מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו.
ועשתה האחת מעשה ניאוף. עלה על דעת בעלה להוליכה לכהן ולהשקותה מי המרים.
מה עשתה? הלכה אצל אחותה ואמרה לה:
אחותי, בעלי קינא אותי, ויודעת אני כי בלבו להשקותני את מי המרים ואני ואת דומות
מאוד ואת עצמי ובשרי ועשי לי כאחות וכאוהבת וכסי בשתי וכלימתי כי גם את תשאי את
כלימתי.
ועתה הכיני עצמך ולכי עם בעלי ושתי מי
המרים שאת נקיה ואין בך טומאה.
אמרה לה: כן אעשה.
שכבו יחד אותו הלילה, ולמחר השכימה
ללכת עם בעל אחותה אל הכהן. השקה אותה הכהן ממי המרים ולא שלטו בה לרעה מפני שהיא
נקיה.
וכשחזרה מצאה את אחותה ונשקה וגיפפה
אותה מרוב אהבתה ומרוב שמחתה כי אמרה: מכאן ואילך אלכה אחרי מאהבי.
והיה רצון ה' והריחה ממי המרים בנשיקת
אחותה ומיד הוריקו פניה וצבתה בטנה ונפלה ירכה ומתה.
(ממקור ישראל, סימן ש"ט)
*
סיפור זה מצוי במדרש תנחומא (פרשת נשא)
וכן הוא הועתק פעמים רבות במדרשי עשרת הדברות בימי הביניים ונושאו התחלפות בין
תאומות זהות למען לא תשתה הנואפת את מי המרים, תמות, ותטיל כתם של חטא וטומאה על
עצמה ועל כל משפחתה.
במדרשי עשרת הדברות מובא הסיפור תחת
הדיבר העשירי "לא תנאף", ושם הוא מדגיש את עונשם של הנואפים (ובעיקר את
גורלן המר של הנואפות).
הסיפור מבוסס על המתואר בספר במדבר פרק
ה' פס' 11 – 31 ומתאר את הנהוג העתיק כלפי האישה הסוטה הנחשדה בכך שנאפה עם גבר
זר. החשודה היתה מובאת על ידי בעלה אל הכהן הגדול בירושלים, וזה השקה אותה מים
המכונים "מי המרים". והיה אם בגדה בבעלה, ימיתו אותה המים. ואם לאו,
תשוב לביתה עם בעלה.
יא וַיְדַבֵּר
יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה
אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב
אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא
נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר
עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו
רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא
הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ,
עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן
עָלָיו לְבֹנָה--כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן. טז וְהִקְרִיב
אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח
הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה
בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. יחוְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן
אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן
עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן
יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ
אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם-לֹא
שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ--הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים
הָאֵלֶּה. כוְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת
אִישֵׁךְ--וְכִי נִטְמֵאת; וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי
אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ
הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן
יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ--בְּתֵת יְהוָה
אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ
הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל
יָרֵךְ; וְאָמְרָה הָאִשָּׁה, אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב
אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן--בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים. כדוְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה,
אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים. כה וְלָקַח
הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה, אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת; וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה
לִפְנֵי יְהוָה, וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ
הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; וְאַחַר
יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ
אֶת-הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ--וּבָאוּ
בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ;
וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם-לֹא
נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא--וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת
תּוֹרַת, הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, וְנִטְמָאָה. ל אוֹ
אִישׁ, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה--וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ; וְהֶעֱמִיד
אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן, אֵת כָּל-הַתּוֹרָה
הַזֹּאת. לא וְנִקָּה
הָאִישׁ, מֵעָוֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ.
(http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t0405.htm)
*
בסיפורנו משתבשת תכניתה של האחות הנואפת
וכך שתי משפחות נהרסו לצמיתות. שכן בהנחה שחילופי הזהויות נותרו קבועים גם לאחר מותה
של הנואפת כדי שלא תתגלה התרמית, המצב החדש שנוצר בין שתי המשפחות הוא לא פחות ממחריד:
האחות המתחזה תישאר לנצח בביתה של
הנואפת ותמשיך להתחזות לה לנצח. כולל לגדל את ילדיה ולקיים יחסי אישות עם גבר
שאינו בעלה. מנגד, היא תיאלץ לצפות מרחוק בבעלה החוקי ובילדיה הביולוגיים ממשיכים
בחייהם בלעדיה, ומתוך הידיעה הכוזבת שאימם מתה בנסיבות לא ברורות.
ואילו הנואפת באה אל מותה תחת זהות
בדויה. ילדיה הביולוגיים יגודלו על ידי אחותה מבלי לדעת שאינה אמם הביולוגית, ואילו
ילדיה של אחותה הפכו כאמור ליתומים לכאורה.
הדבר היחיד שהתנהל לפי התכנית המקורית
הוא ששמה הטוב של הנואפת לא נפגע, וכן גם לא דבק דבר חטא באחותה ובמשפחותיהן.
*
הטרגדיה של האחות המתחזה היא שעל לא
עוול בכפה נקלעה לתוך חילופין שלא יכולה היתה להתנגד להם והמספר מאריך בדברי
התחנונים של אחותה אליה למען תואיל להסכים לתכנית שהגתה: "ואת עצמי ובשרי
ועשי לי כאחות וכאוהבת וכסי בשתי וכלימתי כי גם את תשאי את כלימתי." הנואפת
מפעילה עליה סחטנות רגשית בנימוקים של מחויבות משפחתית: "עשי לי כאחות",
מחויבות רגשית: "וכאוהבת" ואחריות מוסרית: "כי גם את תשאי את
כלימתי". כלומר, הנואפת אינה מנסה להסתיר או לייפות את חטאה. היא מודה בו בפה
מלא, ולמעשה חוששת רק מבעלה ומהכתם החברתי שידבק בה. היא אף אינה חוששת מן המוות
עצמו.
*
נשיקת האחיות פה אל פה היא שמכריעה
בסופו של דבר את גורלן. האחות הנואפת - עליזה, שמחה, יצרית, שאינה מסוגלת לגלות
איפוק ומשמעת עצמית לא בחייה וגם לא כעת - יוצאת אל תאומתה בפרץ התרגשות וכך נגזר
גורלה למוות.
הביטוי "מיתת נשיקה" מקבל בסיפור
זה משמעות ליטראלית וחותם באמצעות מחוות גוף אינטימית סיפור שכולו עוסק בחטאי גוף
ובעונשים החברתיים על חטאים מסוג זה.
"צחוק הגורל" הוא ביטוי הולם
לסיטואציה שנרקמה בסיפור זה, ואכן מתוך התרוממות הרוח, השמחה ואנחת הרווחה של
האחות הנואפת ובאיחוד הגופני בין שתי האחיות לאחר המעשה נחתם גורלה והיא באה על
עונשה כפי שהיה צריך לקרות מלכתחילה.
*
בניגוד לקומדיות של פלאוטוס הרומי
("התאומים ממנמכי") למשל, או שייקספיר ("קומדיה של טעויות"), מחזות
שעלילתם נסמכת על חילופין משעשעים בין צמדי תאומים זהים, בסיפורנו לא יכול הסדר לשוב
אל מקומו והסיום הוא טראגי לכל הצדדים.
האחות המתחזה היא דמות טראגית בהיותה
נכונה לקבל על עצמה את הזהות הבדויה מתוך הכרה, הסכמה ומחויבות משפחתית - ובלבד שלא יוטל כתם הניאוף על בנות המשפחה.
מעשה ההקרבה העצמית שלה נושא עמו אחריות שבטית ומגדרית ומגדיר אותה כבעלת אישיות עוצמתית
ויוצאת דופן, ובמיוחד לאור קלות הדעת של תאומתה הנואפת.
מעשה ההקרבה העצמית של האחות המתחזה הופך
אותה לא רק לקורבן של אחותה בעלת הגחמות, אלא של החברה הפטריאכלית בכלל, המשעבדת
את האישה, את גופה ואת נפשה, ומכניעה בברוטליות את תשוקותיה.
*
פינת הפילוסוף:
"דמות האישה מתקשרת אמנם לאִמהוּת
ולפריון, אולם אין לאֵם ביטוי כסובייקט מיני, כמי שמשתוקקת באופן פעיל למשהו בשביל
עצמה. ההפך הוא הנכון. האֵם היא דמות שמיניותה ניטלה ממנה באופן העמוק ביותר.
ועלינו לחשוד שנטרול זה של המיניות הוא חלק מחוסר הסובייקטיביות הכללי יותר שלה
בחברה ככלל". (ג'סיקה בנג'מין)
*
לקריאה נוספת:
רות קלדרון, השוק, הבית, הלב,
כתר 2001.
לא הבנתי מדוע הנך מניחה כי חילופי הזוגות היו קבועים, הרי מה שקרה לה זה מוות ייחודי שאי אפשר להתבלבל בו.
השבמחקגרסת המדרש הזה משוכתבת ועם הרבה הוספות שכולאות את הקורא בתוך תבנית מסוימת. אם כבר השתמשת בו אז חבל שלא התייחסת לקשר המיני בין שני האחיות "שכהו יחד באותו הלילה"
מאחר שהן תאומות זהות, מן הסתם אחת חיה ואחת מתה. החיה מתחזה לאחותה ולכן נכנסת לתפקידה כאם ורעיה.
השבמחקבהחלט, יש כאן קשר אינטימי, הן בכך ששהו יחד בלילה והן בנשיקה על הפה למחרת.
לסיפור יש גרסאות רבות. בהזדמנות אשווה ביניהן. תודה.
יש את הגרסאות ב"ממקור ישראל" שהוא מודרני למדי אולם הגרסא המקורית קדומה בהרבה והרבה יותר מתומצתת, נראה שהמדרש שאת הבאת הרחיב את המקורי וסיפר עליו סיפור משלו.
השבמחקמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה אחת נשואה בעיר אחת, ואחת היתה נשואה בעיר אחרת, ביקש בעלה של אחת מהן לקנאות בה, ולהשקותה מים המרים בירושלים, הלכו לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה מה ראיתם לבא בכאן, אמרה לה בעלי מבקש להשקות אותי, אמרה לה אחותה אני הולכת תחתיך ושותה, אמרה לה לכי, לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה, ושתתה מי המרים ונמצאת טהורה, וחזרה לבית אחותה, יצתה לקראתה שמחה וחבקה ונשקה, כיון שנשקה זו לזו, הריחה במים המרים, ומיד מתה, לקיים מה שנאמר אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות וגו' (קהלת ח ח).
מתוך מדרש תנחומא פרשת נשא סימן י