המאמר ראה אור בכתב העת עיתון 77, חוברת 409, נובמבר-דצמבר 2019, עמ' 40 - 42.
עדי וולפסון, אני אבא שלך, עורך: אלי הירש, פרדס
2019
אבא זה לכל החיים
ורד טוהר
'אֲנִי אַבָּא שלך' הוא ספר פורץ דרך בשירה
העברית העכשווית לא רק כמעשה פואטי, אלא גם כמעשה המנכיח בתבונה וברגישות את החוויה
הטראנסית לאורך ספר שלם. זו גם הפעם הראשונה שבה ספר שירה עברי, ישראלי, מתאר את
השינוי שעובר ילד טרנסג'נדר מבעד לעיניו של האב. מבחינה זו יש כאן יצירה מכוננת. 'אֲנִי
אַבָּא שלך' מספר באמצעות שלוש מחרוזות של שירים את המתרחש במשך תשעה חודשים בחייו
של אב המתבונן בבתו ההופכת מול עיניו לבנו וכותב אליה/אליו ועליה/עליו ועל אודות
עצמו.
השירה העברית מכירה בעיקר שירה וסיפורת הומוסקסואלית
גברית כמו זו של חזי לסקלי, אילן שיינפלד ויותם ראובני. היא מכירה גם שירה לסבית נשית
כמו זו של שז ועמליה זיו. האנתולוגיה החלוצית 'נפלאתה' לשירה להטבי"ת שראתה
אור בשנת 2015 בעריכת רונן סוניס ודורי מנור בהוצאת חרגול, והפרק המצומצם יחסית של
שירת מקור שהיא כוללת, מדגישים עד כמה זהו נושא שתוּק בספרות העברית המודרנית. המושג
"ספרות להטבי"ת" מתייחס בדרך כלל ליצירות שנכתבות מתוך החוויה
הפרסונלית בגוף ראשון של הסובייקט החווה את תודעתו המינית והמגדרית מול העולם וכן
גם יש לציין שמרבית היצירות באנתולוגיה של סוניס ומנור מתארות אהבה חד מינית במובן
השמרני של המילה. לא מפאת בחירה, אלא מפני שזה מה שיש (הנציג היחיד של שירה טראנסית
באנתולוגיה הוא המשורר אילי אבידן אזר, יליד 1982).
ברם, עד היום השירה העברית לא הכירה כלל את
הקול ההורי, ודאי לא את הקול האבהי, בהקשר הלהטב"י, המתרכז בנקודת התצפית
ההורית על התהליך. מבחינה זו יש בספר 'אֲנִי אַבָּא שלך' חידוש של ממש. זהו ספר
שאמנם עוקב אחר תהליך השינוי של הבת/בן אך הוא כולו מרוכז באבא הדובר לנוכח התהליך
הזה. " אַבָּא
זֶה / לְכָל הַחַיִּים" (עמ' 51) אומר הדובר בשיר שנכתב בדצמבר 2017. בשיר
הזה הוא תובע לעצמו את אבהותו, מנכיח אותה, בעיקר לעצמו. מייצר עמדה יציבה של האב,
ההורה שבדרך כלל מקבל את המקום השני בהיררכיה ההורית הקלאסית בנוגע לטיפול בילדיו,
והנה כאן הוא הופך את ההיררכיה במעין התרסה כלפי הנורמות המסורתיות: " עַכְשָׁו
אֲנִי / לֹא אַתְּ וְלֹא אַתָּה / אֲנִי עַתָּה" (עמ' 96).
כדי לפרסם את 'אֲנִי אַבָּא שלך' נדרשה למשורר
עדי וולפסון מנה של ביטחון עצמי ואפילו אומץ ויכולת להתנתק ולהתעלם מצקצוקי
השפתיים האפשריים ומהחשש לתיוגים וסטריאוטיפיזציה מצד סביבתו הקרובה כלפיו וכלפי
משפחתו הגרעינית, שהיא, בסופו של יום, משפחה נורמטיבית אשר חיה בעיר שמרנית יחסית בנגב.
היותו של וולפסון אישיות ציבורית במובן זה שהוא פרופסור להנדסה כימית במוסד אקדמי
גדול וכן גם פעיל סביבתי מוכר הנושא בפעילות ציבורית ענפה בתחום איכות הסביבה היתה
אף יכולה להעצים את החשש מגלישת הממד הרכילותי אל תוך החיים ופגיעה בהם. אמנם, וולפסון
אינו משורר בלתי מנוסה לחלוטין, בהיות 'אֲנִי אַבָּא שלך' ספר שיריו השישי (קדמו
לו: 'שירים בארבעה ממדים', גוונים 1997, 'בגוף אחד', ספרית פועלים 2000, 'אני
שלישי' אבן חושן 2003, 'אויקוס' פרדס 2018) ויחד עם זאת, זהו ספר אינטימי מאוד
החושף תהליכים שבמשפחות רבות מוסתרים בחדרי חדרים. ניתן היה, כמובן, לעקוף את
הקושי הזה באמצעות פרסום בשם בדוי, למשל. לדבריו של וולפסון האופציה של פרסום
בעילום שם כלל לא נשקלה בשום שלב. נהפוך הוא, הבחירה להזדהות בשם היא גם מבחינתו סמן
המאותת לבת/בן: לא מתביישים. לא פוחדים. לא מסתירים. כפי שהוא כותב באחד משירי
הספר: " לֹא
לִשְׁמֹר שׁוּם דָּבָר בְּסוֹד / לֹא לְהַאֲשִׁים. / לֹא לִמְחֹק. / לְהוֹסִיף."
(עמ' 60).
למרבה השמחה, מעבר לרכילות, שהיא מעניינת
כשלעצמה, וכפי הנראה גם בלתי נמנעת, 'אֲנִי אַבָּא שלך' נושא עימו גם איכויות פואטיות
שהן אלה שהופכות אותו למה שהוא והן אלה המצדיקות גם את התקבלותו הנלהבת (ההדפסה
הראשונה אזלה תוך חודשיים!)
'אֲנִי אַבָּא שלך' כתוב במתכונת וידויית ומספר
סיפור באמצעות תמונות שיר, כשבכל אחד מהשירים גם מובא תאריך כתיבתו והשירים
מסודרים בספר לפי סדר כרונולוגי זה. תחילתו ב 1 ביולי 2017, סיומו ב 23 במרץ 2018.
תחילתו במשבר גדול: " אֲנִי
נִצַּב עַל סַף נְבוֹ / וְלֹא יָכוֹל לָבוֹא אֶל לִבֵּךְ / כָּעֵת
כְּשֶׁנַּפְשֵׁךְ נִקְרַעַת / בְּיָדַיִךְ / וַאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְנֹכַח
דְּלָתוֹת כְּפוּלוֹת / וּנְעוּלוֹת / וְאֶת נִשְׁמֶטֶת / מִיָּדַי" (עמ' 9).
סיומו בהקלה גדולה, בקבלה, בהשלמה, כמעט בשלווה: " יֵשׁ לְךָ מִשְׁפָּחָה. /
אֲנַחְנוּ, כָּל אֶחָד / וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, / יַחַד וּלְבַד, לֹא / וִתַּרְנוּ,
לֹא שָׁכַחְנוּ, / גַּם אִם לֹא הָיְתָה / תָּמִיד שִׂמְּחָה, יֵשׁ / בְּרָכָה
בַּדֶּרֶךְ / הַזֹּאת." (עמ' 94).
אמנם כל שיר יכול לעמוד בפני עצמו, ואמנם
ניתן לקרוא בשירים שלא על פי סדרם, אך הקריאה לפי הסדר מייצרת את הסיפור הגדול, את
ההתרחשות בחייו של הדובר האב: החל בחטיבה הראשונה "בתי", בה עדיין האב
פונה אל הבת בלשון נקבה, המשך בחטיבה השניה "בינינו" בה מתרחשת
הטרנספורמציה הלכה למעשה מול עיני האב ודרכו גם מול עיני הקורא, ועד החטיבה
השלישית, "בני", שהיא החטיבה המסיימת ובה כבר מגיעה ההשלמה עם השינוי
ובו הבת היא כבר בן.
את שלוש החטיבות עוטפים שני שירים שהם כמעט זהים,
שיר הפתיחה ושיר הסיום, הראשון פונה אל המענת בלשון נקבה והאחרון פונה אל נמען
זכר, ושני השירים הללו סוגרים את המעגל תרתי משמע מבחינתו של הדובר: " כְּשֶׁנּוֹלַדְתְּ
/ בָּכִיתִי בֶּכִי / אֹשֶׁר טָהוֹר" (עמ' 7). ובסיום: " כְּשֶׁנּוֹלַדְתָּ
/ בָּכִיתִי בֶּכִי / אֹשֶׁר טָהוֹר" (עמ' 101). מלידה ללידה, מלידה פיסית
ללידה מטאפורית בעלת היבט פיסי גם כן. בשני השירים הללו מתקרב הדובר, כגבר, אל
חווית הלידה שהיא נשית במהותה, מנכס אותה אליו, חווה אותה בעולמו. יתירה מזה, הזמן
המסור בספר הוא פרק זמן של תשעה חודשים, המתהווים יחד לכדי "הריון"
אבהי. בשיר אחר אומר הדובר: " לֹא
נוֹלַדְתָּ מֵחָדָשׁ / כִּי אַף פַּעַם לֹא מַתָּ"(עמ' 89) – ובכל זאת יש
בספר הזה קינה על הילדה שאיננה: " לְשַׁחְרֵר / לִפְנוֹת מָקוֹם לְמִישֶׁהוּ אַחֵר"
(עמ' 65). בעולמם של ילדים טראנסים ובני משפחותיהם לידה והולדה אינם רק עניין טכני
אלא הם בעיקר עניין נפשי.
אכן, השינוי הוא אמנם של הבת, אך כאן החוויה
מוצגת דרך הפריזמה של האב הדובר, המתאר את החוויה ממקום של משקיף שהוא גם משתתף,
גם שחקן ראשי וגם שחקן משנה בדרמה הגדולה של החיים הטרנסג'נדרים. לכן נוצרת בין
שיר הלידה הראשון לבין שיר הלידה האחרון מעטפת. שני השירים הללו עוטפים את שאר שירי
הספר, בהיותם מבטאים אהבה, הגנה והשלמה. כמו חיבוק גדול. הבת והאב מחבקים,
מחובקים: " לִפְעָמִים
אֲנִי צָרִיךְ אֶת הַחִבּוּק הַזֶּה / יוֹתֵר מִמֵּךְ" (עמ' 62). כשהאב מפציר
בבתו לחבק הוא אכן פונה אל המקום המטאפורי ולא רק אל המקום הליטראלי: " חַבְּקִי
אֶת גּוּפֵךְ / וְלַמְּדִי אוֹתִי / לְחַבֵּק אֶת עַצְמִי" (עמ' 32).
הדרמה הגדולה של הבת והאב מתגבשת כבר בכותרת
הספר, בה המילה "שלך" במכוון איננה מנוקדת, כך שהיא מאפשרת את התנודתיות
המגדרית בין הזכר לנקבה. וליתר דיוק, התנודתיות מתרחשת באופן מדוייק וממוקד בניקוד
של האות למ"ד והיא זו המגדירה את המגדר של המילה "שלך". מה בסך הכל
קרה כאן? הקמץ והשווא החליפו מקומות. שֶׁלָּךְ הפך להיות שֶׁלְּךָ.
בצורה הנקבית באה למ"ד מנוקדת בקמץ ואחריה כ"ף סופית מנוקדת בשווא. בעוד
שבצורה הזכרית באה למ"ד מנוקדת בשווא ואחריה כ"ף סופית מנוקדת בקמץ. אותה
מילה, אותם סימני ניקוד, רק בסדר הפוך. שתי מילים שהן שתי תמונות ראי זו של זו. שֶׁלָּךְ
מול שֶׁלְּךָ. בדיוק
כמו השיר הפותח והשיר הסוגר של הקובץ אותם הזכרתי למעלה. הסמליות הזו שמייצרת השפה
העברית היא כל הסיפור. הקמץ הבטוח, הרחב, היציב, מול השווא הרעוע, המהוסס, כאילו עומד
על כרעי תרנגולות. המעבר מהקמץ לשווא מייצג את תנודות הנפש מהבטוח לרעוע ולהיפך,
אך המעבר הזה הוא טוב והכרחי. כפי שאומר הדובר בעצמו: " נִסִּיתִי לִכְתֹּב לְךָ / בִּמְקוֹם לָךְ וְחָשַׁבְתִּי / אֵיךְ
הָעִבְרִית, מִחוּץ / לַשִּׁירִים, מְאַפְשֶׁרֶת / לֹא לְהַחֲלִיט" (עמ' 42).
ומצד שני, האשמה הרודפת: " אֲנִי
נִכְשַׁל / בַּדִּבּוּר. לַמִּלִּים / בְּעִבְרִית יֵשׁ / מִגְדָּר בָּרוּר, /
תֹּאַר, פּוֹעֵל / וְשֵׁם, אֲבָל אֲנִי / מוֹדֶה, אֲנִי / אָשֵׁם, מְנַסֶּה /
לְדַבֵּר לְלֹא / מִין, אוֹ חוֹשֵׁב / עַל זֶה וְלֹא / מְחַבֵּר, אוֹ / מַתְחִיל
וּמִתְבַּלְבֵּל" (עמ' 85). הפתרון, המבריק, שמוצא וולפסון כדי להתמודד עם
הנוקשות המגדרית של שמות הגוף והטיות השם והפועל, הוא לוותר על הניקוד של המילה
"שלך" בכותרת הספר, מה שבדרך כלל אינו מקובל בשירה. ברגע שהוא מוותר על
הניקוד של המילה "שלך" מתאפשרת התנודתיות, הגמישות, הפלואידיות המגדרית
המתכתבת כמובן גם עם נושא הספר. היעדר הניקוד מסמן מרווח של אפשרויות ולכן הוא
המסמן המתאים במקרה זה, בהיותו גורם לשפה להיכנס אל תוך אזורי אי הנחת שלה. בעוד
שניקוד נוכח מסמן מוחלטות, ניקוד נעדר מסמן נזילות. הדיאלקטיקה בין הנוכחות להיעדר
היא גם הדיאלקטיקה של הגוף והנפש הטראנסיים, והיא מייצגת מצב תודעה היוצא מתוך
אקסיומה תרבותית קיימת ומנסה לפתוח לו נתיב חדש.
במסתו "חקירות פילוסופיות" טוען
הפילוסוף לודוויג ויטגשטיין כי מה שאנחנו חושבים ומבטאים בשפה נתון בתוך מכלול
אוטונומי ביחס לעולם, כלומר, השפה מייצרת את המחשבה ולכן היא יוצרת את המציאות ולא
להיפך: "שמות מציינים רק את מה שהוא יסוד של המציאות. מה שאינו בר הכחדה, מה
שנותר בעינו בכל השינויים" (מתוך: חקירות פילוסופיות, תרגום: עדנה
אולמן-מרגלית, מאגנס 2014, עמ' 63). עוד טען ויטגשטיין כי אנו בדרך כלל מנסים
לכפות על השפה תבנית אחת, למרות שהיא מכילה שימושים שונים, ולמרות שאנו מודעים
למגוון השימושים הזה: "נותנים דוגמאות ורוצים שהן יקלטו במובן מסויים. [...] בהבנתו
של כל הסבר כללי ניתן גם לטעות. פשוט, כך אנו משחקים את המשחק הזה" (שם, עמ'
68). בהמשך לרעיון של ויטגשטיין, ניתן לומר שהעברית, כשפה מגדרית נוקשה, יוצרת גם
מחשבה מגדרית קשיחה. על מנת להתמודד עם הנוקשות המובנית הזו, הפיתרון הוא לוותר על
האחד הסממנים הקטגוריים של הלשון השירית והוא סימני הניקוד של המילה המסמנת מין ומגדר
ומגדירה אותם כעובדה מוחלטת וסופית. באמצעות הוויתור על הניקוד מתאפשרות שתי
קריאות: הקריאה בלשון זכר והקריאה בלשון נקבה, ושתי הקריאות הללו נוכחות בעת
ובעונה אחת זו לצד זו בתוך המילה, כמטאפורה להוויה הטרנסג'נדרית עצמה.
באחד השירים החזקים ביותר בקובץ, בשיר
"אבן הטועים" (עמ' 93), שולח האב את בנו אל אבן הטועים, הלא היא האבן
המפורסמת שהיתה בירושלים ובה רוכזו אבידותיהם של עולי הרגל בתקופת בית שני. מי
שהגיע לאבן צריך היה לתת סימנים באבידתו כדי לקבלה בחזרה. אבן הטועים, המוזכרת בתלמוד
הבבלי במסכת בבא מציעא דף כ"ח ע"ב ובמקורות נוספים, איפשרה תיקון לחוויית
ההיעדר של עולי הרגל. כך גם בשיר הפונה אל הבן: " לֵךְ לֵךְ לְאֶבֶן הַטּוֹעִים /
לַעֲמֹד וּלְהַכְרִיז כִּי אָבַדְתָּ // וְתֵן סִימָנִים לַהוֹלְכִים וְלַבָּאִים
/ וְיֵדְעוּ שֶׁגַּם כְּשֶׁמָּצָאתָ רָעַדְתָּ // וְנָטַלְתָּ אֶת עַצְמֵךְ
לְעֵינֵי כָּל הָרוֹאִים / מֵעַצְמְךָ, וְעָמַדְתָּ / כְּמוֹ שֶׁאַתָּה לְנֹכַח
אֱלֹהִים / וּפָנִית מִשָּׁם וְנִפְרַדְתָּ". בשיר זה מתפקד האב כאלוהים,
המשלח את בנו בציווי "לך לך" כדי להמחיש את כובד משקל המעשה ולאפשר לו
להיפרד מחייו הקודמים כדי למצוא לעצמו חיים חדשים. אך בשונה מהמשמעות החזל"ית
של המושג, הפניית הבן אל אבן הטועים אינה נעשית כדי למצוא אבידה, אלא להיפך: כדי לעודד
אותו להצהיר על מציאה. הנה כך, לאחר תקופה אפלה של אבדון וחיפוש, הבן הנמען מוצא
את עצמו ונוטל את עצמו והולך מן האבן כשכל ההולכים והבאים וכן גם אלוהים רואים את
הסימנים. אם אבן הטועים היא במקור מקום מפגשם של המבולבלים החווים את חוסרו של
אובדנם, הרי שעבור הבן האבן היא המקום כדי לסמן את איחודו המחודש עם עצמו ואת
פרידתו מעולם הספקות. בסוף התהליך הסובייקט הטראנסי המפורק לגוף, נפש, שכל, רגש –
כשהוא אבוד ותשוש – מתאחד להוויה אחת שלמה, כמעט מיסטית, ואיחוד זה הוא מאפשר לו להביט
קדימה בביטחה מסויימת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?