המשל המפורסם
על הנמלה והצרצר הוא סיפור על שני עולמות מתנגשים. שתי תפישות עולם שאין להן מקום
יחד באותה מציאות. מפגש בין נמלה חרוצה לצרצר משורר מסתיים במותו הטראגי של הצרצר.
הסיפור נרמז כבר
בתנ"ך בפסוקים הבאים: "לֵךְ-אֶל-נְמָלָה
עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין-לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ; אָגְרָה בַקָּצִיר, מַאֲכָלָהּ. עַד-מָתַי
עָצֵל תִּשְׁכָּב; מָתַי, תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ. מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת; מְעַט, חִבֻּק
יָדַיִם לִשְׁכָּב. וּבָא-כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ; וּמַחְסֹרְךָ, כְּאִישׁ מָגֵן." (משלי ו 6 – 11).
דברי התוכחה של
המקרא התגבשו לכדי עלילה סיפורית והתפרסמו בזכות הגרסה המפורסמת של איסופוס היווני
בן המאה הששית לפנה"ס, הכתובה בצורת משל בעלי חיים, והעיבודים הספרותיים
הרבים להם הוא זכה מאז ועד היום.
הנה הנוסח הקלאסי
של יל"ג, הלא הוא יהודה לייב גורדון (1830 – 1892) וראה אור בספרו המפורסם 'משלי
יהודה' (1859). זוהי אחת היצירות המפורסמות של תקופת ההשכלה, אשר היוותה חומר קריאה
לשוחרי הספרות היפה בעברית בזמנה ואף מאוחר יותר:
הַיֶּלֶק
וְהַנְּמָלָה
עָבַר קָצִיר
כָּלָהּ קַיִץ, –
הַיֶּלֶק טָמַן
יָד בַּצַּלַּחַת,
וַיְשׁוֹרֵר
וַיְזַמֵּר וַיִּרְוֶה נַחַת
וּלְפֹעַל
בַּשָּׂדֶה לֹא הִטָּה שָׁכֶם
וּפִתְאֹם רָאָה
כִּי בָנָה חַיִץ
כִּי טָח תָּפֵל
עַל קִיר נֹפֵל!
כִּי בָא
הַסְּתָיו, הִגִּיעַ הַחֹרֶף,
וּבְחֹרָיו אֵין
טֶרֶף
וּבְבֵיתוֹ
לָחֶם.
וַיֵּלֶךְ מַר
בֵּיתָה הַנְּמָלָה
הַמְּכִינָה
בַּקַּיִץ מַאֲכָלָהּ.
וַיְחַנֶּן
קוֹלוֹ וַיֹּאמֶר הַיֶּלֶק:
„הָבִי, אֲחוֹתִי, לִי
נַחֲלָה וָחֵלֶק
בִּמְגוּרַת
הַדָּגָן אֲשֶׁר אָגָּרְתְּ;
נַהֲלִינִי
בַּלֶּחֶם מֵאֲשֶׁר צָבָרְתְּ
עַד עֲבֹר
הַסְּתָיו וִימֵי הַחשֶׁךְ,
וּבְבוֹא
הָאָבִיב עֵת נָעֵמָה
אָז, חֵי
נַפְשִׁי, לָךְ אֲשַׁלֵּמָה
נִשְׁיֵךְ זֶה
עִם מַרְבִּית וָנֶשֶׁךְ,
נֶשֶׁךְ כֶּסֶף,
נֶשֶׁךְ אֹכֶל”.
אוּלָם
הַנְּמָלָה
טוֹבַת-הַשֶּׂכֶל
פִּי הַיֶּלֶק
שָׁאָלָה:
„הַגִּידָה לִי, אָחִי,
אֵיפֹה הָיִיתָ
בִּימֵי
הַקַּיִץ? וּמֶה אָז עָשִׂיתָ?”
– בִּימֵי
הַזָּמִיר, אָז הִתְעַנַּגְתִּי,
כָּל הַיּוֹם
שַׁרְתִּי, בַּדֶּשֶׁא שִׂחַקְתִּי,
לֹא זָכַרְתִּי
הַסְּתָיו וִימֵי הַחֹרֶף! –
„אִם בַּקַּיִץ שַׁרְתָּ
לֹא יָגַעְתָּ,
בִּמְחוֹל
הַמְּשַׂחֲקִים צֵא נָא עַתָּה!” –
עָנְתָה
הַנְּמָלָה וַתֵּפֶן לוֹ עֹרֶף.
(מתוך: פרויקט
בן יהודה http://benyehuda.org/yalag/Ylg130.html )
מה משתמע מתוך עלילת
הסיפור הזה? עומדת הנמלה העמלנית והצדקנית ומשלחת את הצרצר אל מוות ודאי בערבות
החורף רק כדי ללמדו לקח. ומן הסתם מאחר שימות בקרוב ברעב ובקור, תיהנה אמנם הנמלה
מהוכחת צידקתה אך למרבה הצער לא יהיה גורם חיצוני שיאושש אותה.
ברי לנו שתפישת
העולם היהודית, המרבה כל כך להשתמש בסיפורי "צדקה תציל ממוות", מנסה
לעודד את בעלי היכולת לתרום לנזקקים ככל הניתן ולא להטיף להם מוסר.
איסופוס לא היה
יהודי מן הסתם ורבים ממשליו אינם עושים חסד עם דמויותיהם. המחבר המובלע לועג לעורב
התמים ומאפשר לשועל לגנוב את נתח הגבינה שלו. הוא אף לועג לאריה החזק ומאפשר לעכבר
הקטן לחלץ אותו מן הרשת בה נלכד ואף להינצל מן האריה. ועוד ועוד.
דומה שהערמומיות,
הנבזות, הנוכלות, החנפנות – הן התכונות המאפשרות לגיבוריו של איסופוס
"לנצח" – כנגד כל הסיכויים.
גם אם הנמשל (המובא
בדרך כלל בסוף) מנסה לכוון את האדם למידות טובות, הרי שהמסר הסמוי העולה מתוך
הסיפור עצמו הוא מסר של הישרדות בכל מחיר בעולם אכזרי.
הנה כי כן,
הקונפורמיות של הנמלה הצדקנית מנצחת את האינדבידואליזם של הצרצר המשורר, ושוב
קיבלנו הוכחה לכך שמשוררים הם תמיד רעבים...
*
פינת
הפילוסוף:
"משום
שנאמר, כמדומני, שגם משוררים וגם מספרים טועים טעות שאין למעלה ממנה, כשהם אומרים
על בני האדם שרשעים רבים – מאושרים הם, וצדיקים – אומללים". (כתבי אפלטון)
*
לקריאה
נוספת על התכונות הפואטיות של המשל:
ורסס שמואל,
המשל והאלגוריה בספרות ההשכלה, ירושלים 1956.
פרנקל יונה,
מדרש ואגדה, יחידה 6, תל-אביב 1993.
שטרן דוד, המשל
במדרש, תל-אביב 1995.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רוצה להגיב?