם אומר שלנשות התנ"ך אין
בכלל דיבור עם עצמן. כלומר עוד פחות מזה שיש לגברים.
מאוחר יותר,
בספרות חז"ל המוקדמת והמאוחרת, וכן אצל מפרשי התנ"ך בימי הביניים כבר
אנחנו מוצאים את חנה ויעל, רות ונעמי, בת יפתח וציפורה ומי לא – כולן כבר אומרות
בליבן. ולא רק בעניינים שליליים. הדיבור הפנימי הופך בימי הביניים לחלק אינטגרלי
מעיצובה של הדמות הספרותית המורכבת. אלה אמנם לא המונולוגים של זרם התודעה בראשית
המאה העשרים, אבל בכל זאת ניתנת הכרה מפורשת בטקסט לאפשרות קיומם של חיי נפש
ולחשיבותם. אם נחזור למספר המקראי, הרי שהוא נוטה לעסוק פחות בזהות הנשית, עובדה
היא שיש בתנ"ך פחות גיבורות נשים מגברים, בוודאי כאלה המצויינות בשמן, בוודאי
כאלה התופשות מקום מרכזי בסיפור העלילה. ומכאן שגם טבעי שלא יפתח את תימת הדיבור
הפנימי הנשי.
על אף זאת,
ואף על פי כן, סדרת ספרי 'ותאמר בליבה' מעלה על נס לא פחות משלושים ושמונה נשים, כאלה
ששינו גורלות ועשו מעשים גדולים, כאלה שהיתה להם השפעה על תולדות האומה והעם.
פנורמה של נשים בנות כל הגילאים (צעירות יותר או פחות, רווקות, נשואות ואלמנות),
בנות כל המעמדות החברתיים והמקצועות (משרתת, משוררת, נביאה וזונה וגם נסיכה ומלכה
ואם המלך ואשת המלך), בנות כל התרבויות הקדומות (עברייה ומצרית, מדיינית ופלישתית,
פרסית וכנענית).
סדרת ספרי 'ותאמר
בליבה' מאת חננאל מאק עוסקת בפיתוח הדיבור הפנימי הנשי של הדמות הנשית המקראית. בניתוח
מחודש, עמוק ומשמעותי של אישיותה, של הרקע האחורי שלה, של מניעיה להתנהגות, של
תסביכיה, חרדותיה ומשאלותיה. ברם, אני מבקשת לטעון שסדרת 'ותאמר בליבה' מבטאת יותר
מכל לא רק את הדמות המקראית הנשית אלא גם, ובעיקר, את הדיבור הפנימי של חננאל מאק,
אשר ניכר בספריו שהוא מנהל דיאלוג ממושך ועמוק ורב שנים עם הטקסט המקראי, עם עמדת
המספר המקראי ועם הדמויות המקראיות.
במסה
"מהו המחבר?" מעניק מישל פוקו למחבר את התפקיד של "מייסד פרקטיקת
שיח". המחבר, טוען פוקו, לעולם אינו מחבר רק את הטקסט של עצמו, אלא הוא לעולם
חורג מגבולות יצירתו שלו ופותח מרחב לטקסטים שיבואו בעקבותיו. המחבר של הטקסט
הנוכחי הוא זה שהופך את הטקסטים המאוחרים לו לאפשריים. הוא מאפשר את יישומי הטקסט
שלו, הוא מייצר נקודת ייחוס עתידית לטקסטים העוקבים לו. פרקטיקת השיח שפותח הטקסט,
אומר פוקו, מאפשרת את החזרה אליו שוב ושוב. החזרה מיועדת אל מה שנוכח בטקסט המקור,
אל הטקסט העירום, אך גם אל מה שמובלע, שנעדר, שחסר בו. החזרה אומרת מצד אחד: זה
היה שם כל הזמן, צריך היה רק לקרוא את זה. ומצד שני היא אומרת, לא, זה איננו נמצא
במילים אלא זה נמצא בין המילים, זה נמצא בחללים, בחוסרים, במרחקים שבין המילים.
לשיטתו של
פוקו, חולל הטקסט המקראי פרקטיקת שיח המיושמת עד ימינו לכל אורך התרבות היהודית
והלא יהודית. פרקטיקה זו היא שמאפשרת לסדרת 'ותאמר בליבה' להתממש. בדיוק כך עובדים
ספרי הסדרה, הם חוזרים אל טקסט המקור ומצד אחד אומרים: זה שם, צריך רק לקרוא את
זה. מצד שני הם אומרים: זה נמצא בחללים. נשות המקרא נמצאות בנקודות החוסר של הטקסט
המקראי.
חננאל מאק
ממלא את החללים הללו במחשבה, בדיבור, ובכתיבה, מה שהופך את הסדרה לאישית ואפילו
חושפנית. כרכי הסדרה בנויים באופן דומה: בתחילה מובא הטקסט המקראי כלשונו. לאחר
מכן תיאור יפה ובהיר של העלילה בקריאה קרובה נקייה, בעיקר משלב הקונפליקט ועד שלב
ההתרה. לבסוף עובר מאק לרפלקציה אישית על הדמות, מעין תגובה שלו לדילמה המרכזית
בחייה של הדמות, שהרי כותרת המשנה של הסדרה היא: "נשים בצמתי חיים".
הפרקים בנויים, אם כן, בגלישה איטית מן הפשט אל הפרשני ומן הפרשני אל הרפלקטיבי.
מאק כותב
על מרים ורחל, רבקה וחווה, אך עליהן כבר נשפכו מילים כמו ים בתרבות היהודית והלא
יהודית. את לבי שבו במיוחד הפרקים על הנשים האחרות של התנ"ך: האישה החכמה
מתקוע, האישה החכמה מאבל בית מעכה, יהושבע, אשת איוב ואחרות – נשים שקיבלו פחות
זמן מסך על אף תפקידיהן כטייסות משנה (חשובות) בעלילת הגיבורים הגדולה. כך למשל, המקרה
של אלישבע אשת אהרן הכהן, אמם של נדב ואביהוא שמתו בהקריבם אש זרה לפני ה'. גיסתם
של משה, ציפורה ומרים. אמם של שני הבנים הנותרים – אלעזר ואיתמר – הכהן הגדול וראש
שבט הלוויים, בתו של עמינדב שהוא מבני פרץ בן יהודה. אלישבע המיוחסת, "העומדת
בצומת היוחסין המרכזי של האומה בימי יציאת מצרים ובשנות המדבר" כדברי מאק
(כרך ב', עמ' 114), המלכה האם של יציאת מצרים, זוכה לאזכור מפורש חטוף אחד בלבד בספר
שמות: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת
אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת
נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר (שמות ו 23), כשאת
שושלת היוחסין המפוארת שלה ושל צאצאיה יכול הקורא רק להסיק מתוך הצלבת המידע.
כאן ניתן
להדגים את מעשה היצירה היפה של חננאל מאק בסדרת 'ותאמר בליבה', אשר לקח את שברי
המידע אודות אלישבע, ומתוכם בנה את תמונת דמותה הכבירה, תמונה אשר המספר המקראי
חסך מאיתנו מסיבותיו שלו: אפשר שאלישבע לא היתה מספיק סנסציונית. אפשר שהיה זה
מפני שלא חטאה, או שלא נקשרה בפרשיות מין, אפשר שחיי הזוגיות והאימהות שלה היו
שלווים במיוחד ולא ראויים לציון. מאק, לעומת זאת, מצר על השכחתה. לא רק שהוא מציג
את אלישבע בפרק שהוא מקדיש לה, לא רק שהוא טורח להדגיש את שתיקתה בתוך סיפור
העלילה, את היותה נוכחת-נפקדת בכל האירועים ההיסטוריים הגדולים של האומה, ובמיוחד את
השתקתה המוחלטת. שכן לאחר מות הבנים מדווח המספר המקראי: וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן (ויקרא י 3). לעומת זאת, על
אשתו אלישבע, אם הבנים, אפילו זה לא נכתב. וכך כותב מאק: "קשה למצוא עוד
סיפור מקראי שבו מעורבת אישה כה עמוק בנעשה ונושאת סבל כה קשה אבל קולה מושתק
לחלוטין כמו בפרשת מותם של שני בני אהרן, בניה של אלישבע. איננו יודעים דבר על
אישיותה ועל פועלה של הגבירה אלישבע, הכוהנת הראשה, הרעיה, האם, הגיסה והאחות
בימיה הטובים ובעת שההצלחה האירה לה פנים. לא שמענו דבר וחצי דבר על האם השכולה
שהאסון הכבד ירד עליה בחטף, הפך את שמחתה לאבל כפול ועם זאת לא פתח בפנינו לא את
שפתותיה ולא את סגור ליבה." (עמ' 122). כיצד, אם כן, פותח מאק את סגור ליבן
של הגיבורות שלו? אחד האמצעים לכך הוא שירים שמאק כתב והצמיד לכל דמות נשית. ברם, הדיבור
הפנימי של הדמות הוא למעשה גם הדיבור הפנימי של חננאל מאק עצמו. הדמות הנשית היא
המניע ליצירה ובד בבד היא גם מיתר בנפשו של המשורר, בעיה לא פתורה, עניין שיש
להפוך בו ולכך אתייחס שנית בסיום דבריי.
הנה למשל
את גרסתו של חננאל מאק לדיבור הפנימי של דלילה – האישה היפה, המסובכת, המסוכסכת עם
עצמה, ספק בוגדת אופורטוניסטית, ספק קורבן של פטריארכיה, בת זוגו של שמשון - ההרקולס
העברי, המשתפי"ת של האויב או סתם בחורה קלת דעת, מודל של לוקאל-פטריוטיזם או
תאוות בצע – יש בה הכל: היא הכל מזה ושום דבר מזה. הדיוקן המורכב שמצייר חננאל מאק
בפרק על דלילה מגיע לשיא בשיר שמסכם את הפרק ובו היא הדוברת. החידתיות של הדמות,
הפאזל הלא פתור של דמותה כפי שהיא מעוצבת, די בהרחבה אגב, בספר שופטים, מוביל את
מאק לדיאלוג פנימי בינו לבין עצמו על האישה שהיא גילום של פאם-פאטאל מקראית. דיבור
זה מסתכם בשמונה שורות מחורזות בקפידה ובשורה תשיעית שהיא אנטי-קליימאקס קלאסי
המביאה את דלילה היישר לתוך המאה העשרים ואחת.
להלן השיר:
שִׁמְשׁוֹן,
יֶלֶד שֶׁלִּי מְגֻדָּל, נָזִיר מְחֻלָּל
מְאַהֵב
שֶׁלִּי מְתֻלְתָּל, מֻטָּל עוֹלָל
מְסֻלְסָל
עַל בִּרְכִּי, מוֹלִיךְ מוּלָךְ שׁוֹלָל.
לְךָ
מִשְׁעוֹל כְּרָמִים וּדְבַשׁ, שׁוּעָל
לְךָ
שִׁירִים וּשְׁעָרִים, לְךָ מַפֶּלֶת הָאָרִי.
שְׁלָל
צְבָעֶיךָ שִׁמְשׁוֹן, לְצַוָּארִי
וּבְיָדִי
צְרוֹרִי, כַּסְפִּי הַמְּגֹאָל.
שִׁמְשׁוֹן
עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.
אֶת
הַכֶּסֶף בִּזְבַּזְתִּי מִזְּמַן בַּמּוֹעֲדוֹנִים שֶׁל עַזָּה.
השיר,
המעוצב כקינה על שמשון, לוכד בתוכו את כל עלילותיו בספר שופטים החל מלידתו וילדותו
והקדשתו לנזירות ועד מותו. בשיר יש לפחות דוברת אחת, דלילה, אך מתאחדים בו גם
קולותיהן של אמו ושל אשתו הראשונה. מובע כאן יותר מקורטוב של הערצה לאיש שידע
לחיות וגם ידע כיצד למות בקרשנדו מפואר, אך מתוך מסכת חייו עולה שאלת השאלות: מהי
תכלית חייו?
אני מציעה
שמבעד לשיר הזה, ומבעד לשירים הנוספים, מבצבץ קולו של חננאל מאק המשורר,
הקורא-הכותב בן זמננו, שהדמויות המקראיות הן בשבילו הזדמנות להירהור ועירעור לא על
הדמות הנשית אלא דווקא על הזהות הגברית. זהו אמנם ספר על נשים במקרא, והפרק הנדון מוקדש
לכאורה לדמותה של דלילה, אך למעשה עוסק השיר בשמשון וביחסיו עם העולם. ברמה אחרת
הוא עוסק ביחסיות ההצלחה והכישלון, בתקוות הגדולות ובהתפכחויות הקטנות של גבר
ואישה בוגרים ושבעי התנסויות.
כך הופך כל
פרק בפרקי הסדרה לנקודת שיגור לשיר המסיים שממריא אל מעבר לדמות, אל כל אדם בכל
זמן. השירים הללו הם לוכדים לכאורה את הקול הפנימי של הדמות המקראית, אך למעשה הם לוכדים
את הדיבור הפנימי של חננאל מאק עצמו.
ותאמר
בליבה (ידיעות ספרים 2014)
ותאמר גם
היא בליבה (ידיעות ספרים 2018)
הדברים
מבוססים על הרצאה שניתנה באירוע השקת הספרים באוניברסיטת בר-אילן בינואר 2019.
פורסם לראשונה ביקוד: כתב עת לספרות עברית בתאריך 6 במרץ 2020:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?