מחשבות על 'שואה שלנו' מאת אמיר גוטפרוינד

שואה שלנו (2000) הוא רומן מצוין אך לא בזה ייחודו. ייחודו בכך שהוא ספר חשוב המטפל בנושא השואה בתעוזה יוצאת דופן.  

אמיר חי לכאורה חיים ישראליים צבריים נורמליים, אך בתוך הנורמליות הזו מקננת אצלו מילדותו אובססיה לשואה. הוא ניזון אמנם מאמנם שברי מידע ורמזים שהוא מלקט מהניצולים סביבו, אך אמיר מחפש את כל התמונה על כל צדדיה – את הידיעה המוחלטת:

"היינו צריכים להגיע לגיל כדי לשמוע דברים. להגיע לגיל היתה תכלית, משימה. כל שנה סיפרו לנו סיפורים על מה שהיה במלחמה. כל שנה, במינון הזוועה המתאים. כדי לעלות בסולם הזוועות היינו צריכים להמתין, להתאפק, להגיע לגיל."

באמצעות המסע שעורך אמיר, גיבור הספר, בין העבר להווה הלוך ושוב וחוזר חלילה וסביב המסע הזה, טובע גוטפרוינד ברומן את המונח "המפץ הגדול", המגיח מאותו שדה סמנטי שממנו שאובה ה"פלנטה האחרת" שטבע לפניו ק. צטניק, אך שונה ממנו שוני רב:

"אי-שם בתחילת הזמן, בשנת 1939, אירע המפץ הגדול, ופירוריו הנראים לעינינו יובנו רק אם נרד לחקרו של רגע המפץ".

גוטפרוינד מתנגד לתפישת ה"פלנטה האחרת". הוא טוען במפורש: כולנו היינו שם וכולנו יכולים לחזור לשם. לכן "מפץ גדול" אינו מבטא מקום אחר וזמן אחר ואופני קיום אחרים, אלא בדיוק את ההפך: כאן ועכשיו חלה השתברות של החוקים הקיימים וזה משהו שיכול לקרות שוב כל יום:

"שנת 39 דומה לשנים שאני חי בהן".

מתוך שורה של מצבים אנושיים קטנים נפרשת בפני הקורא התמונה הגדולה: הזמנה אל עולמם של צאצאי הניצולים במדינת ישראל. עולמם הוא עולם סגור, שאין אליו ניסה ואין ממנו גם לא יציאה, כשם שעולמם של הניצולים הוא סגור ומסוגר. שומר הסף הקפדני ביותר של הסודות מהעבר בחייו של אמיר הוא סבא יוסף:

"בשכונה היה אפשר לשאול המון שאלות – גרו שם אנשים עם תשובות. אבל סבא יוסף אסר על אנשים לדבר – לא לבלבל את המוח עם דברים שכבר לא חשובים. האמין שהשואה אינה עסק לילדים, ואת הדעה הזו השליט כרודן".

מלאכת השחזור המסובכת שאמיר ואפי חברתו הטובה לקחו על עצמם כילדים, מלאכת איסוף הסודות, ממלאת, כמדומה, את כל עולמם:

"הסיפורים מסובכים, הזמן לא הולך ישר. אבל אנו מיומנים, כבר יודעים, הזמן צועד ישר רק לאלה שישנים בלילות".

הילדים מנסים לברר פרטים אצל כל מי שאפשר. לסבא יוסף, למשל, חייבים לפנות בדרך רציונלית:

"סבא יוסף, כל אחד בכתה צריך שיספרו לו על השואה, ונכין חיבור. כולם כבר הכינו.

כולם?

כולם.

גם יוסי, הילד של אברהם בוסקילה?

סבא יוסף הכיר את שמות כל ילדי הכיתות, ושמות הוריהם, כי הציץ ברשימות פעם אחת.

רגע מבוכה.

ואחרי זה, בלי להניד עפעף:

המורה אמרה שאפשר להכין בזוגות, ויוסי בוסקילה עשה עם דורית השמנה, שאבא שלה היה בשואה.

ואתם שניכם בכלל לא באותה כיתה! הביך שוב סבא יוסף.

אנחנו מכפילים את סכום ההימור:

בשביל זה אנחנו צריכים שני סיפורים!

וזוכים.

אבל סבא יוסף מגרר לנו סיפורים מן הקליפה החיצונית, אין אפילו רמז לחום הבוער של הליבה".

לעומת זאת, כדי לשמוע סיפורי זוועה מהשכן לברטוב על מיידנק, היו צריכים אפי ואמיר לגנוב מפייגה החולה כדורי פורמציל בשביל לברטוב ההיפוכונדר, לאחר שהרופא לא הסכים לרשום לו יותר כדורים. החיפוש של השנים מעוצב תמיד בלשון רבים:

"כל מה שידענו היה מנוקב, מחורר, מלא הפסקות. סיפורים חסרי רצף, דפים תלושים, סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, אבל בין ארוע לארוע – תהום [... ] יצרנו צורה. הקמנו עולם ערבובי של שואה, עולם שריר, שבו השואה היא תחום גיאוגרפי, מחוז שיש לו רשות דואר והיסטוריה כתובה. מה שידענו על המשפחה, על הזקנים בשכונה, מצא מקומו, קיבל נתינות ונחלה. זה לא היה מחקר מסודר, זו היתה קבצנות. לא, זה היה מסע ציד".

התוצאות הן כולן פרי דמיון:

"לא חזיונות עיניים – לא ראינו – אלא חזיונות פנימיים, מושגים שנבחשו בתוך מה שידענו, בתוך מה שניחשנו, בתוך מה שאסור היה לגלות".

הצורך לדעת עוד ועוד הופך אינטנסיבי:

"לפני שהילדות תעזוב, היינו חייבים להספיק. לברר – מה קרה לזהב של פינקלשטיין? להבין – את הדברים החשובים. לגלות – כל מיני דברים... ובשביל זה היינו חייבים להישאר ילדים. לחקור. שקיות התה, המזרן, הזהב החבוי – הכל התחבר לתמונה סתומה של ארץ מתחננת להיחקר".

בסופו של דבר, אמיר מצליח לגלות את פרטי הפרטים כשהוא כבר בוגר. קבלת כל הסיפור, כפי שהוא, ללא כחל וסרק, כבר איננה מסבה לו את העונג שהסבה לו החקירה שהעסיקה אותו בכל שנות ילדותו. בשלב מסוים אומר אמיר כשהוא עובר במשפט אחד מלשון רבים ללשון יחיד והמעבר הזה מסמן למעשה את קץ ילדותו:

לא הרגשנו איך הגענו לגיל. אבא החל מדבר אתי".

כשם שחייו של אמיר משתרגים להם בין עבר להווה, כך שלובים בספר סיפורי עדויות הניצולים. הסיפורים הללו, שהם קשים ביותר, מובאים על דרך ההומור. הפואטיקה ההומוריסטית כביכול של גוטפרוינד מספקת דרך התמודדות אלטרנטיבית עם הזוועה, אם תרצו - כסימפטום של בריאות נפשית. וההעזה להשתמש בהומור שחור בנושא שהיה טאבו בתרבות הישראלית עד לפני עשרים שנה מתחברת למעגל הפוסט-מודרני בו נע הספר.

כשסבא יוסף מספר על מסעו בין שנים-עשר מחנות ריכוז, גטאות ומחנות השמדה ומעורר פליאה ותדהמה בקרב השומעים, מעירה אפי בציניות האופיינית לה:

"הוא לא נקלט חברתית בבוכנוואלד, אז העבירו אותו לגרוסרוזן".

וכך גם צופים הילדים, משועשעים, בויכוחים בין הניצולים מי סבל יותר והכל בעברית משובשת ובלהט יצרים:

"לכם סלקציה נורא? אצלכם לקחו אחד משלוש? עשר שעות ערומים להיות בשלג באפפלפלאץ? נו, פינוק. אצלנו, נגד גרמנים במונטה-קאסינו, הלוואי אחד משלוש, ושתי לילות ושתי ימים, מי נח קצת מת, קדימה, לזוז, אין הפסקה. נו, צרות היו לכם"

אסונותיהם האישיים של הניצולים כל-כך קשים שהמילים משטחות אותם, המציאות שחוו האנשים בלתי נתפשת והציניות של אפי מעוררת אמנם חיוך אך בד בבד מזעזעת :

"שמה היה הילדה גולדברג, אבל כיוון שנאמר עליה שהיא לבדה נשארה מכל יהודי העיירה שלה, קבעה אפי את שמה, קהילת לינוב. בדלת מתחת גרה קהילת סארקוב, מקרה דומה... וכל בוקר, בתשע בדיוק, שתי דלתות ירוקות נפתחות. קהילת לינוב וקהילת סארקוב יורדות לקנות ירקות אצל סמי".

גוטפרוינד עורך בספרו מהלך נועז נוסף. הוא נוטל לעצמו את הרשות לכתוב על הסיטואציה של השואה על המורכבויות הקיימות בה: גם שם, כמו אצלנו, כמו היום, יש טובים ורעים, חזקים וחלשים. כך שהתמונה המתקבלת איננה פשטנית, אלא היא מרובת גוונים ומרובת פנים. עד כדי כך שמותר לקורא היהודי-ישראלי לדעת שגם בצד השני, אצל הגרמנים, גבתה האידיאולוגיה הנאצית קורבנות. בשני הצדדים נקלעו אנשים לתוך מלחמה שחלקם לא הבין מה הוא עושה שם וחלקם המשיך לעשות הכל כדי לשרוד, ובשני הצדדים היה צורך לשרוד את המלחמה.

תפישה זו מגולמת בדמותו הבדויה של הד"ר הגרמני האנס אודרמאן מפרנקפורט, מומחה ליתמות. המפגש הראשון בין אמיר להאנס מתרחש כשהחוקר מגיע להתגורר בדירתו של סבא יוסף בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. רק בביקורו השני של הדוקטור בישראל, מתברר שאביו היה ילד של פרויקט הלבנסבורן הנאצי ומכאן משיכתו גם לנושא היתמות וגם לשואת העם היהודי. ההתוודעות לביוגרפיה של האנס אודרבורן מביאה את אמיר לידי עימות עם כל האמיתות כביכול אליהן הורגל מילדות ולשבור את תמונת הילדות הדו-קוטבית הנאיבית שעוצבה אצל כולנו:

"אני מביט בהאנס אודרמאן. מבין מה תפקידו. מיום שראיתי אותו, מה היה תפקידו – הוא השיקוף שלי. זהו. יותר לא אוכל לומר אנחנו ו הם... כל הקווים ביני לבינו משתקפים, מתחברים, אי אפשר להפריד. מיום שנתתי לו לסחוב את המזוודות שלו, היה ידוע – הוא נועד לסיים את החיפוש שלי. להראות לי שהכל יותר מסובך ממסובך".

תפישה זו, העולה מתוך הספר, בעייתית ויכולה להיות מקוממת. וכאן לדעתי ההעזה הגדולה של גוטפרוינד. זוהי המציאות הפוסט-מודרנית בה אנו חיים ואליה ומתוכה הרומן נולד. כאן ייחודו, כאן מצוינותו ובזה חשיבותו. שואה שלנו מזמין את הקורא לשיח משותף, שואל שאלות קשות, מתעמת ומתווכח עם הבטן הרכה של החברה הישראלית ושל העם היהודי.

דוקטור אודרמאן הוא הוא ה – other man אשר מאלץ את אמיר היהודי הצבר לפגוש את הזר, האחר, ולהתמודד אתו. גן העדן האבוד של הילדות, הצבוע בצבעי שחור ולבן מתערער אל מול עובדות החיים וקריאה חתרנית של הרומאן תחשוף את העצב העדין בו מפסיקה התודעה לבטא את הקורבן הנצחי ומתחילה להזדהות עם התוקפן.

הנימה הפוסט מודרנית טמונה אף בכותרת הספר – שואה שלנו – לא "שלהם" אלא "שלנו" כאן ועכשיו, בהווה, השואה היא חלק בלתי נפרד מאתנו, כשהספר מכניס את עצמו ואת קוראיו לקבוצה אחת, יש גם לנו "קניין" על השואה, ולא רק להם - לניצולים.

מעבר לכך, השואה היא שלנו כי היא חיה ונושמת פה, ממש לידנו, רק צריך להקשיב ולהתבונן. השואה נמצאת כאן ועכשיו בתודעת הניצולים: השקט השורר בשכונה בשעת בין-ערביים היא שעת ספירת האסירים, נקישת ילדות בדלת בבקשה לתרומה לאגודה למלחמה בסרטן שנשמעת לשכנה כמו נקישת הגסטאפו, ונצנוץ כובע המצחייה של הדוור אשר מעביר בשכנים תמיד רעד של זיכרון ישן.

מצד שני, השואה היא לא אירוע חד-פעמי גם בתודעתו של המספר. השואה מצויה כאן ועכשיו גם בהווה שלו:

"שנת 39 היא השנה שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39. הכל סביבי כה דמוקרטי, תבוני... לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ומעט פרכוסי מוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן... אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן – מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים... אני מגדל את יריב שלי להיות חזק, לדעת לסבול, להחזיק מעמד. ענת מוציאה לו גרעינים מן העגבנייה. אני מתרגז, גם היא. - יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנוואלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!".

שיאו של הרומאן מצוי בנקודה בה מבין המספר, כשהוא כבר בוגר ואבא לבן, מה הכי מפחיד אותו בסיטואציה של השואה: לא הסדיסטים והפסיכופטים, שהמלחמה נתנה להם כר פעולה לא מוגבל ללא דין וללא דיין, אלא דווקא האנשים ה"נורמלים", ממלאי הפקודות:

"אני פוחד מאלה שלא נפגם טוהר מידותיהם. האנשים שלא שנאו יהודים. האנשים שרק עשו את מלאכתם. האנשים שאני לא מבין. אלה שאין לי מושג מניין יבואו".

בנימה זו גם מסתיים הרומאן. המספר עומד פנים אל פנים מול הירש המשוגע, שתמיד נהג לזעוק: "רק קדושים הלכו בגאזים?" ולהפחיד את הילדים בשיטוטיו בחורשה, אולם המספר היה זקוק לשלושים שנה של "מחקר", לעדויות הניצולים, לגילוי הטראומתי שסבה של אשתו היה מן הנוראים שבמשתפי הפעולה עם הנאצים ולדמותו של האנס אודרמן מפרנקפורט כדי להבין סוף סוף על מה זעק הירש כל השנים:

"ולא נותר להירש אלא לחשוף בדייקנות ובאימה, בלית ברירה, את גזר הדין הסופי, המוחלט, מסקנה של חיים שלמים, חתומה בלי ערעור – הכל, השואה, היתה מקרה רגיל. אנשים רגילים עשו אותה ואנשים רגילים היו הקורבנות. ואני עונה לו בעיני, כן".

הניצולים וצאצאיהם ממשיכים לשאת את משא השואה בתוך נפשם, כמעין ירושה ייחודית, מין סוג של קניין רוחני -  כמו זה הקיים בהגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" או התפישה בשירה של נעמי שמר על צאצאיו של יצחק אשר נולדים ומאכלת בלבם גם אם הם עצמם לא חוו פיסית את מעמד העקדה.

השואה היא עובדה היסטורית, לא משהו שאפשר להילחם בו או להתקומם כנגדו. לא רק משהו שצריך להנציח אותו, כי השואה אינה לא אירוע שניתן בכלל לשכוח. השואה צרובה בנו. אנחנו צריכים להיזהר שלא תקרה לנו שוב אבל אנחנו צריכים גם להיזהר מעצמנו כי הרוע קיים בתוכנו. בשואה, כמו בכל אירוע, יש טובים ורעים בשני הצדדים, גם אם לא תמיד הצדק נעשה עם כולם. בסופו של דבר, כולנו צריכים ללמוד לחיות עם השואה שלנו.