קונטרס ראשון בהוצאת תרסט החדשה

 

הקונטרס הראשון של הוצאת תרסט של עודד מנדה לוי ובו יצירתה של מורן שוב רובשוב "משירי פהמי נורין" שנחת אצלי בתא הדואר גרם לי לשמחה מעורבת בתדהמה מלווה בתרועת הידד קטנה. סופסוף קונספט חדש ומרענן בתוך אוקיינוס עצום של ספרים טובים יותר או פחות אבל משהו בדפים המהודקים באקדח הסיכות הלא מתיימר הביא אותי להרבה מחשבות מחדש על טיבם של קיבעונות מחשבתיים והאושר לבעוט בהם. הקונטרס הזה, איזו מילה נהדרת היא קונטרס - בממדיו הצנועים, בחומריו, בעיצובו המינימליסטי, במחירו השווה לכל נפש, הוא בדיוק מה שהיה חסר לי בימים הללו ואפילו לא ידעתי שהוא חסר לי עד שלא ראיתי אותו והבנתי שהוא מה שהיה חסר. עוד לפני הקריאה ביצירה של מורן, כשהייתי בשלב פתיחת המעטפה וגילוי החוברת, כבר זיהיתי את ההכרזה התרבותית הקוראת תיגר כנגד העולם. פתאום קם אדם בבוקר ומקים את הוצאת תרסט ל"כתיבה קצרה", כפי שעודד כותב במבוא, ותרועת ההידד שלי לא בשל הפנייה לדרך עצמאית, שהרי רבים עשו זאת לפניו, אלא ספציפית בשל פינוי המקום וההכרזה על הלגיטימציה של אותה כתיבה "קצרה" ופרגמנטרית, שאף אני חטאתי בה בספרי הראשון וממשיכה לחטוא בה. מבחינה זו תרסט היא בית מושלם גם ליצירה הנפלאה של מורן, שמתעמתת עם חוקי הז'אנר, לא רק ז'אנר אחד אלא כמה וכמה מהם, מותחת אותם ובודקת אותם ומשחקת איתם ועושה זאת בכישרון רב ובוודאי מוכיחה שיצירות טובות אינן תלויות במספר המילים ובמשקל הנייר ואולי להיפך, שאת הטוב אפשר וניתן ורצוי לזקק לשרשרת דקה של פנינים חלקות.