על אודות הקשר בין מוכסים רשעים לבין קריאת ספרים

http://www.wga.hu/html_m/d/dou/1/old_read.html

 גברת אחת, לא צעירה, התישבה לה לקרוא בספר. הבעתה אומרת ריכוז, כובד ראש ורצינות. מצחה הגבוה, המואר, מעיד על תבונה והבנה. התכשיט המוזהב שלצווארה, שמלת הקטיפה הכהה שלה, אריג המשי האוסף את שיערה והפרווה הכרוכה סביב צווארה ורקותיה מעידים על מעמדה. היא אוחזת בספר שהוא ככל הנראה קניינה. בדידותה בקומפוזיציה של הציור מלמדת שעתותיה בידיה. החשיכה העוטפת אותה מדגישה את היות פעולת הקריאה עיסוק הנעשה ביחידות, ודורשת ריכוז והתעמקות מיוחדים.

קריאה היא אחת הפעולות היחידות, כמו שינה, כמו חלימה, שיכול לבצע רק אדם אחד בהפעילו את הקשר שבין תנועת עיניו וכושר ראייתו למוחו. פעולה קוגניטיבית מדהימה במורכבותה שמפעילה גם זיכרון, דימיון, הבנה, הסקה, אנליזה וסינתזה. כל אלה מרוכזים יחד כדי לפענח סימני דפוס, שלא לומר כתמי דפוס, לכדי הברות, מילים, משפטים, פסקאות, פרקים, רעיונות. קריאת סיפורת עשויה להימשך בין שעות לימים רק בשלב הפיענוח, ואחריו תבוא גם הבנה ופרשנות שאף הם דורשים זמן לעצמם.

קריאת פרוזה היא קריאה למרחקים ארוכים. היא דורשת את יכולת הריכוז ואיגום המשאבים המשולים לאלה של רץ מרתון. דומה מעשה הקריאה לאוטו-היפנוזה, לחלימה בהקיץ, לדמיון עצמי מודרך, שבהם מרחף הקורא בפרק זמן ממושך יחסית אל עולם אחר, אשר כולו נתון למעשה בתוך מוחו ודמיונו. וכל זאת רק בהשפעת מילים שקרא.

הציור המכונה בשם "אישה זקנה קוראת בתנ"ך" צוייר בשנת 1630 על ידי הצייר ההולנדי יליד ליידן, חריט דואו Gerrit Dou  (1613 – 1675). דואו כנראה מאוד אהב ספרים מפני שגם צייר את עצמו בפורטרט עצמי מוקף ספרים בין חפצים נוספים, ידו הימנית על ספר פתוח (1665):

 

https://en.wikipedia.org/wiki/Gerrit_Dou#/media/File:Dou,_Gerard_-_Self-Portrait_-_c._1665_no_background.png

דואו דאג שהצופה יבחין היטב בטקסט אותו קוראת הגברת: היא קוראת פרוזה. שורות צפופות של לטינית הכתובה באותיות גותיות המתפרשות על פני עמודים רבים של ספר עב כרס. הספר נאחז ביראה בידיה הקמוטות של ברת מזל שמעמדה מאפשר לה את הפריווילגיה המופלאה מכל: לשקוע בתוך סיפור טוב. לשקוע משמע לשכוח, משמע להתנתק מהכאן והעכשיו. מפני שסיפורים הם עולמות אלטרנטיביים שבני אדם מייצרים בעצמם בשביל עצמם כדי לתאר לעצמם את האפשרי או את הבלתי אפשרי שגם הוא פועל יוצא של האפשרי.

הגברת שבציור קוראת בבשורה על פי לוקס, פרק י"ט. הפרק מספר על כך שישוע מגיע לעיר יריחו ושם הוא בוחר להתארח דווקא בביתו של המוכס הראשי הרשע. האיור לטקסט, שהוא חיתוך עץ – כמקובל בימיו הראשונים של הדפוס - מתאר את המוכס מטפס על עץ, ממנו צפה למרחק על הפמלייה הקרבה לעירו. כשמתקרב אליו ישוע, הוא מופתע לגלות שהלה בחר להתאכסן דווקא בביתו, ומחלק מיד מחצית מנכסיו לעניים. מכאן נלמד שגם הרשעים ביותר יכולים לזכות במחילה בבוא יומם.

מעניין לגלות כמה סיפורים סופרו בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים אודות מוכסים עשירים ורשעים – הן בתרבות היהודית והן בתרבות הנוצרית, ולא רק בברית החדשה.

כבר בספר שמות אנו פוגשים שרי מסים אכזריים המענים את הציבור:

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שמות א' 11).

המוניטין הגרוע של המוכסים ממשיך גם לחלחל לתוך "מדרש אגדה על חמישה חומשי תורה" בסיפור על אברהם ושרה במצרים, סיפור שהובא בארמית כבר במדרש בראשית רבה:

"ויהי כבא אברם מצרימה הכניס שרה לתיבה כדי שלא יראו אותה המצרים. באו מוכסנים ליקח מכס ממה שבתיבה. אמרו לו: תן לנו מכס ממה שיש בתוך התיבה". (מדרש אגדה בובר לך לך).

והוא ממשיך גם במסורת הסיפור העברי בימי הביניים:

מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת, ובו ביום מת אדם גדול בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו. וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו. וקפצו עליהם אויבים, והניחו המיטות וברחו. והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו. לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם, ונתחלפה להם מיטתו בשל המוכס. והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל; וקרובי המוכס קברו את החכם. ‏ונצטער בה אותו תלמיד מאד, מה חטא גרם ליקבר זה בביזיון, ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה? נראה לו רבו בחלום ואמר לו: "אל תצטער! בוא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול, ובוא ואראך אותו האיש בגיהנום, וציר של פתח גיהנום סובב באזניו. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי, ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר, ולא בא שר העיר, וחילקה לעניים; וזה היה שכרו." (רש"י לסנהדרין מ"ד ע"ב)

כעת נותר רק לנסות ולשער מה היה לו לצייר חריט לצייר את האישה קוראת דווקא פרק זה מכל פרקי הברית החדשה: שמא עושרה בא לה גם כן מעיסוקיו הנכלוליים של בעלה? (שהרי לא יעלה על הדעת שהיא עצמה "עובדת" באופן עצמאי). ואם אכן כך – מדוע בחר לצייר אותה ולא את בעלה קורא בפרק זה? שמא הוא מנסה להפיל עליה את האחריות להתנהגותו של בעלה? שמא היא מספיק מבוגרת כדי להרהר בעונשים הצפויים לה בעולם הבא ולהתחרט על מעשיה באמצעות קריאה בתנ"ך? או אולי במעשה הקריאה של כתבי הקודש הוא מנסה לרמז דווקא על צדקנותה?

בכל אופן, קריאה על מעשיהן הרעים של דמויות בדויות היא סובלימציה לגיטימית שכולנו חוטאים בה ובעצם אפשר שבכך טמונה המשיכה של בני אדם אל ספרים וסיפורים.

*

להמשך דיון בסיפורים עבריים על מוכסים:

רלה קושלבסקי וורד טוהר, "החסיד ובן המוכס", בתוך: י' אלשטיין, א' ליפסקר ור' קושלבסקי (עורכים), סיפור עוקב סיפור: אנציקלופדיה של הסיפור היהודי, אוניברסיטת בר-אילן: רמת-גן תשס"ט, כרך ב', עמ' 233 – 250.

התאומות ומי המרים: תעלול שמסתיים בטרגדיה

מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו. ועשתה האחת מעשה ניאוף. עלה על דעת בעלה להוליכה לכהן ולהשקותה מי המרים.

מה עשתה? הלכה אצל אחותה ואמרה לה: אחותי, בעלי קינא אותי, ויודעת אני כי בלבו להשקותני את מי המרים ואני ואת דומות מאוד ואת עצמי ובשרי ועשי לי כאחות וכאוהבת וכסי בשתי וכלימתי כי גם את תשאי את כלימתי.

ועתה הכיני עצמך ולכי עם בעלי ושתי מי המרים שאת נקיה ואין בך טומאה.

אמרה לה: כן אעשה.

שכבו יחד אותו הלילה, ולמחר השכימה ללכת עם בעל אחותה אל הכהן. השקה אותה הכהן ממי המרים ולא שלטו בה לרעה מפני שהיא נקיה.

וכשחזרה מצאה את אחותה ונשקה וגיפפה אותה מרוב אהבתה ומרוב שמחתה כי אמרה: מכאן ואילך אלכה אחרי מאהבי.

והיה רצון ה' והריחה ממי המרים בנשיקת אחותה ומיד הוריקו פניה וצבתה בטנה ונפלה ירכה ומתה.

(ממקור ישראל, סימן ש"ט)

*

סיפור זה מצוי במדרש תנחומא (פרשת נשא) וכן הוא הועתק פעמים רבות במדרשי עשרת הדברות בימי הביניים ונושאו התחלפות בין תאומות זהות למען לא תשתה הנואפת את מי המרים, תמות, ותטיל כתם של חטא וטומאה על עצמה ועל כל משפחתה.

במדרשי עשרת הדברות מובא הסיפור תחת הדיבר העשירי "לא תנאף", ושם הוא מדגיש את עונשם של הנואפים (ובעיקר את גורלן המר של הנואפות).

הסיפור מבוסס על המתואר בספר במדבר פרק ה' פס' 11 – 31 ומתאר את הנהוג העתיק כלפי האישה הסוטה הנחשדה בכך שנאפה עם גבר זר. החשודה היתה מובאת על ידי בעלה אל הכהן הגדול בירושלים, וזה השקה אותה מים המכונים "מי המרים". והיה אם בגדה בבעלה, ימיתו אותה המים. ואם לאו, תשוב לביתה עם בעלה.

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.  יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.  יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.  טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים; לֹא-יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה--כִּי-מִנְחַת קְנָאֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן.  טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ, הַכֹּהֵן; וְהֶעֱמִדָהּ, לִפְנֵי יְהוָה.  יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם.  יחוְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.  יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ--הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.  כוְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ--וְכִי נִטְמֵאת; וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.  כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ--בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה.  כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ; וְאָמְרָה הָאִשָּׁה, אָמֵן אָמֵן.  כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן--בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים.  כדוְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים.  כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה, אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת; וְהֵנִיף אֶת-הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה, וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל-הַמִּזְבֵּחַ.  כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן-הַמִּנְחָה אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה; וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-הַמָּיִם.  כז וְהִשְׁקָהּ אֶת-הַמַּיִם, וְהָיְתָה אִם-נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ--וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ.  כח וְאִם-לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה, וּטְהֹרָה הִוא--וְנִקְּתָה, וְנִזְרְעָה זָרַע.  כט זֹאת תּוֹרַת, הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, וְנִטְמָאָה.  ל אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה--וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ; וְהֶעֱמִיד אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן, אֵת כָּל-הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  לא וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָו‍ֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲו‍ֹנָהּ. 

(http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t0405.htm)

*

בסיפורנו משתבשת תכניתה של האחות הנואפת וכך שתי משפחות נהרסו לצמיתות. שכן בהנחה שחילופי הזהויות נותרו קבועים גם לאחר מותה של הנואפת כדי שלא תתגלה התרמית, המצב החדש שנוצר בין שתי המשפחות הוא לא פחות ממחריד:

האחות המתחזה תישאר לנצח בביתה של הנואפת ותמשיך להתחזות לה לנצח. כולל לגדל את ילדיה ולקיים יחסי אישות עם גבר שאינו בעלה. מנגד, היא תיאלץ לצפות מרחוק בבעלה החוקי ובילדיה הביולוגיים ממשיכים בחייהם בלעדיה, ומתוך הידיעה הכוזבת שאימם מתה בנסיבות לא ברורות.

ואילו הנואפת באה אל מותה תחת זהות בדויה. ילדיה הביולוגיים יגודלו על ידי אחותה מבלי לדעת שאינה אמם הביולוגית, ואילו ילדיה של אחותה הפכו כאמור ליתומים לכאורה.

הדבר היחיד שהתנהל לפי התכנית המקורית הוא ששמה הטוב של הנואפת לא נפגע, וכן גם לא דבק דבר חטא באחותה ובמשפחותיהן.

*

הטרגדיה של האחות המתחזה היא שעל לא עוול בכפה נקלעה לתוך חילופין שלא יכולה היתה להתנגד להם והמספר מאריך בדברי התחנונים של אחותה אליה למען תואיל להסכים לתכנית שהגתה: "ואת עצמי ובשרי ועשי לי כאחות וכאוהבת וכסי בשתי וכלימתי כי גם את תשאי את כלימתי." הנואפת מפעילה עליה סחטנות רגשית בנימוקים של מחויבות משפחתית: "עשי לי כאחות", מחויבות רגשית: "וכאוהבת" ואחריות מוסרית: "כי גם את תשאי את כלימתי". כלומר, הנואפת אינה מנסה להסתיר או לייפות את חטאה. היא מודה בו בפה מלא, ולמעשה חוששת רק מבעלה ומהכתם החברתי שידבק בה. היא אף אינה חוששת מן המוות עצמו.

*

נשיקת האחיות פה אל פה היא שמכריעה בסופו של דבר את גורלן. האחות הנואפת - עליזה, שמחה, יצרית, שאינה מסוגלת לגלות איפוק ומשמעת עצמית לא בחייה וגם לא כעת - יוצאת אל תאומתה בפרץ התרגשות וכך נגזר גורלה למוות.

הביטוי "מיתת נשיקה" מקבל בסיפור זה משמעות ליטראלית וחותם באמצעות מחוות גוף אינטימית סיפור שכולו עוסק בחטאי גוף ובעונשים החברתיים על חטאים מסוג זה.

"צחוק הגורל" הוא ביטוי הולם לסיטואציה שנרקמה בסיפור זה, ואכן מתוך התרוממות הרוח, השמחה ואנחת הרווחה של האחות הנואפת ובאיחוד הגופני בין שתי האחיות לאחר המעשה נחתם גורלה והיא באה על עונשה כפי שהיה צריך לקרות מלכתחילה.

*

בניגוד לקומדיות של פלאוטוס הרומי ("התאומים ממנמכי") למשל, או שייקספיר ("קומדיה של טעויות"), מחזות שעלילתם נסמכת על חילופין משעשעים בין צמדי תאומים זהים, בסיפורנו לא יכול הסדר לשוב אל מקומו והסיום הוא טראגי לכל הצדדים.

האחות המתחזה היא דמות טראגית בהיותה נכונה לקבל על עצמה את הזהות הבדויה מתוך הכרה, הסכמה ומחויבות משפחתית  - ובלבד שלא יוטל כתם הניאוף על בנות המשפחה. מעשה ההקרבה העצמית שלה נושא עמו אחריות שבטית ומגדרית ומגדיר אותה כבעלת אישיות עוצמתית ויוצאת דופן, ובמיוחד לאור קלות הדעת של תאומתה הנואפת.

מעשה ההקרבה העצמית של האחות המתחזה הופך אותה לא רק לקורבן של אחותה בעלת הגחמות, אלא של החברה הפטריאכלית בכלל, המשעבדת את האישה, את גופה ואת נפשה, ומכניעה בברוטליות את תשוקותיה.

*

פינת הפילוסוף:

"דמות האישה מתקשרת אמנם לאִמהוּת ולפריון, אולם אין לאֵם ביטוי כסובייקט מיני, כמי שמשתוקקת באופן פעיל למשהו בשביל עצמה. ההפך הוא הנכון. האֵם היא דמות שמיניותה ניטלה ממנה באופן העמוק ביותר. ועלינו לחשוד שנטרול זה של המיניות הוא חלק מחוסר הסובייקטיביות הכללי יותר שלה בחברה ככלל". (ג'סיקה בנג'מין)

*

לקריאה נוספת:

רות קלדרון, השוק, הבית, הלב, כתר 2001.